בגיל שלושים וחמש חשבתי שלעולם לא ארגיש את אושר האישה, אבל הגורל החליט אחרת. זה גרם לי להרהר על כך שהחיים תמיד מפתיעים אותנו כשאנחנו הכי פחות מצפים. אנחנו נפגשנו כששנינו כבר כמעט בני ארבעים. ארז כבר היה אלמן שלוש שנים באותה תקופה. אני מעולם לא הייתי נשואה, אבל ילדתי בן. כמו שאומרים, ילדתי לעצמי. בנעוריי היו לי קשרים עם בחור יפה וחום שיער בשם דורון, שהבטיח להתחתן וקסם את נועה הצעירה. אני נתתי אמון בהבטחות הריקות. כפי שהתברר מאוחר יותר, המחזר מהעיר היה נשוי.
אפילו אשתו החוקית של דורון באה אליי לבקש שלא אהרוס את המשפחה שלהם. אני, הצעירה והחסרת ניסיון, נכנעתי. אבל החלטתי להשאיר את הילד, והרגשתי שזו הייתה ההחלטה הנכונה למרות הקושי. וכך קרה. ילדתי את איתן. והוא היה לנחמה ולשמחה היחידה שלי. איתן היה מחונך היטב, למד טוב. אחרי סיום בית הספר נכנס לאוניברסיטה לכלכלה. ארז ביקר אותי מספר פעמים. הציע שנחיה יחד. אבל אני התלבטתי, למרות שארז מצא חן בעיניי. הרגשתי בושה על הבן שלי ועל הרצון להיות לבסוף מאושרת. תהיתי אם אני ראויה לאושר כזה אחרי כל מה שעברתי.
באחד הערבים איתן החליט לדבר עם אמא. הוא אמר שהוא לא מתנגד: “אמא, בכל מקרה אני כבר לא אגור בבית. דוד ארז הוא איש אמין. רק שלא יפגע בך. העיקר שתהיי מאושרת.” גם בנו של ארז לא היה נגד. זה שחרר אותי מהדאגות והרגשתי אסירת תודה. וכך התחלנו לחיות. התחתנו, עשינו חגיגה קטנה. עבדתי בספרייה הקהילתית של המושב, וארז כאגרונום. עשינו הכל ביחד. ניהלנו את משק הבית, גידלנו בעלי חיים, עיבדנו את הגינה. אהבנו וכיבדנו זה את זה, חבל שה’ לא נתן לנו ילדים משותפים. זה היה דבר שהצרתי עליו לפעמים, אבל אהבתנו פיצתה על כך.
השיאנו את שני הבנים, חיכינו לנכדים. בכל חג הכנו מתנות לילדים ולנכדים. ביצים ביתיות, חלב, גבינה, עוף וכבש. בחגים בבית שלנו התאספו הרבה אורחים. אז ארז ואני ישבנו ליד השולחן, נהנינו. ושמחנו שיש לנו עם מי לחגוג. זה נתן לי תחושה של שלמות. רק בערבים, כשהזוג המבוגר שכב לישון, כל אחד חשב בשקט לעצמו: ללכת מהעולם הזה ראשון… ולא להרגיש לעולם לבד. זה היה פחד שתמיד ליווה אותנו.
השנים לקחו את שלהן. ויום אחד הצרה התקרבה… בבוקר הרגשתי לא טוב, כשאני התחלתי לבשל מרק במטבח. האישה המבוגרת נפלה. ארז בעזרת השכנים הזעיק אמבולנס. הרופאים אמרו שהיה לי שבץ מוחי. כל הפונקציות היו במקום, חוץ מאחת. כבר לא יכולתי ללכת. זה היה רגע קשה שהכריח אותי לחשוב על התלות באחרים. איתן עם אשתו הגיע לבקר את אמא. נתן כסף בשקלים לתרופות, ונסע.
ארז שכר רכב, כששחררו אותי מבית החולים, נשאו אותי עם השכן לתוך הבית. “הכל יהיה בסדר,” ניחם אותי, “רק תחיי. אפילו אם תשב ותדבר איתי. רק תחיי. ואני אצליח בכל. רק אל תעזבי אותי, יונתי…!” המילים האלה חיממו את לבי ונתנו לי תקווה. ארז דאג לי יפה. אחרי חודש עברתי לכיסא גלגלים. עזרתי לו במטבח. עשינו הכל יחד. קילפנו תפוחי אדמה וגזר, מינו שעועית. אפילו אפינו לחם. זה היה נחמד להרגיש שימושית שוב. בערבים דנו איך נמשיך לחיות. החורף לפנינו. ולארז אין כוח לחטוב עצים. זה דאג אותנו.
