חנה כהן נעמדה במרכז המטבח, אוחזת בחבילה של חמאה כאילו הייתה צפרדע ארוכת רעיל. אורית לוי, זה עתה חזרה מהשירותים במשרד וחשקה בכוס תה חמה ובשקט, נשמה עמוק והחלה לדכא את הרגזונה. ההצגה הזאת חזרה על עצמה בתדירות מתלהבת רק הרקעים השתנו: הפעם הלחם היה קמח קונספירות, הפעם אבקת הכביסה ריחשה במרקם של קפה, הפעם הווילונות תלוּ בזווית של חצימילה.
אולי קנית שוב את החמאה הזאת? אני כבר אמרתי לך, אורית, שוודא שוודאי וְדָוִד יינקף ממנה. צריך לקחת את מה שבאריזה הצהובה, היא זולה יותר וטבעית יותר. את רק מבזבזת כסף ומרעלת את בעלך.
חנה פקדה את קולה על השולחן, חיבקה את החבילה כמו שמחזיקים חיית מחמד שמריחה.
וודאי, אמא, וודאי, דוד אוכל את החמאה הזו שלוש שנים ולא חלה לו חומצה בקיבה, השיבה אורית בקול רגוע, מניחה תיק על כיסא. ותבקשי להכניס אותה למקרר, היא תימס.
הנה איך מדברים עם הקשישים! קראה חנה, כף פתוחה. דוד! את שומעת? אני דואגת לבריאותך, ובתך מתלוננת על כל דבר קטן!
דוד לוי, בעלה של אורית, ישב בסלון מול הטלוויזיה. כששמע את קריאותיה של אמו, הוא הלך ברצון רפוי למטבח, מבטו מלא אשמה ועייפות. חמש שנות נישואין לא לימדו אותו לשמש חוצץ בין שתי נשים; הוא העדיף את טקטיקת הינשוף ראש בחול, לחכות שהסערה תחלוף.
אמא, אורית, למה שוב הו? זו רק חמאה רגילה, מנמם הוא, מנסה להעביר מבט מהאמא לבת. תני לי אותה, אסדר את זה.
לא! שמעי, בן! היא לא יודעת לנהל בית. במקרר רק יוגורטים וקצת חצילים, אין בשר! צריך קציצות, מרק בשר עשיר! והיא חוזרת מאוחרת, עייפה, ומזינה אותך במזון מעובה! אני בתור שהייתי בת 25, עבדתי במכולת, ניהלתי בית וידעתי כל דבר!.
אורית הרגישה שהקול שלה מתקרב להפרד. היא הייתה מנהלת לוגיסטיקה בחברת הובלות גדולה, ושכרה גבוה פי שלוש משכרו של דוד, ובזכותה הם קיבלו שיפוץ במגורים וקנו רכב חדש. חנה, שהייתה עובדת במשרד ספרייה חלקית כל חייה, ראתה בקריירה של אורית רק רעש ריק. העיקר הוא מרק.
חנה כהן, קראה אורית בקול קרח, אני עובדת עד שבע בערב. דוד חוזר חמש. אם הוא רוצה בשר, הוא יכול לצלות סטייק בעצמו. יש לו ידיים.
גבר למטבח? חנה קראה, מחזיקה קמע ענק של עמבר על חזה. זה תפקיד של אישה! את משדרת אותו תחת נעלייך! דוד, תראה למה הגעת! האישה לא מזינה, לא מכבדת, וגם אם אתה קונה לה קפה, היא לא משקיעה בך!
דוד קימר פניו.
אממ, באמת, אני יכול לבשל כופתיות. אל תתחילי. אורית עייפה.
עייפה? ואני לא? באתי מהעיר, עם קונקשנים, הבאתי לך ריבת חוּטוֹת, עוגיות, כי ידעתי שהרעבים יושבים כאן!
