יומן אישי כשמדברת הכאב
יום שישי, ירושלים
רותם, בתי היקרה, אני יודע שאת מתקשה, ואני גם. אבל אין ברירה. נאלץ למכור את הבית. אחרי שנחלק את הכסף, יישאר לנו מספיק רק לדירה קטנה בשכונת גילה. גם אני רציתי להישאר פה, אבל המציאות חזקה מאיתנו כך אמרתי לה והחזקתי לה את היד, תוך כדי שאני מנגב דמעה לה ולי.
התקופה הזו קשה לכולנו.
חיה ואני היינו יחד כמעט שבע עשרה שנה. כמו אצל כולם עליות וירידות. אבל הייתה אהבה, וכל ריב נגמר תוך דקות; לא הספקנו לריב באמת. חיה, שגודלה ע”י סבתא שרה, למדה ממנה את הכלל שצמחה עליו: בבית שלך צריך להיות חם ונעים! שבן הזוג שלך לא ירצה להיות בשום מקום אחר. דאגי שבעלך, הילדים, האורחים, כולם אפילו החתול ירגישו טוב אצלך!
בתור ילד לא הבנתי לגמרי, רק הרגשתי שסבתא שלי באה ללמד אותי מניסיון חייה. וכך באמת ביתה של שרה היה עד שרון, בעלה, טבע בניסיון להציל את בנם וכלתה בבריכה ליד מודיעין. לכאורה בריכה פשוטה, קטנה ולא מסוכנת, אבל רק המקומיים ידעו על הזרמים החזקים שם. שרה תמיד האשימה את עצמה שלא ביררה, שלא שאלה מתי לא כדאי להיכנס למים, כאילו אם הייתה יודעת, הכל היה משתנה. שנים ניסיתי להסביר לה שלא אשמתה, אבל היא לא הסכימה להקשיב.
לקחה את חיה, גידלה אותה, דחפה את דאגותיה לפינה רחוקה שהנכדה תקבל חיים של שמחה, ולא עצב תמידי. רק פעם בכמה חודשים, כשהלכה לבית העלמין בהר הזיתים, הרשתה לעצמה לבכות ולספר איך אנחנו מסתדרות, ולהבטיח שתדאג לחיה.
שרה עמדה במילתה; נתנה לנכדה בית חם, חינוך טוב, הוציאה אותה לחופה, ולפני שהחלה מחלתה, הספיקה גם לשאת ולחבק את רותם, הנינה. כשנפטרה, חיה נשארה לבד ממש.
כשבגרתי, הבנתי ששרה צדקה לגבי הבית מקום טוב לכולם, אבל החיים סיבכו אותה. מסתבר ש… לא כולם תמיד זוכים לאהבה.
הריבים היחידים של חיה ושלי נבעו לרוב מאמא שלי, אסנת. מכל הלב אם מיתולוגית שכזו, שתמיד חושבת שהיא יודעת הכי טוב, ומי שמעז לחלוק טועה מראש.
אני הילד השישי, היחיד שהצליחה לשאת. כל אהבתה הושקעה בי. תיקנתי המון, הקשבתי, חייכתי ועשיתי כרצונה, אבל לפעמים ניסיתי לעמוד מולה, כמו אבא. פיתחנו “שיטה” להקשיב לה, ואז לעשות מה שנראה לנו נכון.
כשהתחלתי לצאת עם חיה, דחיתי את פגישתה עם הוריי. עם סבתה של חיה נפגשתי כמעט מיד היא הייתה אדם חם ופתוח. חיה נפגעהאתה מתבייש בי? למה עוד לא פגשתי את המשפחה שלך?
אז אמרתי לה, אני פשוט מפחד, שתעזבי אותי אחרי הפגישה.
שטויות! אני מתחתנת איתך, לא איתם! איך עדיין לא הבנו…
כשפגשנו את אמא שלי, היא שאלה מייד: מי היו ההורים שלך?
חיה ענתה: אמא למדה בסמינר למורות, ואבא היה רופא מתו כשעוד הייתי ילדה. סבתא גידלה אותי.
אסנת סיימה במבט: הבנתי. ומאותו ערב לא אמרה לה עוד מילה.
עם השנים ניסיתי לקחת דוגמה מהאבא, ולהמעיט בביקורים אצל אמא. אחרי פטירתו של אבא, אסנת הבהירה לי אני עכשיו אחראי עליה, שהיא זקוקה לי. הבקרים בבית הפכו שקטים, כי רוב הערבים ביליתי אצלה, עד כמעט חצות, במקום עם חיה ורותם.
הכל הידרדר כשרק רותם בת שלוש, והיא איבדה כמעט לגמרי את הקשר עם אביהילדה כועסת, בודדה, כמעט לא מוכנה לדבר איתי. חיה ביקשה שאטפל בזה.
אתה חסר לה, וגם לי. זה לא פייר! ניסיתי להסביר לאמא שלי שזה מוגזם, והיה ריב נוראי. לבסוף הסכימה שאבלה אותה רק פעמיים בשבוע.
יום אחד, בגן של רותם, היו צריכים לצייר את המשפחה שלהם כדמויות אגדיות. חיה קראה לי: שי! תראה מה רותם עשתה!הצצתי, נפלתי מצחוק.
רותם לא הבינה מה מצחיקאת אבא ציירה כלוחם, אמא כמלכה, סבא כאילן עתיק, סבתא שרה עץ תפוחים, ואמא שלי… דרקון! שלושה ראשים ומעט אש (עיפרון הצהוב נשבר לה באמצע). כמה אמיתי זה היה…
רותם אף פעם לא אהבה את סבתא אסנת. כשהיא באהרק בחגים, רותם רצתה לסגור אחריה את הדלת. חשה בלי להבין באמת, שסבתא לא אוהבת את אמא, שתמיד מנסה לעקוץ ולהכאיב. לפעמים אפילו ניסתה להרחיק אותה, אבל אני לקחתי אותה בידיים.
