«מה זאת אומרת שלא נבשל שום דבר לארוחת ערב? אנחנו לא באנו פה בשבילך!» התלונן חם חמותי, מתיישב על השולחן הריק.
אני לא מבינה איך את מצליחה לסבול את הכל הזה, אמרה נטע, הקולגה של יעל, מנענעת את הראש בתמיהה. הייתי מפילה את היד כבר מזמן.
יעל נשפה, מערבבת קפה במזלג. הפסקת הצהריים כמעט נגמרת, ושיחה עם החברה לא גרמה לה שום הקלה.
את יודעת, לפעמים מרגיש לי שאני חיה בכביש הראשי של העיר, היא חומה את הספל הצידה. תארי: אני חוזרת מהפגישה, על קצות הרגליים, והחמות והחברה שלה יושבות במטבח עם כוס תה כאילו זה הבית שלהן! וגם איתן אף פעם לא מזהיר אותי.
ומה עשית? שאלה נטע.
מה אפשר לעשות? חייכתי, כמובן. הדלקתי את הקדרה, הוצאתי כמה ביסקוויטים
נטע רגה. הכשרת את הלהקה בעצמך. סבלת מזה כבר חמש שנים.
יעל חיבקה מצחייה אוטומטית. הכאב הראש שהיה לה לחבר קבוע בחודשים האחרונים חזר.
איתן חושב שאני אמורה להיות שמחה אומר שהוריו מתייחסים אליי כמו לבת שלהם.
האם הם מופיעים לעיתים קרובות?
שלוש או ארבע פעמים בשבוע, לפחות. במיוחד חמותי היא אוהבת להפתיע ללא הודעה מראש. הוא יושב בכורסה ומתחיל: זוכרים איך זה היה בימים שלנו ובוודאי ישאל מה יש לאכול.
בדיוק אז צלצל הטלפון של יעל. איתן כתב שההורים יעצרו בערב לסגור תוכניות הסופ”ש.
הנה, תראי, העבירה יעל את הטלפון לחברה. הוא לא שואל, הוא מצהיר עובדה.
והדירה שלך, נכון? שאלה נטע במבט חודר.
שלי. קניתי אותה לפני הנישואין הלכתי על משכנתא עד האוזניים. שלוש שנות חובנות נותרו. אבל אינני לוקחת שקל מאתו. אבא נלחץ כל בוקר: אם תתגרשי, תחלקי את הדירה. אז אני משלמת בעצמי ושומרת על כל קבלה.
והם יודעים?
בטח. זה לא משנה להם. ויקטור בן-אהרון אמר בפשטות: זה הקן המשפחתי החדש.
יום העבודה נמתח אינסוף. יעל מנסה להתרכז בדוחות, אך מחשבותיה חוזרות לערב המתקרב. אחרי השיחה עם נטע משהו נשבר בפנים. לפני כן הצליחה לשכנע את עצמה שהכל טוב, שמכך נובע החיים המשפחתיים. עכשיו
בשעה שש, ארגזת תיק, יעל החליטה הלילה לא אבשל. שידרו להם את העובדה שהיא אדם חיי, לא רק עוזרת מטבח.
בבית, הצעד הראשון היה מקלחת והחלפת בגדים נוחים. לא נגעה במטבח. ישבה בכורסה האהובה עם ספר שהייתה מתכננת לקרוא זמן רב.
הדלת נשמעה בדיוק בשעה שבע. על המדרגה עמד ויקטור בן-אהרון עם עיתון תחת זרועו, ולאחריו חמותה רות, נושאת שקית גרגרי חמנייה.
בואו לבקר! הכריזה רות בחיוך, פונה מיד למטבח.
יעל הנהנתה בדממה. חמותו, מבלי להסיר נעלי הרחוב, הלכה לסלון והתיישבה בכורסה כרגילה.
מה יש לאכול היום? שאל, פרס את העיתון.
כלום, ענתה יעל בקצרנות.
ויקטור הוריד את העיתון. איך כלום? אל תעמוד כמו פוסט! תבשל משהו!
הדלת פקקה קולו של איתן נכנס.
שלום לכולם! קרא מהמסדרון. אה, אמא, אבא, כבר כאן!
רוזה הזיזה את ראשם מבפנים המטבח. איתי, העניין הוא יעל לא הכינה שום דבר.
