זוכר אני איך היה ערב חורפי בעיניי לפני שנים רבות, בעיירה הקטנה בקיבוץ מצפה הישן בגליל.
בבוקר מוקדם קמה רות, יצאה מביתה כשהשלג היה דק, אך טיפותיו גדולות וירדמו ברחש שקט. השמים היו מכוסים בעננים, כוכבים לא נראו והלילה נלחץ באור ירח חיוור שדומה למפגש של חלום, לפני שהשחר החל להאיר את האופק. עד הצהריים צץ השמש המלטפת מעל בתים לבנים.
היום עבר כרגיל, וכאשר הגיע הערב רות חזרה אל ביתה, כאשר על שמי העשן נעפו עננים אפורים והקפיץ רוח חזקה.
מה זה היה, פתאום שקט כזה?, חשבה רות, והיא עדיין לא הגיעה אל פתח הבית כאשר פתאום פרץ מצעד של שלג אינטנסיבי, כל כך עבה שלא יכלה לראות דבר מלפניה. למזלה, הייתה קרובה לבית. היא פתחה את שער הקטן, לחשבה: טוב שהשלג לא צבר ערימות גבוהות, אבל בטח אין כאן משחקים. הרוח נושבת בחוץ, והעץ האדיר שלפני השער מתנדנד משמאל לימין. ברכותיי שהגעתי הביתה בזמן. היא פקחה את הדלת ונכנסה פנימה.
אחרי ארוחת ערב חמה עלתה לרצפת התנור, הקשיבה לקול הרוח מהצינור, ובינתיים נרדם הקטן. פתאום, במצב חצי-תשומה, נשמע דפיקה קבועה על הדלת.
מי הבא בשעה הזאת?, תמה רות, והורידה את נעלי העורף המונחות בחוץ.
מי שם?
קול גברי נשמע: אשתי, פתחי, אפשר להסתתר במעטה שלך.
מי אתה?״ שאלה רות בהיסוס.
גרגור, נהג משא, תקוע מול ביתך, השלג עומד והכבישים נסתרים. ניסיתי לפוצח את השלג עם שלפת, אך הוא רק נמשך. אל תדאגי, אינני מזיק, הבטחה של אמת. מהגרמתי מהכפר הסמוך.
רות רעדה מעט, החשכה חפצה בחוץ, אך היא פתחה את השער והתרסס אדם גבוה, עטוף בשלג.
בבקשה, הכנסי לבית, גרגור, מהכפר שלנו.
תודה, אשתי. חששתי שלא תפתחי, והייתי נאלץ להמשיך לדרכי, הוא חייך, פתח את המעיל שלו והוריד את השלג מהכובע.
תרצי תה?, שאלה רות.
אודה, קפאתי קצת, הרוח מתפשטת תודה לך.
רות הניחה על השולחן פשטידות שאפייה אתמול, כוס עם תחתית, שלפה קנקן חם מהתנור.
תודה, אמר גרגור, ומה שמך, אשתי?
רות, רות אלחנן, אפשר רק רות.
האם את גרה כאן לבד? כמה זמן?״
חמש שנים כבר.
איפה בעלך?״
הוא נפל על רימון של דקלים ונפל לעיר עם רעייה חדשה.
האם יש לך ילדים?״
אין לי ילדים. ומה איתך? יש לך משפחה?״
אין לי משפחה, הייתי נישא פעם, אך זה נגמר.
גרגור התיישב על התנור ושרק שינה בו. רות לא יכלה לישון; היא הייתה אישה חזקה, אך ללא משפחה, ללא ילדים, והכאב של הבדידות נגרר עליה כמו שלג כבד. היא חשבה: תראה, בא לשכב על התנור, גבר זר. כמה יפה היה אם היה בעל משלי, אדיב, חם וחרוץ.
בבוקר הבא קמה רות, הדליקה את התנור ואפייה לחמים על האש. גרגור קם, חייך ואמר: איזה טוב להתרומם עם ריח לחם ושטיפת פנקייקים.
לאחר ארוחת בוקר, נפרדה רות: גרגור, הבית פתוח, אם תרצה תנעול, קח. אם תחמיץ, יש קנקן חם וירקות מבושלים. דרך צלחת!
להתראות, רות. תודה על הלילה.
בצהריים חזרה רות, מצאה את גרגור מתאמץ להוציא את רכבו מהשלג. אתה עדיין כאן?״ שאלה.
כן, סוללת האוטו נפלתי והכבישים קפואים.
בוא פנימה, נאכל, גם אני באה לארוחה. שלג רב, כמעט לא הגעתי.
רות הרגישה תחושה בלתי מוסברת של קרבה עם הגבר הזר, כאילו הוא היה חלק מהבית שלה. גרגור חייך, והצביע על שער ראשו עם קווצי אפור שמתחילים להופיע. מעל שלושים שנה, ואולי זה רק תחילת הדרך.
היא נזכרה בימים שבהם היה לה גבר בבית, נדיב ונעים, והבינה עד כמה היא מאחלת לעצמה את האושר הזה. כשלקחה אותו אל הסדנה, נשארה ברגע של פרידה, וקרעה משאלות טובות: דרך צלחת, גרגור!.
בבוקר החורף, כששמש החל להאיר, גרגור נזכר לשוב לעבודה. הוא נפרד: סליחה, רות.
להתראות, גרגור. אם תחזור תקועים, הדלת תישאר סגורה.
גרגור נסע, וכשהיום עבר, האוטובוס לא חזר. רות חיכתה, אך הוא לא חזר. יום אחר, חנה צחקה וקרבה: רות, בטח את בהריון.
רות חייכה בהקלה, והודתה לאל על כך שתהיה אם. היא הלכה לרופא, קיבלה אישור וחשבה על הגבר שגרם לה לחוות זאת. היא לא כעסה עליו, אלא הודיה.
בבית חולים, האחות שאלה: איך תקראי את הילד?
אשמח לקרוא לו שלומי, ואם יגדל לתקווה, אולי ייקרא יעקב.
האחות חייך: תזכרי לגדול לפני שתדמייני את הזקנה.
יום השחרור הגיע, והחברה נסטייה הציעה להסיע אותה, אך הרכבת לא הייתה זמינה. האחות הבטיחה שהחומר יגיע באמבולנס.
ביציאת בית החולים, רות הלכה עם תינוק קטן ולב מלא, ופתאום ראתה את גרגור עומד עם זר פרחים, והחברה נסטייה מחייכת במרמה. גרגור אמר שהוא בעלך ולא ירשה לחבר שלך לקחת את הילד.
רות העבירה את הילד לידו, חייכה במבט מלא דמעות של שמחה. כך הסתיימה ההרפתקה, והיום נזכר בלב של רבים כשאלת השאלה: מה גורם לנו להאמין בניסים של החיים.
