בוקר חורפי מתעורר. שלג קל משקיף על הכפר הקטן בכפר נחום, פתיתי שלג גדולים נופלים בשקט. השמיים מעוננים, והירח מנסה להאיר מרחוק, אך האור מתעמעם עם השחר המתקרב. בצהריים השמש עולה בעדינות מעל השדות.
היום חולף כמו כל הימים הקודמים. בערב רחלי חוזרת הביתה, והעננים מתחילים להתקבץ, רוח קרה נושבת בחוזקה.
מה זה היה? היא מהססת, רק שהגיעה למרפסת כשהפזורה מתגברת והראות מתפוגגת.
בינתיים, היא מתקרבת לבית. היא פותחת את השער הקטן וחושבת:
טוב שהשלג עדיין לא קפא את כל המדרכות. רוחות הסערה משוטטות, והאורב משחזר את שורשי האצטרובל הגדול שבפינה. ברכה שהגעתי לבית בזמן.
אחרי ארוחת הערב היא מתכנסת על האפייה, מאזינה למרוץ הרוח בצינור, ומקבלת תזונה של נרדם. פתאום מתעורר קתק על הדלת.
מי יזהר למישהו כזה בחורף? היא חושבת, משחררת את הנעליים ומזיזה את הרגליים אל נעלי הפול.
מי שם? שואל קולם.
פקידת הבית, פתחי, תכניסי אותי, נשמע קול גברי.
מי אתה? שואלת היא.
יוסף, נהג. נתקעתי מול הבית שלך, השלג סגר את הכבישים. האפלה, הסערה. מנסה לחפוף שלג עם שלפת, אך הוא לא מפסיק. תכניסי אותי, לא אכאיב, באמת. אני מהשכונה שלפני.
רחלי מהססת, הלילה כמעט נופל, אך היא פותחת את הדלת. יוסף נקרע מהשלג, גבוה ועטוף שלג.
בא, יוסף, מהשכונה שלפני היא אומרת.
תודה, פקידת הבית. חששתי שלא תקבלי אותי, הייתי חייב להמשיך ללכת, הוא חייך, מפשט את המעיל ומתרחק את השלג מכובעו.
קפה? שואלת רחלי.
אשמח, קר לי מעט, הרוח נחשבת… תודה, פקידת הבית.
היא מניחה על השולחן עוגיות אפו אתמול, כוס על תחתית, מקבלת מהמזוגן קנקן תה חם.
תודה, אומר יוסף, איך קוראת לך?
רחלי, רחלי כהן, אפשר בלי שם המשפחה, היא מחייכת בחום.
גרה כאן לבד? כמה זמן? הוא שואל.
חמש שנים, היא משיבה.
איפה הבעל? הוא שואל.
הוא ניסה לאכול יותר מידי אגסים וברח לעיר עם בחורה, היא משיבה בחצי חיוך.
ילדים? הוא מוסיף.
אין לי ילדים, היא אומרת. ואתה? יש לך משפחה?
אין, יוסף אומר בחשוך. הייתי נשוי, אבל זה לא הסתדר.
בדיוק כמוני, היא מוסיפה. שתה תה, תאכל עוגיות, ואני אתן לך מקום על האפייה.
יוסף מתנשא על האפייה, ומתוך השקט נשמעת נחת. רחלי לא מצליחה לישון. היא צעירה, חזקה ויעילה, אבל לבד, ואין לה משפחה, ילדים. תחושת הבדידות מציפה אותה.
הנה הוא, זכר על האפייה, זכר זר, היה טוב אם היה בעל משלי, חומל, אוהב ועובד, היא חושבת.
זה מתעורר רק בבוקר, והיום מתחיל עם הכנת האפייה. היא ממלאת אותה, ואופה פנקייקים חמים על האש. יוסף מתעורר מהאפייה, מחייך.
וואו, כמה טעים זה בבוקר, הפנקייקים שלי, הוא אומר.
אחרי ארוחת הבוקר, רחלי מתכוננת לעבודה.
יוסף, הבית פתוח, אם אתה רוצה תסגור את הדלת, תציב מנעול על הידית. אם תצטרך, יש כאן קנקן תה, ויש תפוחי אדמה מבושלים, היא אומרת. דרך צלחה, אולי יותר לא ניפגש.
להתראות, רחלי, תודה על הלילה, יוסף משיב.
בצהריים היא חוזרת הביתה ורואה את יוסף עומד ליד מכוניתו, חופר מהשלג. הוא לא מצליח להוציא אותה.
אתה עדיין כאן? היא שואלת.
כן, כנראה שהסוללה נגמרה, והכביש מוסתר, הוא משיב.
תיכנסי לבית, נארגן משהו לאכול, גם אני באה לארוחת צהריים, שלג רב, קיבלתי קושי להגיע, היא מזמינה.
רחלי, איפה אפשר למצוא טרקטור? אני לא אוכל לנסוע עד שימחקו את הדרך.
במוסך, הם סגורים משעה אחת עד שתיים, אחרי זה אפשר ללכת, עכשיו נאכל, ואז אני מלווה אותך, היא מציינת.
