אבא, נו, אל תבוא היום לבית הספר, בסדר?
למה, אורלי? תזכה בפרס, רציתי לראות את הרגע הזה.
אל תדאג, אבא. יגיעו כולם הילדים, ההורים ואתה?
ואיך?
אתה מגיע עם האבק על הבגדים, ישר מהעבודה. הם יצחקו עליך
הוא קפא לרגע. בידו רעדה פרח שמבולבל, שנקרע מהדרך.
את צודקת, בת שלי, הוא לחש. ממהר, לא הספקתי להחליף בגדים. לא רציתי לאחר.
פשוט אל תבוא! קראה הילדה. אצלי יהיה מביך!
הוא הנהן וחייך בקושי.
בסדר, אורלי, לא אבוא.
הוא פנה והלך, מחזיק חזק את הפרח היחיד.
הם גרו בבקתה קטנה עם לבנים חימריות, שהרכיב הוא עצמו לפני שנים. האמא הלכה כשהייתה בת חמש. הוא עבד משחר עד ערב בקור, בגשם רק כדי לקנות לה ספר, נעליים, חלב.
אבא, אין לנו מקרר!
וזה טוב, בת. במרפסת קריר, הוא השיב בחיוך.
הזמן חלף. אורלי למדה טוב, זכתה בתחרויות, נרשמה לאוניברסיטת תל אביב. האבא נתן לה כל מה שהיו ברשותו.
קח, בת, כסף לדירה.
אבל אתה תשאר בלי כלום!
נשאר לי מה שבאמת חשוב הגאווה שלך.
אחזור, מבטיח! ואקח אותך הביתה!
הוא רק הנף ידו.
לא צריך, בת. הרגלי את החצר, התרנגולות והשתיקה שלה.
שנים עברו. הוא התקשר לעיתים קרובות, והיא השתיקה פחות.
אבא, אני עסוקה, אחזור לחזור.
בסדר, יקרה. העיקר, אל תתאכל רעב.
יום אחד הוא החליט לבוא בלי הודעה מראש. גרר תיק עם אוכל ביתי קציצות בשר, לחם, פשטידת תפוחי אדמה. בקונסיירז’ של הבניין נעצר.
מי מחפש, סבא?
את בתי, אורלי, של ג’ורג’יו.
הא? אותה של אירוע יהלומים? היא בעבודה, היום אירוע גדול. תשאיר את החבילה כאן.
לא, אני רוצה לראות אותה, אפילו לרגע.
הוא הגיע למלון שבו הייתה מסיבת צדקה. היא עמדה ליד הבמה, אלגנטית ובטוחה, עם אנשים מפורסמים סביב. הוא התקרב בחשש.
אורלי זה אני, אביך.
היא הסתובבה פתאום.
אבא?! מה אתה עושה כאן?!
הבאתי לך קצת אוכל מהבית
בבקשה, לך! זה אירוע פרטי!
התיק נפל, הקופסאות גלגלו לרגליה. הוא קימץ כדי לאסוף, ולחש:
סליחה לא רציתי להכניס אותך למבוכה.
הוא יצא בשקט. מנקה עזרה לאסוף את הפריטים.
אל תדאגו, אבא. הילדים חוזרים רק לפעמים מאוחר מדי.
הוא חייך עצוב.
כן, כשאף אחד לא מחכה יותר.
שנים רבות עברו. אורלי נישאה, בנתה קריירה, והייתה בטוחה שאביה כבר איננו. עד שהוזמנה לחברה לאירוע צדקה בעיירה קטנה. נושא הערב: אנשים פשוטים, לבבות גדולים. על הבמה עלה גבר זקן, ידיו קשקשים, מבטו רך.
קוראים לי יוסי גרינברג. אינני גיבור, אבל אני יודע מהי אהבה. גדלתי את בתי לבד. היא הלכה רחוק, ואני מתפלל לה כל יום. אם היא תוכל לשמוע, הייתי אומר: אני אוהב אותך, אפילו אם שכחת אותי.
הקהל השתקט. אורלי קמה, חבקה את פיה.
אבא
היא רצה אל הבמה, נפל לחיבוקו.
סליחה על המבוכה! סליחה שהשפתי אותך!
הוא חיבק אותה ולחש:
בת, סלחתי מזמן. רק חיכיתי.
הסיפור שלהם עבר את כל הארץ. אחרי זה, אורלי ייסדה קרן לב האבא לילדים יתומים וזקנים בודדים. באירוע הראשון היא אמרה בדמעות:
האדם שלימד אותי כל הטוב, אף פעם לא היה משכיל, אבל העניק לי שיעור חשוב: אהבה אמיתית אף פעם לא מתביישת.
היא אחזה בידי אביה:
אבא, היום אתה אורח של כבוד.
הקהל קם. הוא חייך דרך הדמעות.
את יודעת, בת הכאב חולף, אהבה נשארת.
