הייתי חייבת לבטול את החתונה.
זה קרה לפני כמה שנים, ולפני המועד שבועיים בלבד אחרי חודשים של תכנון מדוקדק. הכל היה מוכן למופת: האולם בתל אביב נרשם, הלהקה של הרוקדים בירושלים חזרה על ההרכב, הצלם ערך לוח זמנים מפורט לכל דקות היום, והשמלה הלבנה תלויה בארון, בדיוק כפי שדימיינתי אותה ברגע הראשון. מצאנו אפילו דירת מגורים קטנה וצהובה ברמות, שתהיה לנו בית אחרי הטקס, והיינו עומדים להתחיל “חיים חדשים”.
למה בטלתי את הכול?
בגלל שהחתן, גבר מהדור הבא, החליט פתאום שהוא יכול להרים עליי יד.
אל תטעו אנחנו משפחה דתית, מקפידים על הצניעות, לא נגענו זה בזה כלל, והקשר שלנו היה ענייני, מכבד ובמסגרת המנהגים. חשבתי שמצאתי אדם שיבנה בית על כבוד, עדינות ותמיכה הדדית.
אבל באותו יום רגיל, תחת עומס ההכנות ולחץ היום, הוא, כאילו נשבר מן השרשרת, הרים קולו. תחילה זה היה צעקה חדה, מקפיצה, שונה לגמריו מהקול השלו שלו. שנייה אחר כך חביטה חזקה ששחורה את ראייתי.
כן, קראתם נכון. אותו בוגר של ישיבת “הדור”, שנחשב לדוגמה למופת, חוקר מכובד, אינטלקטואל, אדם שכולם מדברים עליו, נגע בי לפני שבועיים מהאירוע. האידיאל שהציג לעצמו נחשף ברגע של כעס, והמציאות הייתה שונה לחלוטין לא גבר שיכול להגן ולשמור.
האם אני שמחה שזה קרה? אולי נשמע פרוע, אבל הרגשתי שניצלתי את עצמי. עדיף לגלה רשע לפני החופה מאשר לחיות איתו כל החיים, להפחד מכל תנועה, מכל נשימה שלו.
היום המשפחה שלי מתמודדת עם סופה של הרגשות, האשמות, שאלות, שיחות אינסופיות עם שכנים ויחידים. בקיצור זה כואב מאוד. אני שבורה, זקוקה לטיפול. לפעמים מרגישה שהפתרון הוא תרופה שתשכיב אותי עד אינסוף, כדי שלא ארגיש עוד את הכאב המתמשך.
במקום תמיכה, חשה אני שהפכתי לבושה של המשפחה, כאילו אני האשמה, כאילו היה עלי לסבול, כאילו חטאתי.
נפשי נשברה לאלפי רסיסים קטנים. אני חיה בערפל פנימי, כאילו כל מה שמתרחש סביבי אינו שייך אליי. הכאב עמוק בלב, בשורש של “אני”. לפעמים תופס אותי הרצון להיעלם, להתפוגג באוויר, להיעלם מעולם שבו כל כך מעט חמלה והבנה.
ולכן החלטתי לכתוב את המכתב הזה. יש בו מסר חשוב. אם, אפילו רגע לפני החופה, את מרגישה שהגבר שבחרת לשאת איתו בחיי נישואים אינו מסוגל לשלוט בעצמו במצוקה, אם הוא נוטה להתפרצויות זעם, אם יש אפילו סיכוי קטן שהוא ירים עליך יד, עשי צעד קדימה ובטלי הכל. עצרי. הכרזי עצירה.
לא משנה כמה שקלים בוזבזו. לא משנה כמה אנשים יהיו מבוכרים, מזועזעים או מאוכזבים. לא משנה מה יגידו קרובי משפחה, שכנים או חברים.
נראה לי שנכון יותר לעצור לרגע לפני שהחיים ימשיכו, מאשר להפוך לבת זוג שמיודחת מהיום הראשון של הנישואין ועלול להימשך עד סוף החיים.
האם אני מחפשת רחמים? לא. אשמח אם תתפללו שאוכל להחליט מחדש, שאחזור להיות שלמה, ושיום אחד, בעתיד, אבנה משפחה אמיתית, זאת שכל אישה חולם עליה משפחה שבה האהבה היא רכות, לא פחד; היד היא לתמיכה, לא לפגיעה.
אולי יום אחד אחזיק שוב באמונה באהבה.
