אתמול חבר שלי הודיע לי ככה פתאום:
בשבת הבנים מתארגנים. תוכלי לנסוע להורים שלך?
אני נעמדתי עם הספל באמצע המטבח:
דניאל, שוב פעם?
כן… את יודעת, זה פעם בחודש, הוא ענה לי טריוויאלית.
ברור שאני יודעת. כל חודש החבר’ה שלו מתנפלים אצלנו על הסלון עם משחקי קופסה, ולפני כל פעם הוא מתחנן שאברח מכאן ללילה. אנחנו גרים יחד כבר שנתיים. אני בת שלושים ואחת, הוא בן שלושים וארבע. כל החבר’ה בין שלושים לשלושים וחמש, אצל כולם יש בנות זוג או נשים. איכשהו רק אני מתבקשת לרדת מהבית כשיש משחק קלפים.
אז ככה. אני מתגלגלת פעם לסבתא, פעם להורים ופעם לחברה הכי טובה כמו נערה בגיל העשרה שמגרשים אותה מהבית כי המבוגרים רוצים לפרוק עול. וזה, איך לומר… די מעליב.
הפעם הראשונה של “גברים בלבד”
הטרנד הזה התחיל לפני שנה וחצי. בדיוק עברנו לגור יחד.
דניאל אז שלף:
בשבת באים אלי חבר’ה לשחק. את יכולה להיעלם לכמה שעות?
אני הסתכלתי עליו בעיניים עגולות:
למה? זו גם הדירה שלי, לא?
זה מפגש רק של בנים. גברים, בלי נשים מסביב. צריך פרטיות.
מה, גם הבנות של כולם מתפנות מהבית?
לא, אבל הן לא גרות יחד. אצלך זה יכול להיות לא נעים.
החלטתי יאללה, פעם ראשונה שיהיה לו כיף, הלכתי לישון אצל חברה.
דניאל חזר מרוצה:
תודה שנסעת. היה אש.
חודש עבר שוב.
בשבת הבנים באים. תסעי להורים?
אחרי זה לחודש שוב לסבתא.
עוד חודש שוב לחברה.
וזהו, כבר שנה וחצי אני על תקן נוודת שמפנה את הבית שלי פעם בחודש בשביל “יום גברים”.
מה שהתחיל לעצבן במיוחד
לא מזמן התברר לי שגם אצל הזוגות האחרים המצב לא דומה בכלל.
שאלתי את נועה, החברה של רועי, אחד מהחבר’ה:
נועה, כשיש ערב בנים, את לא אמורה להסתפח לעוד משפחה?
היא תפסה פרצוף מופתע:
מה פתאום, אני בדירה, שותה נס, עושה מה שבא לי, הם חופרים לאנשהו בסלון.
והוא מעולם לא שלח אותך לישון אצל אמא שלך?
למה שינהג ככה? זה גם הבית שלי.
דיברתי גם עם שתי בנות אחרות. אף אחת לא מתפנה כשהבנים מתקססים על קופסה. רק אני.
אז שאלתי את דניאל:
למה רק אותי אתה שולח, וכל החברות שלך יושבות רגל על רגל בבית?
הוא חושב רגע:
אצלם יש דירות גדולות, שלושה חדרים, מה לא? כל אחד בצד שלו. פה 60 מטר, יהיה לך לא נעים.
דווקא נראה לי שאני מסתדרת. תן אזניות, ספר טוב ואני נמסה בפינה בכיף.
לא, יותר טוב שתיסעי. ככה נוח לכולם.
לכולם. לא לי. להם, שיהיה ברור.
מה שמעליב: עוזבת את הבית שלי
בכל פעם שאני אורזת תיק ללינה אצל מישהו, אני קצת נשברת. חצי מהמשכנתא יוצאת ממני, גם אני בעלת הבית אבל פעם בחודש אני מגורשת כי יש “יום בנים”.
אני מגיעה לסבתא עם טרולי, והיא דואגת:
שוב רבת איתו?
לא, סבתא. דניאל מארח.
אז למה את בחוץ?
מביך לי להסביר שאני מוזמנת לארוז כי בן זוגי צריך מרחב.
אני אצל ההורים. אמא שלי מסתכלת מוזר:
היית פה אתמול. שוב באת?
יש לדניאל גברים בלבד, אני מסבירה.
היא שותקת, אבל הפרצוף כולו שיפוט.
מפגש עם הסטנדרטים הכפולים
דניאל תמיד טוען שאני “קלה לאחזקה”. שהוא זכה כי אני לא מתבכיינת על מסעדות, יהלומים או חופשות בחו״ל.
