23 באפריל 2026
היום אני מתעד את מה שהסתמך על פני שלוש שנים של סיוט בחיי המשפחה הקטנה שלנו בתל אביב.
במטבח הקטן של דירתנו, צנצנת סוכר מרגלית עם דוגמת פרחים משולבת מהשדות עומדת במקומה הרגיל. לפני כמה שבועות נראתה לי כמו קוף רעיל שממתין לשפוך רעל.
אתמול בערב ראיתי את אבתל, פשתן של בני, ממלאת אותה באבק לבן שנלקח משקית קטנה לחוצה באצבעותיה. החיוך על פניה היה כאילו היא מתכוננת למשהו נעים, אבל הרגשתי שמשהו לא כשורה.
במשך שנה שלמה הרגשתי שהגוף מתמוסס, כאילו אני הופך לצל. חולשת, ערפול במחשבות, בחילה מתמשכת הרופאים קראו לזה “שינויים בגיל” ו”פסיכוסומטיקה”. כמעט האמנתי בהם. אבל הרעיון שמאחורי דעכי לא היה בגיל, אלא בצנצנת שהייתה על השולחן.
אבא, שוב לא אכלת משהו? קולה של אבתל היה דביק ומדבש, מחניק ולוחץ כאילו סירופ. אתה צריך כוח, דני מודאג מאוד.
היא הניחה לפניי צלחת קמחים עם קערת קוואקר. כף סוכר הייתה משולבת במרכז העיסה העבה מאותה צנצנת סוכר.
הסתכלתי על גרגרי הסוכר נמסים והרגשתי קור מתפשט בגב.
תודה, אבתל. אף פעם לא מתחשק לי, קולי יצא עמום, אך למרבה הפלא חזק.
מה אתה עכשיו? חשבת שבפעם הבאה תציית לי! דני ביקש שנקשיב לך. חייכה בעיניים חומות גדולות, מניקור מושלם, מבט חומל. לרגע חשבתי שאולי זה רק דמיוני של חולים.
אבל זכיתי לזכור את תנועתה המהירה והחמיקה ליד השולחן כשהיא חשבה שאני עוד במיטה. אז היא לא חייכה.
אבתל, אנחנו צריכים לדבר, הצלחתי לומר, מזיז את הצלחת מעט.
כמובן, אבא. כל האזנה שלי בשבילך. היא ענתה.
אני חושב שהגיע הזמן שדני ואתה תגרו בנפרד. יש לכם דירה משלהם. חייך לא השתחרר, אבל המבט הפך קשוח ושופט, כמו שצופה במשהו שתקול פתאום.
איך נוכל לעזוב אותך במצבך? אתה לא תוכל לשים רגל חוץ מהבית. דני לעולם לא יתיר זאת. הוא אוהב אותך יותר מהכל. היא הדביקה את המילה “אוהבת” כאילו הייתה קלף מנצח. זה היה אכן קלף מנצח.
בני, דני, ראו באבתל מלאך מגן עבור אימי החולה.
רק רוצה שקט, אמרתי בכנות.
זה לא אתה שאומר זאת, אלא המחלה, השיבו ברוך. אנחנו נביא אותך לעמוד על רגליים. לדבר על דבר, דני מצא רשם נוטריוני מצוין. החלטנו לערוך מתנה.
כך נוכל למנוע בעיות עתידיות, רק למען שלוותנו.
היא דיברה על העתיד שלי, על מוותי, כמו שמדברת על קניית לחם טורף שיבש את הטרף שלו.
אני אחשוב על זה, אמרתי.
בערב, אחרי שהלכו לדוגמה עם דני לסרט, חבשתי כפפות והוצאתי את כל תכולת הצנצנת לשקית. בפח האשפה מצאתי את אותה שקית קטנה שאבתל הביאה, והיא עדיין לא ריקה. נותרה בתוכה מעט חומר. העברתי אותו בזהירות לצנצנת זכוכית קטנה של תרופות והחבאתי.
עכשיו ידעתי שהמאבק אינו על החיים אלא על המוות. ולא הייתי יותר חסר תקדים הפכתי לאב שמגן על בנו העיוור.
חיי הפכו לסרט מלחמה. אכלתי רק מה שהכנתי בעצמי, נעלמתי במטבח. לכל שאלה של אבתל חזרתי בחיוך: “החלטתי להתחיל דיאטה, יקירה, הרופא המליץ”. רק לקחתי את הטבליות מהאריזות שפתחתי בעצמי.
