אורן גר בבניין משותף בת שבע קומה בתל אביב, כשהקירות דקים כדליי נייר וכל שיעול של שכן מתנגן ברדיאטורים.
הוא כבר לא מזיז גבה כששכנים מטפחים את הדלתות בחוצפה, לא מתגבש כשמתרקמים רהיטים, ולא שומע את הטלוויזיה הצעקנית של הקשישה בקומה התחתונה.
אבל מה שהשכן בקומה העליונה, אלכס, עושה, מקפיץ אותו למעלה וגורם להציץ במילים בוטות.
כל שבת, בלי רגש במרצון, הוא משחרר את המקדחה או המברגה! לפעמים ב9:00 בבוקר, לפעמים ב11:00, אבל תמיד ביום מנוחה, בדיוק ברגע שבו אורן רוצה להישן כמה שיותר.
בהתחלה, אורן, שאינו נוטה לקונפליקטים, מתייחס לזה בפילוסופיה: אולי זה שיפוץ שמארך אפשר להבין הוא משוטט במיטה, משנה צדדים, ומכניס את ראשו לכרית.
שבועות חולפים, וקול המברגה ממשיך להעיר אותו בכל שבת, בפצפוצים קצרים או בתולדות ארוכות. נראה שהשכן מתחיל משהו, נוטש, ואז חוזר להשלמתו.
לפעמים הרעש נופל גם באמצע השבוע, סביב השעה שבע בערב, כשאורן חוזר מהעבודה וחולם על שקט. בכל פעם הוא רוצה לקום ולהתפקס על אלכס, אבל העייפות, העצלנות או החשש מקונפליקט משאירים אותו במקום.
יום אחד, כשהמברגה שוב פורצת בראשו, אורן מתפרע, רץ למעלה, דופק, מצלצל ואין תגובה רק המברגה ממשיכה לצרוח, מרעידה את הגולגולת.
מתישהו אני! הוא משחרר, אך לא מסיים. הוא לא יודע מה יתכוון למתישהו.
במוחו מתעופפים תרחישים מבטל את החשמל בבניין, מתקשר עם המשטרה, חוסם את פתח האוורור בקצף.
לפעמים הוא מדמיין שהשכן מבין פתאום שהפריע לכולם, מתנצל, או פשוט עוזב. או כל מה שהוא רוצה זה שהקידוח יפסיק!
הקול הפך עבורו לסמל של איצדק. מישהו בבניין יתעצבן ויפסיק את הבלגן! הוא חולם, אך כולם נשארים במקומותיהם.
ואז קורה משהו שלא ציפה לו
בשבת אחת הוא מתעורר לא משמעון של רעש, אלא משקט מוחלט. הוא נשאר שוכב, מקשיב האם יעלה שוב המברגה? השקט עבה, שליו, כמעט מוחשי.
האם נפל?, הוא חייך לעצמו. או שהרשע הזה נסע?
היום חולף בתחושת חירות מוזרה. השואב שקט, הקטניות כמעט מתוקות, והטלוויזיה לא רועמת עם תקרת הבית.
אורן יושב על הספה ומחייך, רחב כמו ילד.
הראשון של שבוע של שקט נמשך גם ביום ראשון, שני, שלישי, רביעי. הרעש נחתך מחייו כאילו גזלו אותו.
שקט שממשך כמעט שבוע שלם מרגיש לא טבעי, מציף אותו במתח אחרי חודשים של רעש קבוע.
אורן עומד מול הדלת של אלכס, מתכונן לאסוף אומץ, מנסה להבין למה הוא רוצה לבוא? לבדוק אם הכול בסדר? או לשאול אם הוא מדמיין?
הוא לוחץ על הפעמון. הדלת נפתחת כמעט מיד, והוא מרגיש שמשהו קרה.
על המפתן עומדת אישה בהריון, פניה חיוורות, עיניים נפוחות. הוא ראה אותה רק כמה פעמים לפני, אבל עכשיו היא נראית מבוגרת בכמה שנים.
את אשת אלכס?, הוא שואל בקול רך.