חברות שלנו אוכלות בחוץ פעמיים בשבוע, הוא אומר. אבל את לא עושה סרט. איזה כיף לי.
נכון, לא עושה סרטים. קפה בחוץ פעם בחודש זהו. כבר שנתיים לא היינו בנופש זוגי.
כולם טסים כל חצי שנה, ממשיך דניאל, את לא מתלוננת. תותחית את.
אני לא מתלוננת כי אין כסף… עקרונית. למרות שהוא מרוויח אחלה.
אבל כשאני אחת לחודש מבקשת להישאר בבית שלי נהייתי ״קשה״.
פעם בחודש, זה כלום, מרגיע הוא. מה הבעיה לארוז ללילה?
מה יש, באמת. אסוף תיק, רד מהבית שלך, חפש מיטה אצל קרובים, כי לבן שלך בא יום.
לא ביקשתי מסעדות, לא ביקשתי מלון, אפילו לא הוניגמן בעזריאלי. רק להישאר בדירה שלי לא עובר.
מה אמא שלו אמרה? טיפה שכל
לאחרונה הגיעה עד אליה השמועה:
למה את נוסעת? זה גם הבית שלך. תישארי, תכירי את החברים של דניאל.
הסברתי:
זה מפגש רק של גברים, אני אהיה לא קשורה.
היא הנידה בראש:
את אשתו. את חלק ממנו ומהחיים שלו. אם הוא מחביא אותך מהחברים לא תקין.
היא צודקת. שנתיים μαζί אני רואה את החברים רק בפינות, לפני שאני נמלטת החוצה.
מצד שני, אני נבהלת מהאנשים שלו. מתביישת. יותר קל לי לברוח מאשר לשבת ולהתייבש לידם. ואולי בעצם אני מפחדת מה יגידו: “למה היא הולכת? הוא מעיף אותה?”
מה גיליתי: גם הוא לא במרכז
גיליתי עוד פרט מרתק: כשהוא מבטל פגישה העבודה, שפעת החברה נפגשים גם בלעדיו, ואף אחד לא מתקשר לשאול.
מה, לא הזמינו אותך? אני שואלת.
לא. כנראה שכחו.
שכחו או לא רצו, תבחרו אתם.
גיליתי גם שכבר היו שלושה חתונות של החבר’ה. דניאל לא הוזמן לאף אחת.
איך לא הזמינו אותך בכלל? אני דורשת להבין.
לא יודע. אולי כולם חוסכים.
חוסכים. או שהוא לא כזה חבר מרכזי כמו שנדמה.
הוא מזמין אותם הביתה, מעיף אותי לחולון והם לא טורחים לזרוק הזמנה.
הבנתי: אני מפחדת לדרוש
השבוע שאלתי את עצמי: איך זה שאני לא מבקשת מסעדה, מתנה או חופשה בית מלון? איך זה שאני שותקת כל פעם שאני מגורשת לבן שמן?
אני מפחדת. מפחדת שאם אתחיל לעמוד על שלי הוא יקום וילך.
דניאל כל הזמן אומר איזה מזל יש לו שיצאתי קלה ונוחה, ואני פוחדת לשבור את הדימוי הזה. רק לא לצאת מגזימנית, או אותה “בת הזוג הצבועה”.
לכן אני נוסעת. כי זה קל לו. כי אני פוחדת להישאר לבד.
אבל ככל שחולף הזמן אני מרגישה שהתחלתי לאבד את עצמי.
מה עכשיו: הברירה
שבת בפתח. שוב יומנגברים. דניאל כבר רומז דק:
נכון את נוסעת להורים?
אני בשקט. חושבת: לברוח או להילחם?
אם אברח שוב ססודר. אראה שאין לי גבולות.
אם אשאר בטח יריב איתי. יגיד שאני מקלקלת ערב, יצמיד לי תווית ״כבדה״.
לא ברור לי מה יותר גרוע: להיעלם מהבית או להיתקע ולהרגיש לא נעים לכולם.
אבל דבר אחד הבנתי: ככה אי אפשר.
נשים: גם אתן זזות מהבית כשיש ערב בנים? איך הגבתן?
גברים: למה באמת מוציאים “יום ללא נשים״ ומבקשים מישהי לפנות דירה שלה?
נשים: נתקלתן בזה שמהללים אתכן על כמה שאתן לא דורשות? מה גיליתן?
וגברים: אם אף אחד לא מזמין אתכם לאירועים אבל אתם כן מזמינים אותם שוב ושוב נראה לכם שזו באמת חברות?