רחלי מרגישה תחושת קרבה בלתי מוסברת אל היוהר הזר. היא מרגישה לידו נעים ובטוח.
הו, אני חורש עם שלפת, מגרש שלג, אומר יוסף.
רחלי מביטה בו ורואה שערות לבנות קמוצות בקדמת הראש וקמטים סביב העיניים, במיוחד כשהוא מחייך.
גיל העשור שלושים ושבע, כנראה, היא חושבת. טוב שיש בבית גבר אדיב ונעים, זה המשמעות של האושר הנשימי.
היא לוקחת אותו למוסך, ואז חוזרת למקומה.
דרך צלחה, יוסף, צועקת לה.
ולך גם, רחלי! הוא משיב.
בערב, כשהיא חוזרת אל הבית בצללים, החשכה יורדת מהר בחורף. היא מתקרבת לראות אור בחלונות. הלב מתלהב, מרגיש נעים שמחכים לה.
תיכנסי, פקידת הבית, יוסף מחייך, הקנקן רותח.
למה לא עזבת? שואלת היא.
מחר בבוקר יגיע הטרקטור. היום אין כלי עבודה במוסך, אמרו לי, יגיע מחר, הוא מסביר.
אחרי ארוחת הערב, אחרי טיפול בבית, רחלי מתמקמת על המיטה. יוסף יושב על האפייה, נרדם, ואז קופץ ויושב ליד המיטה. רחלי נחשבת, לא יודעת מה לומר. הוא נוגע אליה, חבק אותה בחוזקה, והיא מתקרבת אליו.
לאחר זמן רב של שקט, רחלי פורצת בשיחה.
יודע, יוסף, אפשר היה לחיות איתך כל החיים.
הוא מתרומם במבוכה.
מה זאת אומרת? אני מתחתן איתך?
מה? היא מציינת בחשש.
הוא משיב בקול נרגז.
נישואין זה לא לשתות מים. אני לא מאמינ�� בנשים, אף אחת. הייתי נשוי, האישה נפרדה והלכה למישהו אחר. היו לי נשים, אבל לא חיי, ואתה לא שונה. אינך אשתי, רק חיבקת אותי במיטה. מחר אעזוב, ואתה תחפשי אחר מישהו.
אתה יודע, רחלי, לי לא היה אף אחד לפני, הוא אומר.
היה, לא היה. לא הכרת אותי, כבר תתחתני. אולי עוד משהו נדרש?
צריך, היא צועקת בקול, צריך משפחה וילדים, רוצה לדאוג לבעל ולילדים, רוצה אושר של אם היא בוכה.
אל תבכי, תחשבי לעצמך, אנחנו לא מכירים, אילו ילידים? תסלחי לי
רחלי נרגעת, מרגישה בושה על כך שבטחה באדם זר. היא שוכבת עד השחר, לא מצליחה לישון. בבוקר מוקדם יוסף מתכונן ללכת. השעה שש בבוקר מגיע הטרקטור, והיא יוצאת למרפסת להפריד אותו.
סלח לי, רחלי.
להתראות, יוסף, בפעם הבאה אם תיתקע, לא אפתח את הדלת, היא רוצה לצעוק בפנים, אבל הלב שלה מתקומם.
יוסף עובר. בצהריים היא חוזרת ומגלה שמכוניתו איננה יותר. היא מחכה זמן מה, אך הוא אינו חוזר. היא מספרת לחברתה נטע, שגרה במרחק.
וריקה, את בטוחה? נטע צוחקת, את בטוחה! קחי לנהיגה לעיר, תדעי למישהו.
רחלי מודה לאל על כך שהיא תהיה אם. היא חוזרת מרופא עם אישור הריון, מברכת את המקרה שהביא את יוסף לחייה. היא איננה כועסת עליו, אלא מודה לו שהפך אותה לאם.
היא מעבירה לידה בן, ויוצאת מהבית חולה.
איך תקרא לו? שואלת האחות שמביאה לתינוק.
נקרא לו סטף, אז יהיה סטפן כשיגדל, היא משיבה בחיוך.
עדיין חמודה, צריך לגדל קודם, חייכה האחות. אחרת תבואי עוד פעם.
היה לי בעל, היה בא, היא אומרת.
יום השחרור מגיע, ונעטה אומרת שהיא לא תוכל לקחת את הילד באוטובוס, ובמקום זאת ההצעה של רכב חירום.
בבוקר השחרור היא אורזת כמה חפצים, לוקחת את הילד בחיבוק, יוצאת למרכז, ואז נעמדת במקום, כמו קבורה. יוסף עומד שם עם חבילה גדולה של פרחים, ונטע מחייכת תחבושית.
וריקה, יוסף אמר שהוא הבעל שלך ולא יתן לאף אחת לקחת את הילד מהבית חולים, נטע מוסרת.
רחלי מעניקה את הילד ליוסף, מחייכת שמחה, והדמעות זולגות משמחה.
הסיפור נגמר כשקרני השמש של בוקר חורפי מתעוררות על פני הכפר והחיים ממשיכים.