אולי הילדים ייקחו אותנו לחורף אצלם, ובאביב ובקיץ נוכל להתמודד… תהיתי אם זה הפתרון. בסוף השבוע הגיע איתן עם אשתו. הכלה ליאת, אחרי שסקרה את כל החדר, הסיקה: “נצטרך, אתם יונים, להפריד ביניכם. ניקח את אמא בשבוע הבא. אכין את החדר. ונבוא.” “ומה איתי?” – לחש ארז במבוכה. “אנחנו אף פעם לא נפרדנו. ילדים, איך ככה.” “ובכן, זה היה קודם, כשעדיין היו לכם כוחות למשק, ויכולתם לטפל בעצמכם, אבל עכשיו הכל שונה. שיהיה הבן שלך לוקח אותך אליו. אף אחד לא ייקח אתכם יחד.” זה שבר לי את הלב, והרגשתי שהם לא מבינים את הקשר שלנו. איתן ואשתו נסעו הביתה. ארז ואני נאנחנו בכאב, וחשבנו מה לעשות הלאה. כל אחד מאיתנו, כשנרדם, חלם לא להתעורר, כדי לא לראות את כל זה. זה היה מחשבה עצובה.
בסוף השבוע הבא הגיעו שני הבנים. התחילו לאסוף חפצים. ארז ישב ליד המיטה שלי. כל הזמן הסתכל עליי, זכר את השנים הצעירות שלנו. ובכה… התקרב אליי, האישה החולה. ולחש: “סלחי לי נועה, שככה הכל קרה לנו… איפשהו לא שמנו לב בחינוך הילדים. הם מפרידים בינינו כמו חתלתולים מיותרים. סלחי. אני אוהב אותך…”. רציתי ללטף את לחיו של בעלי, אבל כבר לא היו לי כוחות… ארז הלך, מנגב את הדמעות בשרוול. וכשישב ברכב, כבר לא ניגב…
אחר כך הבן עם אשתו והשכן התחילו לאסוף אותי, עטפו אותי בשמיכה ובה התחילו להוציא מהבית… רגליים קדימה. אני, האישה החולה, חשבתי שזה סמלי מאוד… לא התנגדתי, כבר לא היה לי רצון כשארז עזב. והאישה החולה רק רצתה לא לחיות עד הערב.
עבר שבוע. ביום סתווי נעים, דווקא בחג הסוכות, החלום שלנו התגשם. נועה וארז נפגשנו בעולם האחר.בגיל שלושים וחמש חשבתי שלעולם לא ארגיש את אושר האישה, אבל הגורל החליט אחרת. זה גרם לי להרהר על כך שהחיים תמיד מפתיעים אותנו כשאנחנו הכי פחות מצפים. אנחנו נפגשנו כששנינו כבר כמעט בני ארבעים. ארז כבר היה אלמן שלוש שנים באותה תקופה. אני מעולם לא הייתי נשואה, אבל ילדתי בן. כמו שאומרים, ילדתי לעצמי. בנעוריי היו לי קשרים עם בחור יפה וחום שיער בשם דורון, שהבטיח להתחתן וקסם את נועה הצעירה. אני נתתי אמון בהבטחות הריקות. כפי שהתברר מאוחר יותר, המחזר מהעיר היה נשוי.
אפילו אשתו החוקית של דורון באה אליי לבקש שלא אהרוס את המשפחה שלהם. אני, הצעירה והחסרת ניסיון, נכנעתי. אבל החלטתי להשאיר את הילד, והרגשתי שזו הייתה ההחלטה הנכונה למרות הקושי. וכך קרה. ילדתי את איתן. והוא היה לנחמה ולשמחה היחידה שלי. איתן היה מחונך היטב, למד טוב. אחרי סיום בית הספר נכנס לאוניברסיטה לכלכלה. ארז ביקר אותי מספר פעמים. הציע שנחיה יחד. אבל אני התלבטתי, למרות שארז מצא חן בעיניי. הרגשתי בושה על הבן שלי ועל הרצון להיות לבסוף מאושרת. תהיתי אם אני ראויה לאושר כזה אחרי כל מה שעברתי.
באחד הערבים איתן החליט לדבר עם אמא. הוא אמר שהוא לא מתנגד: “אמא, בכל מקרה אני כבר לא אגור בבית. דוד ארז הוא איש אמין. רק שלא יפגע בך. העיקר שתהיי מאושרת.” גם בנו של ארז לא היה נגד. זה שחרר אותי מהדאגות והרגשתי אסירת תודה. וכך התחלנו לחיות. התחתנו, עשינו חגיגה קטנה. עבדתי בספרייה הקהילתית של המושב, וארז כאגרונום. עשינו הכל ביחד. ניהלנו את משק הבית, גידלנו בעלי חיים, עיבדנו את הגינה. אהבנו וכיבדנו זה את זה, חבל שה’ לא נתן לנו ילדים משותפים. זה היה דבר שהצרתי עליו לפעמים, אבל אהבתנו פיצתה על כך.