אבתל צפתה המסכה של הדאגה שלה נקרעה. בפעם אחת החלפתי בטעות את גלולות הלחץ שלה בטבליות אחרות, כמעט זהותו.
אה, אבא, רציתי רק לעזור, לסדר בתיבות, אבל אתה מסובב הכל, מצייצה.
בערב חלה שיחה קשה עם בני.
אבא, מה קורה? אבתל אומרת שאתה פרנואיד. אתה מאשים אותה במזימה של שינוי תרופות. אתה מבין כמה היא מצטערת? היא לא ישנה בלילה, מחפשת רופאים טובים בשבילך, ואתה
דני, היא מרמה אותי.
תפסיק! קם. היה הרבה יותר נוח להישאר בדירתה ולא להסתבך איתך! היא עושה זאת מאהבתה אליי! ולך! למה אינך מקבל את הדאגה שלנו? הוא חזר על מילותיה בטון קפידתי. כל ניסיון לפתוח את עיניו ייראה כשיגעון של זקנה.
היום של נוטריון הגיע פתאום.
הפתעה, אבא! קראה אבתל. זה משה כהן, רשם נוטריוני. החלטנו לא לדחות את המתנה. דני הסתתר מבו, מבולבל, אך נכנע. הם קירבו אותי.
שכבתי את הספר לאט.
איזה מזל גרוע. רק הבוקר דיברתי עם ידיד ותיק, יוסי בן-דוד, עורך דין. הוא הציע לי, במצב הזה, להדליק מכשיר הקלטה במהלך כל הדיונים, מפני שכל הסכם שנחתם תחת לחץ או עם צד פגיע ניתן לערער. הראיתי לו את הטלפון הישן על השולחן, אור אדום קורה: הקלטה דולקת.
פני אבתל השתנו ברגע. החיוך נעלם, נחשף קמטי זעזוע.
למה? צעקה.
רק בשביל עצמי, עניתי והפניתי מבט אל בני. דני, אני לא עומד לחתום על דבר. משה כהן, מצטער על הזמן שהוציאתם.
העיניים של אבתל התלהבו אשמה. היא הבינה שהכל השתנה.
אחרי האירוע היא נבהלה, אך זאת הייתה רק הפסקה לפני הפגיעה הבאה. חזרתי מבית החולים עייפי ומגרוע, מצאתי את דלת חדרי פתוחה. משם נשמע רעש של נייר קרוע.
אבתל ישבה על הרצפה וקראה את מכתבי, תמונות, ציורי ילדות של דני כל מה שגרם לחיי. היא לא סידרה היא מחקה את קיומי.
למה אתה שומר את כל הבזבוז הזה? קראה, מבלי להסתובב. זה לא יהיה נחוץ עוד זמן רב.
ברגע ההוא נפל חלק ממני, ובו זמנית נולד קצה קפוא וחד כזין. “מספיק”.
הלכתי לשקט למטבח, ידיי יציבות. הוצאתי את הצנצנת והזנתי את האבקה בכוס, הוספתי מים חמים. כשחזרתי, אבתל הביטה בי בחשש.
הבאת תה? נראה שאתה מתעייף.
פוחדת? חייכתי. ומצדק.
התקשרתי למספר. לא לבני, אלא לעורך דין.
יוסי בן-דוד, אני מוכנה. עושה מה שהמלצת. אמרתי.
לאחר מכן חייגתי לדני.
בוא מיד! אבתל נזקפת בי, צועקת שהיא לא יכולה יותר לחיות, שהיא שתתה משהו!
קולי נשמע רועף. אבתל קפצה.
מה אתה מתיימר? קראה, כועסת.
היא נכנעה! הכוס שבורה! קראתי, זורק את הכוס על הרצפה.
אבתל קפאה, מביטה במפולת. היא הבינה, אבל היה מאוחר מידי. התיישבתי בכיסא והמתנתי.
דני נכנס, פחוס כמו קיר. עיניו קפצו ממני אל אבתל, אל השברים, אל התמונות הקרועות.
אמא? מה קרה? קולו רעד.
היא רצתה להרוג אותי! קראה אבתל ברעש. היא משוגעת! רוצה להרוג אותי!
זה אמיתי, אמא? קולו של בנה רעד.
הלכתי לשולחן, הצגתי לו.
תראה, בן. לא אליי, אל הרצפה. זה הספר הלימוד הראשון שלך. זה מכתב מהאבא מבית החולים. היא לא השמידה אותי, היא השמידה אותך.