חנה גרה במרחק של שלושים דקות באוטובוס ישיר, והקונצרט של ריבת חוּטוֹת ועוגיות היה רק מחזיק לדלת הביקורת הבא. היא קיבלה מפתחות למגורים של אורית דוד נתן להם למקרה חירום לפני שנה, למרות התנגדותה של אורית. מאז מקרים חירום קרו פעמיים-שלוש בשבוע. חנה יכלה לבוא כשאין אף אחד בבית, לסדר סירים במקרר בסדר, להשקות צמחים כך שהיו רגישים, ולשאת פתק עם רשימת פגמים.
תודה על הריבה, לחצה אורית. בואו נשתה תה.
ערב עבר בדממה מתוחה, מתפרק במונולוגים של חנה על עליית מחירי תשלומי המים, על דור צעיר שמחוסר כושר, ועל שכנה בשם רונית שאשתה זהב ולא אישה. אורית לעסקה את העוגה המופקדת במלח, והחשיבה כמה עוד תוכל לסבול.
לילה, אחרי חנה עזבה, אורית ניגשה לדוד.
דוד, צריך לקחת את המפתחות ממנה, לחשה היא במרחב האפל של תקרת החדר.
למה? היא רק רוצה לעזור, היא בודדה, אביה מת לפני שנים, התעקש דוד. אנחנו האור בחלון שלה.
זה לא אור, זה פנס שמבער כל דבר. היא חודרת לגבולות שלנו, מחפשת את התחתון שלי, פועלת לפי פנג שוי, מעבירה לי תחתונים למקום הלא נכון. אתה לא מרגיש שזה משוגע?
היא לא מתוך רע, אורית, רק חכמה של זקנה. תחזיקי מעצמך בשבילי, אל תקרעי בלבך. היא עלולה לעלות לחץ דם, ואת יודעת איך זה זריקות, חיסונים
אורית הסתבה על הצד, גב אל גבו של דוד. הסבלנות הפכה למוטו של חייהם. סבלו ביקורת, סבלו ביקורים בלתי מתוכננים, סבלו עצות שלא ביקשו.
חודש אחרי, התכננו חופשה של חצי שנה לחוף, שקט, רומנטיקה. הזמינו מלון וקנינו כרטיסים.
יום לפני המראה, צלצול.
דוד! אני חולה! הלב כואב, קשה לנשום! בוא מיד! קולות חנה רעדו בטלפון.
דוד נבהל, שחרר את המזוודה שלא סגרה, רץ אל חנה. אורית הלכה איתו, למרות שהחשש נצמץ בלבה.
בבית של חנה, היא שכבה על ספה עם מגבת רטובה על מצחיה, ליד מדחס דם.
אה, בנך כאן חשבתי שלא אראה אותך יותר, הלישה של חנה. זה תפס אותי פתאום
אמא, תקראי אמבולנס? שאל דוד, מלטף את היד שלה.
למה אמבולנס? יוכלו רק להרוס. רק רוצה שתהיי כאן, תתני לי מים, אחזיק אותך. מפחדת לבד.
אמא, הטיסה שלנו מחר, תזכר דוד בעדינות.
חנה פתחה עיניים כמו ברבור מת. איך תעזוב אותי? בטיסה? אם אני אחיה בלילה?
דוד הביט באורית במצוקה, כאילו מבקש ממנה לפתור.
אם את חולה, נקרא רופא. אם הרופא אומר אשפוז נבטל את הטיול. אם זה רק לחץ, נשכור מטפל בן שבוע, שיישאר איתך 24/7.
מטפל? מישהו זר לבית? אתה רוצה את מותי? רק רוצה לשוטט בחופים, ואני כאן לבד! קראה חנה, מגישה מגבת שחלפה על אפה.
אורית שלפה טלפון, השתמשה במספר המשטרה.
היי, מדווחת על חדירה לא מורשית לבית, איומים, קוד.
חנה הקטינה את עיניה, חבורה של חברים של חנה, ליאורה, שהגיעה עם פיצה, התחילה לחפש חפץ במטבח מרקחת של תבלינים.