היא מנענעת בראש. קרה משהו? אני כבר לא שומעת את הרעש
המילים נתקעות בגרונו; איך אפשר לבוא בגלל שקט?
היא צועדת צעד אחד פנימה, ואז נשמעת בקול שקט: הוא כבר לא כאן.
הוא לא מבין מיד, לוקח כמה שניות שהמילים יתחברו.
מתי?
בסשבת שעברה, מוקדם בבוקר, היא מנגבת דמעה קטנה. הוא היה מותש משיפוץ בלתי נגמר. תמיד היה עסוק בסופי שבוע, ביום אין לו זמן. באותו בוקר קם מוקדם ממני רצה לסיים את עריסת התינוק. הוא ממהר, מפחד שלא יספיק
היא מצביעת אל הפנים של הדירה. שם, ליד הקיר, עומדת עריסת תינוק משולמת בחצי חצי של הוראות, קופסאות עם חלקים, ברגים, ברזלים.
הוא פשוט נפל, היא לוחשת. הלב. אפילו לא קמתי מהשינה.
אורן עומד כאילו נשתל ברצפת הבית. המילים של האישה נזילות, כבדות, חודרות לתודעה.
הרעש אותו רעש שמציק לו כל שבת, שהקלל יחד עם אלכס, קופץ לפניו הוא מביט בקופסה עם הברגים, המפתחות, המדבקות המסומנות. הכל מסודר בקפידה, כמו שרק מי שרוצה לעשות משהו משמעותי מסדר.
האם אתם צריכים משהו? הוא שואל ברוך, אך היא משענת בראשו: תודה, לא צריך
הוא יוצא ברגליים רכות, כמו שמפזרים כאב טרי. הוא יורד במדרגות, אוחז במעקה, וכל צעד משאיר תחושת אשמה עמומה, שלא נראית, אך צורבת.
בבית הוא מרים מבט לתקרה. השקט מתגבש כצפייה. אולי אהבה של אלכס? שנשארה רק ברעש? הוא קילל אותו רק בגלל שהפריע לשינה, הפך אותו למשהו אחר רק רעש בלתי נוח.
ועכשיו אלכס איננו. במקום זאת יש אישה שמאבדת אותו. ילדם עומד להגיע ללא אב. ויש עריסת תינוק שכבר היה עומד לבנות, אך לא הספיק.
אצטרך לבקר את האישה שלו, הוא חושב, לעזור. היא כנראה לא תוכל לבד
בערב, אחרי שהמחשבות נרגעות, הוא מסתכל על התקרה שוב; השקט עדיין רגיש, כמעט כמשהו שמחכה.
במטבח החשוך חצי, הוא מבין שלא ישן הלילה. הוא עולה למעלה, מצלצל. הדלת נפתחת, האישה מרים גבה בהפתעה היא לא ציפתה לבואו.
במבוכה, הוא מדבר באיטיות: שמעו אני יודע שאיננו מכירים הרבה, אבל אם תרצו, אני יכול להרכיב את העריסת תינוק. הוא רצה שהייתה מוכנה. ואם אפשר, אני רוצה לעזור.
היא שותקת, מביטה בו זמן רב, כאילו מחפשת משמעות במילים. לבסוף היא מנענעת בראש: בכניסה.
אורן נכנס, צועד בעדינות מעל קופסאות החלקים. הוא עובד שעות ארוכות, בדממה.
האישה יושבת על הספה, משקפת את הבטן. מדי פעם היא מתעטפת בדמעה שקטה, מנסה לא להפריע. כשאורן מחבר את הברג האחרון ותופס את גב העריסת, האוויר בחדר משתנה, כאילו משחרר מתכת.
היא מתקרבת, מחליקה ביד על משענת העץ החלקה. תודה, לחישה. אתה לא מדמיין כמה זה משמעותי לי».
אורן עומד ללא מילה, רק מהנהן. כשעוזב, הוא מרגיש לראשונה שהצליח לעשות משהו באמת נכון, ומבין שהוא יחזור למקום הזה.