דני קמט את ראשו, הרים את הקטע הרוס. פניו קפאו.
אבתל למה?
זה רק פסולת! רציתי לעזור! צעקה.
וזה גם עזרה? חונכתי לו צנצנת של אבקה. שנה, דני. שנה שלמה היא הזינה אותי באבזה הזה.
זכור איך היא “בזבזה” במכוון מרשמים טובים, איך היא מנעה ממך לקחת אותי לבדיקות בעיר אחרת. תזכור!
הוא הביט בצנצנת, אחרי כן באשתו. כעס, תסכול ושוק שינו את ההבנה שלו.
זה נכון? לחש.
אבתל שתקה. היא הפסידה.
הדלת צלצלה. לא המשטרה, אלא יוסי בן-דוד עם שני שוטרים חבורים. אחריהם חקירות שהזמין מראש.
אני עורך דין של אננה ויקטור, הציג את עצמו. מבקש לתעד ניסיון הרעלה ומרמה אפשרית. קיימות נסיבות שמצביעות על כך שהלקוחה, אבתל, פגעה במחלותיי למטרת רכב על רכוש. מבקש לחטוף את הצנצנה ודוגמאות מהרצפה.
אבתל נפל על הרצפה לא מצער, אלא משבר.
דני ואני נותרנו לבד. הוא ישב על הברכיים, אסף את השברים. כתפיו רעדו. לא נרגעתי, נשבתי לצידו ועזרתי. שנינו שילמנו מחיר גבוה על ההתעוררות, אבל רק כך ניתן היה לצאת מהמעגל הממתק של המוות.
חלפו שלוש שנים. לפעמים אני מרגיש שהסיפור הזה קרה למישהו אחר, לא לי. מביט במראה, אינני ראה צל מדוכא, אלא גבר חזק עם מבט ברור.
הבריאות חזרה לאטלאט, והעם שלווה נפשית חזרו. זהו האוצר היקר ביותר.
אבתל קיבלה מאסר בפועל על ניסיון רצח מניע כלכלי.
דני הלך עם משא כבד של חטא, שוחחנו רבים, לפעמים בדמעות. הוא ביקש סליחה על חוסר האמונה, על חוסר השמיעה. לא שמרתי טינה. הוא היה קורבן כמוני רק שהרעלן פגע לא במוחו, אלא בליבו.
הצלקת נותרה איתו לנצח, אך היא הפכה אותו בוגר יותר, חכם יותר, קשוב יותר. לפני שנה הוא הביא לי את קתיה, בחורה שקטה ופתוחה עם עיניים חמות.
הסתכלתי עליה בחשש, מחפש מזויף. אך לא היה. קתיה לא ניסתה לרצות אותי, לא השתלטה. היא פשוט הייתה. הביאה ספרים אהובים, ישבה בשקט לידיי, והיינו צופים מהחלון השקט היה חם.
היום יום ראשון. הדירה מריחה תפוחים אפויים וקינמון קתיה מכינה שארלוטה במתכון שלי.
אנה ויקטוריאנו, ראית את העוגה? שומעת קולה.
הולך למטבח הם עומדים לצד התנור, דני מחבק אותה על הכתף, והם מביטים בעוגה כמו בתופעה ניסית. האושר שלהם אינו מופיע, הוא אמיתי, מלא אמון.
עלתה, בת, ובגדול, מחייך. העיקר שלא תפתחי את התנור לפני הזמן.
אני זוכרת, אמרת שזה תנור חכם, היא עונה.
היא זוכרת. היא שומעת. בשבילה חוֹיי הם לא פסולת, אלא ערך.
יושבים לשתות תה. דני מניח על השולחן צנצנת סוכר חדשה פשוטה ולבנה. אני שוטף כפית סוכר לכוס. הפחד נעלם. נשאר רק ההבנה למה אנשים יכולים לעשות. יחד עם זאת קיבלתי ידע על צורת החום האמיתי.
אבא, חשבנו, אומר דני, מחזיק את קתיה בידו. אולי נצא לסופ”ש ליקב? כולנו יחד.
הסתכלתי על בני שלמד לראות לעומק. על אשתו שהביאה אור. והבנתי לא נשברנו, נוקהנו.
והשיעור של היום: כשמתחילים לחפש אשמה בחוץ, הכי הרבה זמן צריך לבדוק מה מרגיש בתוכך. אם תגדירו את הגבולות שלכם, תתנו לעצמכם למנף את החכמה שצברת, אז החיים יכולים להיות מתוקים באמת, בלי רעל.