הילדה שלך מופרעת! הזדעקה אסנת לעברי. מאז פשוט הפסיקה לבוא.
אחרי כמה שנים, הכל נעשה ברור כשאני נפטרתי. אירוע לב פתאומי, בן 44…
כשחיה שמעה, התעלפה בעבודה חנות תכשיטים בממילא. החברות הרימו אותה מהרצפה, הביאו מים, וניקו לה את כל הזכוכיות מהשיער.
החיים עצרו אצלה. לא הצליחה לתפקד, אספה את השברים, וחברים שלי, יחד עם חמותי, ניסו לסייע. בימים הראשונים תמיד היה מישהו בבית; דאגו שבנות אוכלו, שהבית נקי, ששום דבר לא קורס.
כמה שבועות אחר-כך חיה חלמה על סבתה. היא הופיעה אליה בחלום ואמרה: מה את עושה? תפקחי עיניים תראי את רותם היא צריכה אותך!
חיה התעוררה, שמעה בכי; רצה אל רותם, חיבקה אותה. אני איתך, תמיד.
באותו בוקר, פתחה את המטבח, הכינה בלינצ’ס עם וניל, ורותם קמה להריח את הבית. בוקר טוב! אמרה חיה, והסירה את הכיסוי השחור מהשיער לראשונה. כבר מספיק. אבא לא היה רוצה שנבכה כל היום. הוא אהב אותך, ורצה שנחיה בשמחה. הגיע הזמן.
לאט לאט, שבו חזרה לשגרה; חיה לעבודה, רותם לבית הספר. רותם החלה לעזור יותר ברחבי הבית, במטבח. כשהוציאה תעודת זהות, חגגו יחד עם עוגת גבינה תראה, אבא, אני כבר גדולה! היא הביטה בתמונה שבסלון, כאילו מדברת אליו.
שבוע אחרי, אסנת הופיעה. צריך לדבר מה עושים עם הבית?
הייתי בהלם. מה כוונתך?
אני דורשת את החלק שלי בירושה! היא אמרה. חיה חשבה להתפוצץ. את לא תחיי פה! אסנת קבעה.
אני אתייעץ עם עורך דין. תקבלי מה שמגיע לך, ואחרי זה לא צריך לראות אותך.
רותם שמעה הכל. נגשה סבתא, תלכי, ואל תחזרי.בלב שלם.
חיה ניגשה לרותם והובילה אותה מחוץ למטבח, חיבקה אותה. תודה, יקירתי. עכשיו תלכי לחדר; אני מסדרת איתה את זה.
בערב, תוך דמעות ותסכול, הסבירו רותם: היא רצינית? נצטרך לעבור דירה?
לא יודעת, נראה. ספרי לי למה חזרת מוקדם מהלימודים?
השיעור התבטל. מה זה משנה? המשיכו בשיחה, ניסו להימנע מהכאוס שיצרה אסנת.
בערב ישבנו יחד בסלון, סרט ישן ברקע, ודיברנו.
אמא, למה אנשים שונאים ככה אחד את השני, למה היא לא אוהבת אותנו?
יש הרבה סיבות. אולי מפני שהיא מרגישה בודדה, אולי מפחד. אי אפשר לדעת. יש לה כאב אמרתי לה.
בלילה הבא, חיה התקשרה לשאול עורך דיןהיה ברור שאין ברירה, צריך למכור. כל החסכונות נגמרו על הבית.
מותשת, סיפרה לרותם. אבל רותם, נחושה כבתה של סבתא שרה, לקחה את העניינים לידיים. בבוקר יצאה לכאורה לבית הספרוהגיעה לדירה של אסנת.
למה באת? שאלה אסנת.
רותם הושיטה לה כובע סרוג ומפה שהכינה לה כשהייתה תינוקת. זה יפה מאוד; יודעת שסרגת בעבורי.
אסנת התרגשה, קראה לה להיכנס. דיברו הרבה – על אבא, על געגוע, על בדידות ובסוף רותם ביקשה: אם תעמדי על החלק שלך, אפסיק להיות הנכדה שלך. אם תוותרי אשאר איתך בקשר.
באותו ערב, הגיעה רותם לחיה כשהיא מחויבת: לא צריך לעבור. דברתי עם סבתא.
מה את אומרת?
הסכמנו; היא מוותרת על הבית, ואני אשאר הנכדה שלה. קחי, היא מסרה לך את זה…
חיה פתחה את השקית שמלת תחרה עוצרת נשימה. מדהים, רותם. היא השקיעה כל-כך הרבה זמן בזה.
היא בודדה, אמא. היא מתגעגעת. ובכתה
כמה דקות אחר כך, הטלפון צלצל. אסנת על הקו. רותם סיפרה לך?
כן, תודה. וגם על השמלה ידי זהב לך.
אל תגזימי. מחר בצהריים, אצל הנוטריון. אני מסירה את התביעה. רותם ילדה מחונכת.
חיה סיימה את השיחה, חיבקה את רותם חזק.
הכי חשוב שלמדתי מהכל לפעמים הכאב מדבר במקומנו. אנשים קשים, בודדים וכואבים לא תמיד נוכל לשנות אותם, אך אפשר לגלות חמלה, גם כשנפגענו. אולי ככה, יום אחד, ייכנס שוב קצת חום ואהבה לבית המשפחה.
