היום, אחרי חודשים של שקט כבד, חזרתי למגרש של רונית, אשתו של אחי, ולבית של בנה, אור. היא לא ראתה אותו זמן רב לא רצתה, ולא הצליחה. הדמעות כבר לא באות; האובדן הפך לכאב קבוע, לשעמום חסר מוצא.
אור היה בן עשרים ושמונה, בריא תמיד, לא מתריע על שום בעיה. סיים את האוניברסיטה, עובד בחברת הייטק, מתאמן ב-“גולף” במועדון, וקיים קשר עם חברה. לפני שני חודשים הוא הלך לישון ולא קם יותר.
רונית נפרדה מבעלה כשאור היה בן שש, והיא הייתה בת שלושים. הסיבה ניאוף חוזר ונשנה, והבעל נעלם מהחיים, לא שילם מזונות. אור גדל ללא אבא, והוריו של רונית תמכו בו. היו לה כמה קשרים, אך היא מעולם לא עמדה על נישואין נוספים.
רונית עבדה והכנסה ממנה הייתה קבועה. תחילה שכרתה חקרן קטן במרכז קניות כדי למכור משקפיים. היא רופאת עיניים, וכשהצליחה ליזום הלוואה רכשה חנות משקפיים מושקעת עם קבלה משלה. היא יכלה לבצע ייעוצים, לבחור משקפיים ללקוחות.
בשנה שעברה קנינו לאור דירת חדר אחת בחלקה של תל אביב, על אותו הקומה של בניין ישן; עשינו תהליך שיפוץ קטן. היה מוכן למגורים, אך חיי היומיום הפכו לקשים מדי.
עפר ריחפתי בחדר, והזזתי את הספה מתוכו נפל טלפון של אור. חיפשתי אותו ללא הצלחה, והצתי אותו במטען.
בבית, עם דמעות בעיניים, חיפשתי בתמונות בטלפון שלו: אור בעבודה, בחופשה עם חברים, עם החברה שלו. פתאום קיבלתי הודעה בוואטסאפ מחברו של אור, דן. למעלה של השיחה הייתה תמונה של אישה צעירה עם ילד קטן. הילד נראה כמעט זהה לאור הקטן!
“דברו עם דנה בחג החדש, לפני שנים כשהיינו באוניברסיטה? היא חייתה במקרקעין שלידנו. מצאתי אותה עם ילד, זהו הילד שלך!” כתוב היה. ההודעה נשלחה בדיוק שבוע לפני האירוע. האם אור ידע על כך ולא אמר? זהו חלק מהסיפור.
אני ידעתי היכן מתגוררת דן. למחרת, אחרי העבודה, נסעתי לביתו. הילד, שנקרא דני, רץ אחרי רוכב אופניים ומבקש לנסוע איתו. שאלתי אותו, “אין לך אופניים?” הוא ענה שאין.
האם, אמא של דני, הייתה בת עשרים וחמש, פנתה פנים עם איפור חזק שלא תאם את פניה. “את מי?” שאלה. “אני סבתא של הילד,” עניתי. “אני מאיה, אמא שלו,” היא הציגה את עצמה.
לקחנו אותם לקפה “הקפה של חנן”. הזמנתי לדני גלידה, לעצמי קפה. מאיה סיפרה לי שהיא הגיעה משכונה כפרית לפני שש שנים, הייתה בת שבע עשרה, למדה במקצוע תופר. בחג ראש השנה, חברותיה של מאיה, ליאן, הזמינה אותה לביקור. ליאן וההורים שלה יצאו לחג ברמת השרון, והוזמנו על ידי דן.
דני, מאיה, ליאן ודן היו באותה מסיבה. במהלכה מאיה ו-אור נפגשו רומנטית. אור שלח את מספר הטלפון שלו, הבטיח להתקשר, אך מעולם לא חזר. מאיה חייגה לעצמה כאשר גילתה שהיא בהריון. כשהפגשו, אור התעצב והזמין אותה לחפש אמצעי הפלה, השאיר לה כסף, וביקש ממנה להיעלם לחיי. היא לא ראתה אותו שוב.
מאיה לא סיימה את הלימודים, נאלצה לעזוב את המושב, כיוון שהוריה נעלמו, והאבא והאחים שותים. היא גרה בחדר קטן אצל זקנה בודדה, משגיחה על הילד בזמן שהיא עובדת במפעל קוגליים, משכורתה מינימלית, אך היא מצליחה להתקיים.
למחרת העברתי את מאיה ודני לדירתו של אור בתל אביב. הילד נכנס לגן פרטי מכובד. נאלצתי לקנות בגדים למאיה ולדני, והייתי נרגש לעזור. דני דומה לאור בכל פרט: מבט, תנועות, אפילו ההתעקשות.
לקחתי עליי ללוות את מאיה, למדתי אותה להשתמש באיפור, להתלבש, לשמור על ניקיון, לבשל, ולדאוג לעצמה. בינתיים, היה לנו ערב אחד, היינו צופים בטלוויזיה, דני חיבק אותי וחשב, “את האחת האהובה עליי!”
רגע זה, הרגשתי שהריקנות בלבי השתנתה, והכאב לא מרגיש כמו משקולת של ריב. הבנתי שחזרתי לחיים רגילים, עם שמחה במקום האובדן, וכל זאת בזכות הילד הקטן הזה.
עברו שני שנים, ואני ומאיה חוגגים עם דני את תחילת הלימודים בכיתה א’. מאיה עובדת איתי במשרד האופטיקה שלי, הפכה לעוזרת היקרה והבלתי ניתנת להחלפה. היא מצאה בן זוג רציני, ואני תומך בכך החיים נמשכים.
כעת, אולי אני אהיה נושא נישואין בקרוב; חבר ותיק מציע לי זאת. למה לא? אני בן חמישים וארבע, יש לי מראה נאה, עצמאות ואופי נעים.
היום למדתי שלמרות שהקושי חורף כבד, הוא תמיד מתפוגג עם האור הקטן שמגיע ממתנות בלתי צפויות. השיעור שלי פתיחות לשינוי ולזולת יכולה להחזיר חיים שלמים של משמעות.
