בני, אני לא רוצה שתתגרש בגללי! קח אותי לבית אבות!
לפני חצי שנה, הבאתי את אמא שלי לגור איתנו. היא כבר מבוגרת מאוד, בת 83. מאז שאבא נפטר, קשה לה להסתדר לבד במושב. הילדים שלי כבר גדולים וגרים בדירות משלהם. אני ואשתי נשארנו לבד בדירת שלושה חדרים ברמת גן, אז חשבתי שזה יהיה בסדר.
בהתחלה אשתי לא אמרה כלום, אבל אחרי שבוע נוכחותה של אמא החלה להפריע לה.
תקשיב, אולי ניתן לה לאכול לבד, אחרי שאנחנו מסיימים?
למה?
פשוט, ככה יהיה לי יותר נעים. אני מאבדת תיאבון כשאני רואה אותה אוכלת בלי שיניים. זה עושה לי לא טוב.
די, כולנו נזדקן בסוף.
זה משהו אחר.
גם העובדה שלאמא יש בעיות במערכת העיכול ושבלילות היא נחרת חזק מאוד זה הפריע לאשתי. היא ביקשה ממנה לא להיכנס למטבח, ובסוף אפילו לא לצאת מהחדר. יום אחד אשתי אמרה לי:
תראה, לא חשבתי שהיא תישאר כאן כל כך הרבה זמן. אני פשוט לא מסוגלת יותר.
ומה את מציעה?
שתחזיר אותה למושב.
אבל היא לא מסתדרת שם לבד!
כולם חיים כך. אף אחד לא מתפנק על הילדים שלו! למה אני צריכה להרגיש זרה בבית שלי? לסבול את הרעשים והריח?
לא ידעתי מה לעשות. אבל לא מזמן חזרתי הביתה וראיתי את אמא ישובה במסדרון עם מזוודה.
אמא, מה את עושה?
בני, קח אותי לבית אבות!
למה, מה פתאום?
אני לא רוצה שתהרסו את המשפחה בגלל זה.
אמא ממשיכה לבקש ממני שאשלח אותה, ואני לא יודע מה לעשות. אני לא אצליח לישון בלילה בידיעה שהיא שם. אולי עדיף לעזוב הכול ולעבור איתה למושב? מה לעשות?