לא הכינה משהו? איתן חייך במבוכה, מביט באשתו. אתה ידעת שההורים מגיעים.
ידעתי, ענתה יעל ברוגע. אמרת לי בצהריים.
אז מה? יכולת לשים משהו יחד. זה לא הפעם הראשונה.
יעל ראתה את חמותה מציצה מבט משמעותי אל בעלה.
בדיוק זה לא הפעם הראשונה, קמה משולחן. או העשירית. נמאס לי להיות קפיטריה פתוחה 24/7.
יקרה, מה את אומרת פתחה רות.
אני לא יקרה שלך! קולה של יעל רוטט. יש לי שם, יש לי חיים, ויש לי דירה משלי!
יעל! חזר איתן, נוקב. תפסיקי את ההיסטריה!
היסטריה? יעל צחקה מרוגעת. קראת זאת היסטריה כשפעם ראשונה בחמש שנים אומרת לא?
ויקטור קימע בגדול. אתה יודע, איתן, תמיד אמרתי אתה מפנק אותה. והנה הפירות.
ואתה יעל הסתכלה חדות על חמותה, ואז נשתקה. גוש נגע לגרונה; ידיה רעדו.
מה אני? הוא הרים גבה. המשך, תסיים מה שהתחלת.
יעל קידמה אגרוף. חמש שנים של תסכול משוקפות למעלה.
אתה רגיל להתייחס לבית שלי כאילו הוא שלך. בא בלי הודעה, מורה, דורש אוכל אבל זה הדירה שלי! שלי! ויש לי זכות להיות לבד לפעמים!
רוזה הרימה ידיים. איתי, שמעת? היא פולטת אותנו!
יעל, תפסיקי עכשיו, תפס איתן את המבט שלו. תתנצלי מול ההורים שלי.
לא, יעל משכה את זרועה. הפסקתי להתנצל על חיי נורמליים. בלי ביקורים יומיומיים והוראות מה לעשות בבית שלי. אני עייפה משירות מתמשך!
הורים של איתן התארגנו לעזוב. חמותו התלוננה שיעל קפדנית ולא מודה. ברגע מסוים השתתקה השמחה. יעל קיוותה שהדבר נרגע.
אבל ערב אחד איתן הודיע שההורים יבקרו וישארו כמה ימים. יעל חזרה אחרי שלוש ימים של עסקים מתעייפת, משועממת מפגישות אינסופיות.
איתי, רק ירדתי מהמטוס. אני צריכה לנוח, לאסוף את עצמי
את יודעת כמה הם אוהבים לבוא כאן, אמר הוא בלי להביט אליה, עיניים צמודות לטלפון.
הם רק אוהבים לאכול בחינם, הרעיש במוח יעל, אך היא נשארה שקטה.
ההורים הגיעו בערב עם שני מזוודות ענקיות. כמות החפצים גרמה ליעל להתרעב.
ויקטור ניגש לחדר הישיבה והעלה את הטלוויזיה למקסימום. רות, בלי להוריד את המעיל, נעה למטבח.
יעל יקירה, הקיבה שלנו נקרעה מהמסלול. תבשלי משהו מהר.
אני עובדת, יעל ראתה במחשב. המועד שלי מתקרב.
עובדת, היא אומרת, קרעה חמותה. את יכולה לעשות מאמץ עבור הורים של בעלך.
קול חמותו נשמע מהסלון: אגב, לגבי עבודה! יעל, אפשר לעזור לי עם הטלפון? האינטרנט תקול
לא יכולה עכשיו, סליחה.
היא תמיד כזאת, צעק חמותו לבנו. אין כבוד לבעלי גיל!
איתן נקט שקט, כאילו לא שמע. יעל סגרה שיניים והחזרה לעבודה. חצי שעה מאוחר יותר קולה של חמותה חזר למטבח: יעל! כמה זמן תמשיכי להעמיד פנים שאת עסוקה? אנחנו רעבות!
תזמינו משלוח, חזרה יעל בתוקף. יש מגנט על המקרר עם תפריט ומספר.
אוי, גרמנה רות. אנחנו מעדיפים אוכל ביתי. בזמנו, כלות הבנות
אני לא כלה מהשנה הקודמת! קראה יעל, סגורה במחשב. יש לי חיים, עבודה, תוכניות! למה אני חייבת לעצור כל פעם שאתם זקוקים למשהו?
השתיקה נפלה על החדר. אפילו הטלוויזיה נראתה מאוימת.
