עשר שנים שלמות סבלתי סבל שלא ניתן לתאר, פשוט כי הייתי שונה מכל האנשים סביבי, בקריית פתח תקווה שבה גדלתי. מאחורי הגב שלי ריננו, לחשו, קראו לי “זולה”, “שקרנית”, ואת בני הקטן “יתום”. זה נמשך עשור. הייתי מושפלת ברחוב, במכולת, אפילו בגן של הבן שלי. והשיחה עליי לא פסקה לרגע.
הייתי רק בת עשרים וארבע כשילדתי את יותם, ללא טבעת, ללא בעל וללא הסבר שהחיים של קריות יוכלו לקבל. האבא של הילד שלי, אורי שגב, נעלם בלילה שבו סיפרתי לו שאני בהריון. הוא לא התקשר יותר אף פעם. כל מה שהוא השאיר היה צמיד כסף עם ראשי התיבות שלו והבטחה שהוא “עוד יחזור”.
חיי המשיכו הלאה, איכשהו. עבדתי כפולה גם בבית קפה במרכז העיר וגם בשיפוץ ריהוט ישן, מתעלמת מהמבטי הרחמים. ויותם הלך וגדל, ילד טוב לב וחכם, שתמיד שאל אותי מדוע אבא לא נמצא איתנו. עניתי לו בעדינות: “הוא איפשהו שם, מתישהו הוא יימצא אותנו.”
והנה, ביום אפרורי במיוחד, הכל השתנה יום כזה שאין כוח לקום מהמיטה, ופתאום, שלוש מרצדסים שחורים עוצרים מול הבית הישן עם התריסים הלבנים שלי. מתוכם יצא גבר מבוגר מאוד בחליפה מחויטת, נשען על מקל כסף, וארבעה מאבטחים איתו.
אני נעמדת בהלם עם הידיים רטובות מסבון, קול דממה דקה ברחוב. הדיירים מציצים מהחלונות. הוא יורד על הברכיים על הדשא החולני, נגוע הלחות והחול, הקול שלו רועד: “סוף סוף מצאתי את הנכד שלי.” לא מאמינה יוצא שמיליונר, סבה של יותם, הגיע אלי. אבל הוא שלף את הטלפון שלו, ובו ראיתי משהו על אביו ה”נעלם” של יותם שגרם לי להחוויר ולרעוד…
אנשים עמדו ברחוב, צופות מכל עבר, ואפילו עליזה מהבית ממול זו שתמיד זורקת עלי מבטים קשים כמעט התעלפה. התקרבתי, שואלת: “מי אתה?” והוא בלב מלא כאב, “שמי מאיר שגב. אורי שגב היה בני.” הלב שלי החסיר פעימה. הוא הפעיל סרטון. אורי, לא מאמין, שוכב בתל השומר, כולו חבול ומחובר לצינורות. בקול חלש הוא אומר: “אבא… אם אי פעם תמצא אותה תגיד לרותם שלא ברחתי. שיגיד לה ש… לקחו אותי.” ופתאום המסך מחשיך.
מאיר כמעט נפל, ואני קפאתי במקום. איה, הבן שלי, מחזיק את הכדור סל שלו, שואל: “אמא, מי זה?” לקח לי שנייה למצוא מילים, ובסוף חייכתי ועיני מלאו דמעות: “זה סבא שלך, יותם.” מאיר התכופף, לבו נמס כי יותם פשוט עותק של אורי.
בדירה הזעירה, בזמן שהמאבטחים השתלטו על הדלת, הוא סיפר לי הכול. אורי לא עזב מרצונו. חטפו אותו, ולמעשה היו אלה שחשבו שהם המשפחה שלו. לשגב היתה חברת נדל”ן ענקית, ואורי לא הסכים להסכים לעסקה שתהרוס משפחות. הוא תכנן להילחם נעלם. חיפשו אותו, עיתונים כתבו שהוא “ברח מהירושה”, אבל מאיר מעולם לא האמין לזה.
