יצאתי מהקופה של רכבת תל אביב ונישאתי לשכן שלי, יהונתן, שכבר שמונים ושתיים. הוא עדיין מתעקש שזה היה הטירוף הטוב ביותר שאי פעם עשה.
כשסיפרתי לרז, אחותי, היא כמעט נפלגה על עצמה עם קינוח:
מה הורה? איבדת ראש?!
הכול בסדר. הוא לא רק שמונים, הוא בדיוק שמונים ושתיים. שמע טוב את מה שיש לי לומר.
פעם בפעם בקטנה ביקרו הילדים שלו באו, נשפו, חזרו. הפעם הביאו חוברת של בתי אב חולים לזקנים. היה ברור שאין לו מקום בתקציב הקצב של החיים.
אבא, זה כבר צריך.
צריך? האם החיים הם רק סדרה של הוראות? שאל במבט שמאלתני.
אותו היום נשמע דפיקה בדלת. יין ביד, דמעות בעיניים.
יש לי תוכנית: תתחתני איתי, ולא יעבירו אותי למוסד. את צעירה, אני חצוף. אולי זה נוסחה מושלמת?
ומה הרוויח לי? ביקשתי בחשדנות.
אני מבשל תבשיל קציצות, מספר סיפורים והולך עליך לשכוח את הדאגות השיב בחיוך.
החתונה הייתה רומנטית-אבסורדית: אני, בלי נעליים על עקב, הוא עם עניבת וינטז’ משנות השבעים. העדים קונים מהקידרון הקטן שבפינת הרחוב, שצחקו יותר ממה שהם חותמים.
הפכנו לבעל ואישה, אבל כל אחד בעולמו, רק קרובים זה לזה. כל בוקר הוא מתגאה בחמש שכיבות שמיכה על המיטה. אני ממשיכה לקרוא לקפה נקמת אתמול.
בימי ראשון המטבח מתמלא בריח של תבשיל קציצות ובסיפורים החמים שלו. בערב מתפרצות הוויכוחים המגוחכים:
אני עדיין קולה!
את קולה רק לשווקים של הציפורים השכנות.
יום אחד הילדים נחתו כמו יחידת קומי”ט:
זה תרמית!
התרמית היחידה שלי בחיים הקפה שלכם בחג השנה החדשה גרש בקול.
כשהשאלו מה זכיתי, נסתכלתי בו חי, שנון, אמיתי.
זכיתי בחום המשפחה. באדם שאפשר לצחוק איתו על סדרות, ובאדם שמח כשאני חוזרת הביתה.
לאחר שהשמידו את היציאה ההדגמתית, הוא מציב לי קפה.
חושבים שאני משוגע.
הם צודקים, חייכתי.
בדיוק כמוך.
אז אנחנו מושלמים אחד לשנייה.
חצי שנה אחרי:
הוא עדיין קם מוקדם,
אני עדיין משחיתה קפה,
שבתות היום הכי טעים בשבוע.
מצטערת?
אל תדאגי, זה היה האבסורד הכי טוב שקרה לי.
ויודעת מה? למעלה מהיום לא הרגשתי שהנשוי הזה הוא בלתי אמיתי.
