חשבתי שהבעל שלי בוגד בי. מתברר שהדבר היה הרבה יותר נוראי.
הטלפון היה כבוי, אבל קולה של הרטט על משטח המטבח הגיעה אליי כמו פיצוץ. הצצה למסך מספר לא מוכר. יובל, שהתרכז בחדר האמבטייה אחרי שיחה עסקית, היה זה עתה יצא מהמקלחת.
בלי לדעת מה מעורר בי, לקחתי את השיחה. השתיקה של השיחה נמשכה רגע, ואז נשמע קול נשי:
תגידו לו שיואב היה היום אמיץ אצל רופא השיניים, ושמחכים לו ביום ראשון.
קפאתי ברגע.
סליחה, מי מדבר? שאלתי.
אה זה לא המספר שלו? היסתה. סליחה טעות.
היא ניתקה. נעמדתי במטבח כאילו נחרתי במלבן של קרח. יואב. אמיץ אצל רופא השיניים. מחכים לו ביום ראשון. עדיין לא הכרתי את יואב, אבל ידעתי שהדבר אינו בטעות.
כאשר יובל יצא מהמקלחת, הסתכלתי עליו כמו על זר. הוא חייך ושאל אם יש משהו לאכול. פתחתי את המקרר והרגשתי: “זה רק מתחיל”.
בבוקר שלמחרת לא הצלחתי לקום מהמיטה. הרגשתי שהעולם סביבי הוחלף בגרסה שבה הכל לא תאם. יובל אותו קול, אותה ריח, אותה תנועה של בוקר עם קפה אבל בפנים צעקה: “זה כבר לא הוא. או שלא האדם שלמדתי לאהוב אותו”.
ניסיתי להסביר לעצמי. אולי זו טעות? אולי עמיתה מהעבודה התקשרה בטעות? אבל הטון של האישה, הביטחון בקולה ובמילה “מחכים”, הרגישו כמו רמז שהדבר קורה יותר מפעם אחת.
התחלתי להתבונן ביובל. הכל נראה כמו לפני, אבל לא לגמרי. הוא חנה את הרכב כמה מקומות רחוק יותר מהרגיל. משימות העסק שלו הפכו לתדירות יותר. והודעות המייסנגר הקצרות תמיד מקצועיות, תמיד חסרות רגש נכתבו בנימה אחרת, כאילו מישהו אחר היה מאחורי המקלדת.
לבסוף החלטתי לגלות את האמת. לא אהבתי לשחק תפקיד של מרגל, אבל יותר מכך לא הייתי רוצה להישאר תועה.
התחלתי מהמכונית. אחרי אחת “משימות העסק”, בדקתי את תאי האחסון. היה שם רק קבלה אחת מלון באילת. לא העיר שהיה אמור להגיע אליה. בחנתי את התאריך. באותו היום הוא קיווה שיחזור מאוחר, בשל פקק בכביש.
הלב שלי דפק חזק, אך לא ויתרתי. בפעם הבאה שהחליט לצאת לנסיעה, שמרתי את מספר הרישוי של המלון מהקבלה ושמו. שני ימים לאחר מכן הייתי שם.
לא ידעתי למה מצפה. אולי רק לבדוק שהיום הוא לא שם, או שבסוף אני משוגעת? אבל כשחניתי מול המלון וראיתי את יובל יוצא מבניין, מחזיק ידיו של ילד קטן אולי בן ארבע קפאתי. הילד לבש כובע עם קצה מוטה, צחוקו היה כמו פעמון, ופניו הזכויות דמיינו את פניו של יובל. גרסה מזעירה של עצמו.
אחר כך יצאה אישה צעירה, אולי בת שלושים, וקרבה את המעיל של הילד, ויובל נשק אותה במצח. היה זה כאילו זה היה חלק משגרת יומו משפחתו המלאה.
חזרתי למכונית, רגליי כאילו מאבדים תחושה. ידיי רעדו. הטלפון צלצל כנראה בתי שמחכה לשמוע אם חזרתי מקניות. לא העליתי קול. רק התבוננתי דרך החלון בעולם זר. אז הבנתי: זה לא רומן, לא בגידה זה משהו גרוע הרבה יותר. יובל היה בעל חיים משנית, שניים של חיים. ואני הייתי רק תוספת, רק רקע.
לא זוכר כמה זמן נשארתי במכונית, לבסוף הפעלתי את המנוע ונסעתי. אבל לא הביתה. היה צורך באוויר, בטהור מהאשליות שלי.
חזרתי הביתה רק בערב. השקט עלה, הילדים כבר ישנו. יובל ישב בסלון מול הטלוויזיה כאילו לא קרה דבר. הוא הרים גבה ושאל:
לקח לך זמן בחיפוש הקניות. הכל בסדר?
לא השבתי. הסתכלתי בו וחשבתי איך לא שמתי לב כל כך הרבה זמן. איך הוא הצליח לחיות שני חיי במקביל, האם הוא חווה אינוחות מוסרית?
ישבתי מולו וסיפרתי:
הייתי היום באילת.
הוא נעמד. החיוך נעלם.
למה? שאל, קולם לא היה בטוח.
ראיתי אותך, אותה, ואת הילד.
השתק. כמה זמן ישבנו בשתיקה. לבסוף הוא נשף:
לא רציתי לפגוע בך. זה פשוט קרה.
הילד קרה? חתכתי. המשפחה קרתה?
הוא כינס את ידיו. לא ניסה להצדק, אולי הבין שאין טעם. אולי פשוט היה עייף משקריו.
לא רציתי לעזוב אף אחד לא אותך, לא אותם. חשבתי שאוכל לנהל את זה.
לנהל שני חיי״ זה מה שנקרא היום? להגיש לבנים קוביות בלב בתים שונים? לשקר לשניהם למען נוחות?
קמתי.
עדיין לא יודעת מה יהיה, אבל בטוחה אחת אינני רוצה לשחק עוד במעגל הזה.
לא צעקתי, לא בוכתי. הרגשתי ריק. בימים הבאים פעלתי כמכונה הכנתי ארוחות, הובלתי את הילדים, הלכתי לעבודה. בפנים נצמחה תחושה חדשה לא עצב או ייאוש, אלא כוח. כעס, כן, אבל בעיקר תחושת מוכנות לשינוי.
שבועיים אחרי, ביקשתי ממנו לעזוב. הוא לא בכה, לא התנגד, רק אסף את חפציו והלך בשקט.
ואז, לראשונה אחרי זמן רב, יכולתי לנשום באמת. ללא שקריו, ללא המתח המתמשך. הייתי לבד, אבל חופשית.
והמסקנה שנשארה לי: לעולם אל תאפשרי שמישהו ישחק בתפקיד הראשי בחייך. אם אתה רק תוספת, אל תתני לו לכתוב את הסצנה. קחי את הפתילה של חייך, והדליקי אותה בעצמך. רק כך תמצאי את האור האמיתי.