רק חודשיים קודם לכן נמצא הסרטון מאורי. פציעותיו היו קשות מדי; הוא נפטר לבד לא מתוך בחירה. ובמשך עשר שנים חייתי עם כעס עליו אף על פי שבפועל הוא היה גיבור שניסה להילחם כדי להגן עלינו.
מאיר שלף מעטפה חתומה. בתוכה מכתב של אורי: “רותם, אם קיבלת את זה, תדעי שאהבתי אותך תמיד. חשבתי שאצליח לתקן את עוולות המשפחה שלי טעיתי. שמרי על הבן שלנו. רציתי אותו מכל הלב.”
הדמעות לא הפסיקו לזרום. מאיר נשאר איתנו עד הלילה. סיפר לנו על המלגות, ועל הקרן לזכרו של אורי, והציע לנו לבוא לתל אביב לראות את מה שאורי הוריש ליותם. לא ידעתי אם לסמוך עליו… אבל נראה היה שזו רק ההתחלה.
למחרת, ישבנו יותם ואני במושב האחורי של מרצדס מהודרת, נוסעים לכיוון תל אביב. אחרי עשר שנים של פחד, פתאום הרגשתי פיזית חופש.
הבית של שגב היה יותר כמו אחוזה, מוקף גינות מטופחות ומגדל זכוכית. תמונות של אורי קישטו את המבווה מחייך, מלא תקווה, בלי לדעת מה יקרה.
מאיר נכנס איתנו לחדר הישיבות, שם הייתה עוד אמונה אדרי. פניה החווירו כשראתה אותי. המאבטחים של מאיר בצעו טבעת סביב החדר.
“כדאי שתספרי להם מה שאמרת לי,” הוא פנה אליה. בעצב ובבושה, הודתה ששיחדה אותה להכין מסמכים מזויפים. “אורי לא ברח. חטפו אותו. פחדתי, אז הסתרתי הכול. אני מצטערת.” מאיר בקושי עמד, ואמר: “יגיע להם עונש. ויותם, רותם, אחרי שאורי נפטר, הוא ביקש שתקבלו את כל מה שהשאיר לכם קרן ונתח משמעותי בחברה.” אמרתי לו שלא אכפת לי מהכסף. אני רוצה שקט. מאיר חייך בעצב: “אז תשתמשי בזה לדברים שאורי היה גאה בהם.”
הזמן עבר. עברנו לראשון לציון, לדירה צנועה. מאיר ביקר בכל ערב שישי. פרשת שגב התפוצצה בתקשורת הארצית ופתאום כל רחוב בקריית פתח תקווה התהפך. במקום לחשוש ממבטים ושמועות, עם הזמן קיבלתי מילים חמות והתנצלויות. אבל לא הייתי צריכה אותן.
יותם קיבל מלגה על שם אבא שלו, וסיפר בגאווה לכל החברים: “אבא שלי היה גיבור.” בלילות ישבתי ליד החלון, עם הצמיד של אורי, ונזכרתי באהבה ובכאב ונשבעתי שאמשיך עבורו.
לאט לאט, מאיר הפך לי לאב. שנתיים אחרי, לפני שנפטר, החזיק לי את היד וביקש “אל תתני למה שעשו לקרות שוב, לא לך ולא לילד.” וכך עשינו.
יותם גדל, למד משפטים, עם מטרה להגן על כל אחד שהחלש ממנו. פתחתי מרכז קהילתי בפתח תקווה בדיוק בעיר שזרקה אותנו יום אחד. ואחת לשנה, ביום ההולדת של אורי, נסענו כולנו לקברו בנתניה מול הים. הייתי לוחשת: “מצאנו אותך, אורי. עכשיו טוב לנו.”
ולסיכום, הכי חשוב כנראה מה שכבר הבנת כל הסבל והקשיים, עם הזמן, הופכים לכוח וללב אמיץ.
