28 ביוני 2025
היום אני מרתיע על השיחה שהייתה לי עם אמא, שרה אליהו, שמסתובבת עדיין בכפר ברזלים, סמוך לצפת. היא כמעט נזכרה למכור את בית המשפחה, ועד שהיא נעמדה פתאום ליד הדלת וחשפה את האמת
איך אפשר למכור? קראה בקול מתוסכל, פנייה אלי, בעוד היא מביטה בחלון המטבח. איפה אני אחיה? במדרכה? בתחנת האוטובוסים? או שתרצה לשים אותי במוסד טיפול לקשישים?
אמא, למה את מתחילה שוב נאנח קוסטה, בן השלושהעשר שלי.
האם באמת רוצה להציע לי קופסת מכונה כביסה? המשיכה בקול מתגבר. איבדת שכל, קוסטה?!
אל תצעקי. רק רציתי לדון באפשרויות
מה יש לנהל? הבית הוא לא סחורה שניתן למכור כשקשה! היא קפצה מהשולחן. נולדתי כאן, גדלת כאן. ואתה החלטת למכור את זה!
באותו רגע נכנסה בלי להקיש השכנה, לידה וסטיבן, ידידתה של אמא משנות ה90.
שרה! למה את יושבת כמו קבורה? אמרת שתשתלי את כל השדות השנה. בחורף שעבר כמעט נפל! איפה התכניות שלך לגינה?
לידא, ניסיתי בכנות השיתפה שרה במבט מטה. הנבטים רק יצאו, ואני לא מצליחה להרוג אותם
אל תדאגי, לפני חודש נתתי לך את מספרו של יאיר, חקלאי מכפר לימן! הוא היה סורף את כל השדה ומעביר אותו לקרקע פורה! במקום לגדול ורדים, היינו מקבלים ירקות לשולחן
קוסטה אמר שאולי בקיץ יגיע עם חברים, ברביקיו, מדורה. אבל לי יש רק שושנים…
שושנים? חייכה לידא. בחמש השנים האחרונות בנך בא רק שלוש פעמים. ואף פעם עם בירה ולא עם גריל.
הוא עובד, יש לו הרבה משימות
והחורף, זוכרת איך נצף? אין אוכל, אין תרופות! טוב שהגעתי. והבנו, באיזה מקום היה הבכור שלך? לא מצליחים אפילו להתקשר!
הוא תמיד מגיע כשקוראים לו
היא המשיכה: אתה כמו ילדה שמאמינה ומחכה, אבל הזמן חולף. צריך לחשוב בראש, לא בלב. השדות הם מה שאתה צריך, לא השיחים של הוורדים.
אולי אפסיק עם הוורדים ואחליף במקבצים
בדיוק. ומה שלבת?
כמו תמיד, קוסטה מתקשר רק בשביל לומר יום הולדת שמח, חג שמח זהו.
הוא בא פחות ופסול פחות. לא רוצה להרגיש שהקיץ הולך ונעלם
אמא, שרה אליהו, גרה בכפר ברזלים, קרוב לצפת. לפני עשרים שנה איבדה את בעלה בתאונת דרכים. הבת הראשונה, חנה, הייתה חכמה, למדה לבשל ולכבס בגיל צעיר. קוסטה נולד אחרי שהאמא הייתה כבר ארבעים; הוא היה הגשר בין הדורות. הבדל של חמש עשרה שנה ביניהם, חינוך שונה, עולם שונה.
חנה יצאה ראשונה.
אמא, אני רוצה להינשא.
עם מי? עם רומן משכונת דיזינגוף? לא אתן לך! אין לו מקצוע, אין לו חינוך, אין לו תרבות!
זה החיים שלי, אמא. אני כבר בת שמונה עשרה.
ראית את הבטן שלו? אין שם נשמה, הכל שומנים!
זה לא חיצוני, הוא טוב, חכם. מצאו לו עבודה בתלאביב.
ואתה תצא איתו?! ואני כאן לבד?
אל תלמד, אל תגרום לי
חנה בכה, התחננה. היא אספה כמה קופסאות וקפצה מהחלון, נעלמה בלי שלוח מכתבים, בלי שיחות טלפון. רק שמועות מפזיזות הגיעו דרך מכרים.
קוסטה נאלץ לחיות עם האם כמה זמן. הוא הקים חצר משותפת: פינת ישיבה, נדנדת ילדים, גריל, דשא, פרחים, אבל שום שדה, שום תפוחי אדמה.
אמא, למה את צריכה שדות? בחנות ברצפת הארץ יש כל דבר תפוחי אדמה, קישואים, עלים ירוקים. למה תעשי כאב גב?
אצלנו תמיד היה צריך לגדל לעצמנו
זה היה פעם! היום יש לנו המאה העשריםאחת!
