יום שלישי, 31 בדצמבר
היום חזרו על עצמו כמה סצנות משנתיים קודמות, והייתי צריך לרשום אותן כדי שלא אפסיד את המשמעות האמיתית של מה שקרה.
יש לנו בעיה, בקרוב יגיעו אורחים וצריך להוציא אותם מהבית, אחרת שום חג לא יתקיים, אמרתי לביתי, וילדנו יושב למטה במטבח ויושב בחשש.
סבתא, לאן נלך? אין לנו אף אחד כאן, שאלה אמי, רות כהן, בחשש.
איך אני יודע? האורחים פעם קראו לנו משכנתא מהכפר, אז נצא, השבתי בקול רועד.
אני, יצחק בןדוד, ומלטתי רות, חזרנו על הצעד הזה פעמיים, למכור את בית המשפחה ברמת גן ולחפש מקום אחר. זה היה קשה, אבל זאת הייתה ביתנו, והיינו הבעלים האמיתיים של ארבעת הקירות ההוא. היום, אחרי שנים של חיפוש, הפחד משלט במטבח הפחד מעיניה של קתרין, נכדת האורחת שלנו, שמפציצה כל צעד שלנו. היא מתגעגעת לכל דבר: צעדנו ברגליים, שתינו תה, אכלנו פשטידות.
האדם היחיד שהייתי זקוק לו בבית הוא נכדנו יואב, בחור יפהפייה, שאוהב אותנו עד משגע. כל פעם שאמא מרימה קול בחזותו, הוא מגיב מיד עם חיבוק חם. לעומת זאת, בני אביב הבן שלנו, שעשוי להיות חמור או אדיש מעולם לא נעמד לצידנו.
יואב היה בטיפוח של סבתא וסבא כמעט כל ערב, אך היום הוא עסוק במשרתו במרכז הרפואי, גר בקומה קטנה בקרבתו של חניון עבודה, ומגיעה רק בסופי שבוע. כשהוא מגיע, זה מרגיש כמו חג. הוא הגיע הבוקר המוקדם כדי לברך אותנו לפני תחילת השנה החדשה, נכנס לחדר של הזוג הקשישים והביא לכל אחד מהם גרביים חמים וכפפות חדשות. לשם סבתא כפפות עם רקמת אריגה, ולשׁם סבא כפפות פשוטות. רות חיבקה את כפפותיה והפריחה בעיניים.
סבתא, מה זה? שאלתי.
אהובתי, הן הטובות ביותר. לא חוויתי כל כך הרבה חום ואהבה בחיי, הגיבה רות בדמעות, ולחצה את יואב בחיבוק חם. הוא נשק את כפות ידיה, כאילו הוא זוכר ריח של תפוחים אפויים או לחם טרי תמיד ריח של אהבה.
הוא אמר לנו:
תישארו כאן שלושה ימים בלי, אני אחזור עם החברים לנוח ואז אשוב הביתה.
סבתא ענתה:
תנוח, אהובי, אנחנו נחכה.
יואב אסף תרמיל, נפרד מאיתנו והלך. הזוג הקשיש חזר לחדרם, והזמן חלף. בעוד שעה שמעה קתרין מתכננת על אירוח האורחים שמגיעים. היא הרגישה מבוכה לפני הקהל, ולא ידעה איפה להכניס את האורחים.
אביב ניסה להשיב, אבל קתרין לא רצתה לשמוע דבר. הזקנים נשארו כמו עכברים, אפילו לא הלכו לשתות תה במטבח. יצחק שלף וופלים מהקופסה הסודית, וחלק אותם עם רות, ושבתו ליד החלון לאכול בשקט, כמעט שלא דיברו. בעיניה של רות ברק זעפרנה של דמעה. כמה קשה והצער לחיות בתקופה שבה אתה חש שאינך נחוץ.
בינתיים החלה החשכה. אביב חזר למטבח.
יש לנו בעיה, אורחים יגיעו, והם צריכים ללכת למקום אחר. אתם מבינים שלא יישאר חג עם האורחים כאן, אמר.
בן, לאן נלך? אין כאן אף אחד, שאלה אמא.