את מזמינה את המשטרה על אמא? לחזה חנה.
אם לא תעזבי ותשאירי את המפתחות, לא אקרא.
חנה זרקה את המפתחות לרצפה, הם התנגשו בזכוכית.
ברוך השם! לא יהיה לי כאן רגל! אני אפגע בדוד! תבואי אלי, חיה! היא קראה, פוצצה את הדלת, וחצבה את הקיר.
אורית הרימה את המפתחות ברעד, ישבה על כיסא, מביטה בכתום של השולחן ובשפרוטים.
בערב, דוד חזר, אחרי שיחה עם אמא שהייתה במצב של ניהול משבר, סיפרה על התקפה של אורית, על פגיעה בחברה, על כיבוש של הבית שלו.
מה את עושה? הוא קרא מהפתיחה. האם את מחרימה? האם האמא שלך מחזיקה את הלב?
אורית הייתה רגועה, קיבלה את המזוודות שלושה תיקי נסיעה ושתי קופסאות.
לא אייםתי, דוד. הגנתי על ביתי. אמא הביאה זרים, חפצה בדברים שלי, דיברה עלי מאחורי הגב, אכלה מהמטבח שלי.
זה רק תה! זה גם הבית שלי! הוא קיבל.
זה לא הבית שלך. אתה גרים כאן רק כי אנחנו משפחה, אבל המשפחה כבר לא קיימת.
דוד הביט במזוודות.
זה רציני? בגלל מריבה קטנה? אורית, את מגזימה. נושאת אהבה לאמא, היא רק מפחדת, רק רוצה כסף על החופשה.
אורית חייכה בחזקה, דוד, אתה לא שומע אותי. העניין הוא לא מריבה. העניין הוא שאת נשואה לאמא שלך. אני מיותרת בשלושה קודקודים. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש בטוחה. איתך ועם אמך זה בלתי אפשרי.
הוא ניגן, למי אתה מתכוונת? 32, מתגרשת? תחשבי על נסיך. אני סבלתי איתך, אבל עוד יום לא יחלוף.
אז נבדוק. לך, חזור לאמא. היא מתה, היא צריכה טיפול. תבשל לה מרק.
ואז אלך! דוד תפס את המזוודה. את תבואי לבכות אחרי שבוע!
הוא יצא, אורית עצרה את הדלת בנעילה, ואז נעלה. השקט בחדר היה צליל רועם, מרפא.
במהלך החודשים הבאים, דוד שלח הודעות על מצבה של אמא, ניסה לדרוש חלקים ברכב (שאורית רישמה על שם אביה), והפיץ שמועות שמדובר במזימה של חותמת.
אורית הגישה תביעת גירושין ראשונית. בבתי המשפט, דוד נראה משוחד, חולף, חולק קם שלא מגוהר כנראה שהאמא חשבה שמגהץ הוא אפילו בריאה. הוא ניסה לשכנע לשוב לבית המשפט, לחשוב על הבנתו ואלימות.
מאוחר מדי, דוד, השיבה אורית. המרק שלי כבר בלי עלה דפנה, אם לא אבקש זאת.
שנה אחרי גירושין, אורית ישבה בבית קפה עם חברה, צחקה ושתתה קפה. היא נראתה מדהימה תסרוקת חדשה, מבט נוצץ. היא חזרה לריקוד שתמיד חלמה עליו וקיבלה קידום בעבודה.
היא הרימה את מבטה ומצאה את דוד מתהלך ליד חנות, מחזיק את חנה כהן, שמתקפת עליו, מציצה אצבעות, והולך עם תיקי קניות כבדים.
החברה שאלה: מתחרטת?
אורית לקחה לגימה של קפוצ’ינו, חייכה.
מתחרטת רק על משהו אחד שלא לקחתי את המפתחות לפני חמש שנים.
היא הסתכלה החוצה, שם חיי זרים מלאים בתלונות, שליטה ותסריט של אחרים. בפנים, הייתה חייה שלה, והן היו יפות.