ויקטור אמר לאט: איתן, אתה שומע איך אשתך מדברת אלינו?
יעל רק עייפה, ניסח איתן. אני אדאג לארוחה בעצמי.
לא, בני, קם חמותו מהכורסה. זה לא עניין של עייפות. אשתך נחשבת לעצמה. היא חושבת שהדירה שלה, ולכן יכולה להסתכל למעלה עלינו.
את יודעים מה? קמה יעל. כן, זה הדירה שלי. ויש לי זכות להחליט מי כאן ומתי!
איתי! נגע בכתפו. אתה יכול להיות יותר סובלני! הם משפחתי!
שחררו אותי, אמרה יעל ברוך. לא אוכל יותר.״
זה מספיק! קראה פתאום חמותה. בואו תבשלו אם יש לכם זמן למריבה.
שלושה זוגות עיניים נצמדו ליעל. היא נכנעה.
כמה ימים לאחר מכן ההורים של איתן עזבו סוף סוף. יעל קיוותה שהשקט יחזור. חודשיים חלפו באווירה רגועה.
יום אחד, אחרי יום ארוך של פגישות, תנועה וקושי, חזרה הביתה, היא דמיינה אמבט חמה וכוס תה. עם המפתח בידה, נחתה על המדרגה.
קולות רעמים של כלים הגיעו מהמטבח. ויקטור ורות כבר התמקמו, קופסאות מהמקרר פרוסות על השולחן, קברים מוכנים.
הנה את!, קרא ויקטור כשהניף את העיתון. אז מה אנחנו מבשלים היום?
יעל שמעה את המילה כלום ולא חייכה.
איתן, שעמד בצד, הסתתר מבטו. ויקטור קימע: מה זאת אומרת ‘כלום’? לא באנו בשבילך! באנו בשביל האוכל! תזוזי לפח!
הדבר נשרף בתוך יעל. האמת שנחשפה חמש שנים של הבזבוז, וכנראה שמישהו לא ראה בה כאדם.
הבנתי, קראה יעל, זקופה. אז זה בשביל האוכל? ואני חשבתי שזה בשביל לראות את הבן שלכם.
יעל, אל תתחילי, ניסה איתן להפריע.
לא, אהבה שלי, אסיים, פנתה אל בעלה. זה לא קפיטריה. זה הבית שלי! שלי! ולא אתן למישהו להכתיב לי עוד.»
רוזה הרימה ידיים. אתי, שמעת מה שהיא אומרת?
לא שמעת אותי חמש שנים, המשיכה יעל. חמש שנים בישלתי והייתה לי ביקורים. ואת ״ היא הביטה באיתן ״אף פעם לא לקחת את ציד שלי. אפילו פעם אחת!
את טועה! נגרש איתן. את מתנהלת כמו
כמו מה? חתכה יעל. כמו משרתת בבית שלה?
ויקטור קם. נלך. לא נפריע לך לחשוב.
טוב, יעל הנהנה. צאו, ואל תחזרו בלי הזמנה.
יעל! תפס איתן את ידה. תתנצלי! עכשיו!
לא, יאלתה יעל, משחררת. זה מספיק. בחרי, איתן. או שאתה מתחיל לכבד את הגבולות שלי או היא עצרה תלך לגדול ההורים שלך, לתמיד.
שתיקה כבדה נישאה. יעל ראתה את איתן מתבונן במבטים של ההורים ובין הזוויות. לבסוף הוא כיוון ראשו מטה.
סליחה, יעל. אבל הם המשפחה שלי.
ואני? שאלה יעל בקול רך. מה אני?
כמה דקות עברו ואיתן הביט בעיניה כמתבונן בחיפוש תשובה. את לא תשנה את ההחלטה?
יעל הנידה בראש. מצאה בתוכה את הכוח לשנות, לקחת שליטה. לא הייתה מוכנה לוותר על חירותה.
איתן לקח את המעיל, יצא עם ההורים. הדלת התנפצה וראש הבית נרדם. זה היה סוף נישואיהם.
יעל ישבה על כיסא. הדמעות לא זרמו. במקום זה, היא חשה הקלה מוזרה, כמו שמורחים משקולת כבדה מהכתף.
הטלפון רוטט הודעה מנטע: מה שלומך?
יעל חייכה והחלה לכתוב: את מאמינה? סוף סוף.