השיאנו את שני הבנים, חיכינו לנכדים. בכל חג הכנו מתנות לילדים ולנכדים. ביצים ביתיות, חלב, גבינה, עוף וכבש. בחגים בבית שלנו התאספו הרבה אורחים. אז ארז ואני ישבנו ליד השולחן, נהנינו. ושמחנו שיש לנו עם מי לחגוג. זה נתן לי תחושה של שלמות. רק בערבים, כשהזוג המבוגר שכב לישון, כל אחד חשב בשקט לעצמו: ללכת מהעולם הזה ראשון… ולא להרגיש לעולם לבד. זה היה פחד שתמיד ליווה אותנו.
השנים לקחו את שלהן. ויום אחד הצרה התקרבה… בבוקר הרגשתי לא טוב, כשאני התחלתי לבשל מרק במטבח. האישה המבוגרת נפלה. ארז בעזרת השכנים הזעיק אמבולנס. הרופאים אמרו שהיה לי שבץ מוחי. כל הפונקציות היו במקום, חוץ מאחת. כבר לא יכולתי ללכת. זה היה רגע קשה שהכריח אותי לחשוב על התלות באחרים. איתן עם אשתו הגיע לבקר את אמא. נתן כסף בשקלים לתרופות, ונסע.
ארז שכר רכב, כששחררו אותי מבית החולים, נשאו אותי עם השכן לתוך הבית. “הכל יהיה בסדר,” ניחם אותי, “רק תחיי. אפילו אם תשב ותדבר איתי. רק תחיי. ואני אצליח בכל. רק אל תעזבי אותי, יונתי…!” המילים האלה חיממו את לבי ונתנו לי תקווה. ארז דאג לי יפה. אחרי חודש עברתי לכיסא גלגלים. עזרתי לו במטבח. עשינו הכל יחד. קילפנו תפוחי אדמה וגזר, מינו שעועית. אפילו אפינו לחם. זה היה נחמד להרגיש שימושית שוב. בערבים דנו איך נמשיך לחיות. החורף לפנינו. ולארז אין כוח לחטוב עצים. זה דאג אותנו.
אולי הילדים ייקחו אותנו לחורף אצלם, ובאביב ובקיץ נוכל להתמודד… תהיתי אם זה הפתרון. בסוף השבוע הגיע איתן עם אשתו. הכלה ליאת, אחרי שסקרה את כל החדר, הסיקה: “נצטרך, אתם יונים, להפריד ביניכם. ניקח את אמא בשבוע הבא. אכין את החדר. ונבוא.” “ומה איתי?” – לחש ארז במבוכה. “אנחנו אף פעם לא נפרדנו. ילדים, איך ככה.” “ובכן, זה היה קודם, כשעדיין היו לכם כוחות למשק, ויכולתם לטפל בעצמכם, אבל עכשיו הכל שונה. שיהיה הבן שלך לוקח אותך אליו. אף אחד לא ייקח אתכם יחד.” זה שבר לי את הלב, והרגשתי שהם לא מבינים את הקשר שלנו. איתן ואשתו נסעו הביתה. ארז ואני נאנחנו בכאב, וחשבנו מה לעשות הלאה. כל אחד מאיתנו, כשנרדם, חלם לא להתעורר, כדי לא לראות את כל זה. זה היה מחשבה עצובה.
בסוף השבוע הבא הגיעו שני הבנים. התחילו לאסוף חפצים. ארז ישב ליד המיטה שלי. כל הזמן הסתכל עליי, זכר את השנים הצעירות שלנו. ובכה… התקרב אליי, האישה החולה. ולחש: “סלחי לי נועה, שככה הכל קרה לנו… איפשהו לא שמנו לב בחינוך הילדים. הם מפרידים בינינו כמו חתלתולים מיותרים. סלחי. אני אוהב אותך…”. רציתי ללטף את לחיו של בעלי, אבל כבר לא היו לי כוחות… ארז הלך, מנגב את הדמעות בשרוול. וכשישב ברכב, כבר לא ניגב…
אחר כך הבן עם אשתו והשכן התחילו לאסוף אותי, עטפו אותי בשמיכה ובה התחילו להוציא מהבית… רגליים קדימה. אני, האישה החולה, חשבתי שזה סמלי מאוד… לא התנגדתי, כבר לא היה לי רצון כשארז עזב. והאישה החולה רק רצתה לא לחיות עד הערב.
עבר שבוע. ביום סתווי נעים, דווקא בחג הסוכות, החלום שלנו התגשם. נועה וארז נפגשנו בעולם האחר.