איך אני יודע? פעם שכנה בכפר קראה לנו, אז נזז במצב. ענה אביב.
לאן נלך? האוטובוס אינו פועל, ואנחנו לא יודעים איפה התחנה, וגם האם היא עדיין בחיים? המשיכה.
קתרין אמרה שיש לך שעה לאסוף דברים, אמר אביב ויצא.
יצחק ורות הביטו אחד לשני, כל אחד מנסה לא לבכות. הם לבשו בגדים חמים ויצאו לשטח החשוך. בחוץ היה כמעט אפל, אנשים רוצו בחיים של עצמם.
רות אחזה בידי, ולצידנו הלכנו ברוגע לפארק. בדרכם עצרנו בקפה קטן, הזמנו תה וכריכים כי לא אכלנו כל היום. נשארנו כשעה בקפה, לא רציתי לצאת למזג האוויר הקפוא, שלג נופל והרוח חורפת. בפארק היתה ספסלה קטנה, אנחנו נחתנו לשם כדי להתמלא בחום של זהות.
תחת הספסלה, רות חקרה את הכפפות על ידיה, ואני אמרתי:
טוב שהנכד שלנו, יואב, לבו טהור למרות לבבות קשים של אחרים.
כן, הוא ביקש מאיתנו להישאר, אבל לא הצלחנו, ענתה סבתא.
הזמן עובר, השלג לא פוסק. בתים מציגים עצי אשוח מוארים, משפחות מתאספות סביב שולחנות לחגיגת ראש השנה. פתאום, ליד רגלינו הופיע כלב ברק, ספניול חמוד, שעלה על ברכיה של רות. היא חייכה ונגעה בו.
חבר, מה אתה עושה כאן לבד? אבדת? שאלתי ברוך.
קול נשמע מרחוק, קולה של בחורה צעירה:
לורד, איפה אתה? הגיע הזמן לחזור הביתה. היכן אתה, יקירי?
היא ניגשה אלינו, והחלה לדבר עם ברק. היא קראת עצמה אביטל, ותפסת בחזקה את ברק על ברכיה של רות.
סליחה, לורד חכם, הוא לא פגע באף אחד, אמרה אביטל.
את מדברת עברית מבולבלת? שאלתי.
אני כאן כבר זמן רב, הכלב שלך יפה, חייכה היא.
היא ביקשה שהאורחים יפנו, כי קר מאוד ולפני שנת החדשה. הזקנים השתתקו.
סליחה, אין לכם מקום ללכת? שאלתי.
הם נענעו בראשם.
החברה אביטל קראה לברק לשוב אליה, והתחלנו ללכת הביתה שלה. בדרך היא סיפרה איך מצאה את רות וסבא במזדקון, לקחה אותם לבית והזמינה אותם לשהות איתה.
בבית שלה נריחו פנקייקים.
אני אוהב את הריח הזה, אמר יואב.
אביטל הציגה את ברק:
תראו, זה ברק, בא איתנו.
יואב נכנס למטבח, סבתא חיבקה אותו ובכתה. הסבא יצא מחדרו, וכולם התיישבו סביב השולחן, שתו תה ואכלו פנקייקים. יואב ביקש סליחה מההורים. דיברנו ארוכות על העתיד; אביטל הציעה להם לשהות איתה, היא הביאה את חפציהם. יואב הפך לאורח קבוע אצל אביטל.
הבית של אביטל, שהיה של פעם שלושה חדרים, מלא עכשיו באנשים. הריח העשיר של מזון, צחוק של ברק, ותחושה של בית חמים. ברק, הכלב שלנו, בוחר איתו עם מי הוא ישן בלילה.
הסיפור של יואב, רות, וסבתא הוא רק חלק קטן ממסע החיים. למדתם משהו? לידי, טוב לב הוא תחושה שמחזירה לעצמה. כשאתה מחייך למישהו, שואל מה קרה, ועושה מעשה טוב זה תמיד יחזור אליך.
לקח אישי: אל תתעלם מהשגרה הקטנה של חום ואהבה, כי היא מבוססת על כוחות שלא ניכרים, והם עושים את העולם למקום טוב יותר.