שרה הסכימה, חיה בצניעות, אבל בנוחות. קוסטה הביא לה מזון, תרופות, והזמין לרופאים. אחרי זמן מה פגש בחורה, מרים, נישא, והכניס אותה לביתה, אך לא נבנו ביניהם קשרים טובים, והיא ביססה את התנגדותה לחיי כפר ולחיות עם חמותה.
בביקורו השגרתי של קוסטה, הוא חיבק את אמא, הציג על מגש את המוצרים, ולקח את הישיבה.
אמא, רציתי לדבר. יש לי רעיון… רווחי מאוד.
שוב על העסק?
במברזלים קונים חקלאים קרקעות! רוצים לבנות עיר קוטג׳ים, תשתיות, הכל. אם נמכור את הבית עם השטח נקנה דירת חדר אחד בתלאביב ונצבר הון התחלתי.
חכי איפה אשאר?
אפשר לשכור פינת מגורים בקומה גבוהה, לא ברחוב!
איך? במכלאה שלנו, שמקומה בכל פינה? אתה מתכוון שלא? זה הבית של המשפחה!
זה רק בית. ישן, לא נוח. כשמחיר גבוה, צריך למכור.
לעולם לא! היא סגרה את האגרוף. כל עוד אני חיה, הבית יוותר. עד הפטירה לא אכניס אותך!
קוסטה נפל, תפס את המפתחות, ויצא בלי להפריד.
שרה יצאה לחצר. על האדן שוכנת שיח ורדים ברבעו. ביד אחת אחחזת באגרטל, ביד השנייה במגזין. היא חיפשה לחרוש את השיח כדי להפוך לאדמה, אך לא הצליחה לזוז ממקומו.
עדיין לא? קראה לידא מרחוב השער.
אין לי כוח. לא בגוף, ולא בנשמה.
כבר מאוחר! העונה נגמרה. קוסטה אולי אף לא יחזור.
מה תמליצי?
תחשבי ברצינות. ארגן הכל תקבלי דירת חדר בתלאביב, מרפאה קרובה, חנות, חום, שכנים. ציוויליזציה.
שרה לא ישנה כל הלילה, חשבה. בבוקר קפצה לאוטובוס והגיעה לתלאביב, אל קוסטה. היא רצתה להתפשר, לשוחח בשקט.
היא עלתה לקומה השלישית, נחתה לפני הדלת.
מתוך הפנים נשמע קול:
וירה, היא לא רוצה למכור! עקרת כמו מכבש!
אז לך כנהג משאית! איך נמשיך עסק? אנחנו בקצוות, ואתה רק מדבר! תמות בגורלך!
שרה נחרטה, והקפיצה חזק.
קוסטה?!
תודה לך, בני, שכבר קברתי את עצמי! הוא קרא בקול רועד. באתי לדבר, לתקשר. ועתה תדעי: לא אמכור! לעולם! עדיף לקבור את עצמי באדמה מאשר למסור את הבית לעסק שלך!
אמא
צאו מפה עם השטנה שלכם! תנו לבתיכם למכור דירות! והבית שלי אל תיגעו בו!
שרה פנתה ויצאה. הלילה בילה בתחנת הרכבת, בבוקר חזרה הביתה. שלושה ימים היא שכבתה, ואז לקחה את המגרפה, אך לא הצליחה להתקרב לשיחי הוורדים.
בבוקר, מישהו דפק על הדלת.
מי שם?
אמא, זה אני. חנה.
חנוש! נדהמה שרה. בתי
אמא, מה שלומך?
כאילו קול רועד.
קוסטה חייג אליי. הוא אומר שאת משוגעת, לא רוצה למכור. אמרתי לו: לך לעזאזל. הוא חשב שאת כבר נפתחת אבל הבנתי שהגיע זמן לחזור.
בת אבל אנחנו
מתי היה זה? יש לי שלושה ילדים. ועכשיו אני מבינה אותך!
ילדים?
שני בנות ובן. ורומא עכשיו מתעמל, עובד בתחום הטכנולוגיה.
ואת?
נבוא בסוף השבוע. אביא מוצרי מזון וכולל מה שצריך. אנחנו קרובים, אמא.
שדות?
לא צריך יותר שדות. יש לך נכדים.
שרה בכתה, חיבקה את בתה.
היום למדתי שהקשר המשפחתי הוא ההשקעה החשובה ביותר, ושלעיתים האהבה דורשת עומק של ניתוח ולא רק תחושה חולפת. הבנתי שעליי לכבד את המסורת, אבל גם לשמור על העתיד של הדור הבא. כך, במבט לב הביתי, למדתי שהבית הוא לא רק קירות וגג, אלא הלב שמקשר את כולנו.
