עשרים שנה אני חיפשתי נעדרים ביערות, והחזרתי אותם הביתה. אבל בפעם הראשונה בחיי, כשמצאתי ביערות הכרמל את בתו בת ה-14 של בכיר במשרד הממשלה, אמרתי בקשר: “אין עקבות. כנראה טבעה.” השקר הזה עלה לי בחברים, במוניטין ובמשמעות של כל חיי. לפעמים, בשביל באמת להציל מישהו, אתה נאלץ לקבור אותו.
בעולם של מתנדבי יחידות החילוץ בישראל יש כלל ברזל אחד: אנחנו לא משטרה. לא שופטים ולא עובדים סוציאליים. יש לנו רק משימה אחת למצוא את הנעדר, בין אם ביער או בעיר, ולהעביר אותו לידי המשפחה או המשטרה. זה הכול. מה שקורה מאחורי דלתות סגורות אחר כך זה כבר לא ענייננו.
קוראים לי יואב. במשך עשרים שנים הייתי רכז יחידת חילוץ מתקדמת בגליל. הכרתי היטב את הריח של הפחד בין האלונים בנובמבר, ידעתי איך מנחשים את מסלול ההליכה של פטרן שיצא לשיטוט והתבלבל, ואיך מנהלים חיפוש מרובע עם שלוש מאות מתנדבים עייפים.
הייתי מוערך. קראו לי “הברדלס”, כי הייתי מוצא נעדרים ביום החמישי כבר כשהמשטרה הייתה מוותרת. האמנתי באמת שלעזור לאדם לחזור הביתה זו תמיד הברכה. עד אותו אוקטובר, 2018, שבו התחלנו לחפש את תמר.
הקורבן המושלמת.
תמר הייתה בתו היחידה של יעקב טייקון נדל”ן וחבר כנסת ידוע, מקושר עד ראש המדינה. היא נעלמה בטיול שנתי עם הכיתה, נבלעה ביער ולא חזרה. החיפושים היו הגדולים שידעתי. פעולת חירום: המשטרה, יחידת הכלבנים, מסוק של חיל האוויר עם חיישנים תרמיים. כל יום הביאו אוכל חם ממסעדות. האבא עמד מול המצלמות, עיניו נפוחות ואדומות, זועק: “תמר, תחזרי! אתן הכול, רק שתחזור!”
המראה שלו הבעיר את המתנדבים. עבדנו על אדי קפה בלבד, שלושה לילות בלי שינה, חרשנו כל גיא. ביום הרביעי מוקד החיפוש עבר לאזור של מפעלי נייר עזובים. סבך, ביצות ונחל שעלה על גדותיו מהגשמים. יצאתי לבד, לבדוק מכלאת חורף נטושה של רועים.
המצאתי.
ירדתי למקלט הרטוב, המאורה מוארת בפנס עוצמתי. והיא הייתה שם. תמר מצונפת בפינה, עטופה בברזנט ישן ושבור. רעדה כך שכל גופה פעם. כחולה מקור. היפותרמיה חמורה.
הושטתי יד לקשר.
מפקדה, ברדלס. נמצא
אל תעיז! היא לחשה בקול חנוק, פרוע.
ידה הורמה מולי, ובין אצבעותיה הדקות, מלוכלכות, נאחז מסמר חלוד מכוון לצוואר שלה.
אם תחזירו אותי אני שוחטת את עצמי כאן ועכשיו. נשבעת.
קפאתי. הכרתי מקרים של בני נוער שפחדו לשוב הביתה בגלל מבחן שהציון בו גרוע, או ריב עם הורים היסטריות רגילות.
תמר, תרגעי, עברתי לטון רגוע, מנהיגותי. אבא שלך מאבד את הראש. הוא אוהב אותך.
היא צחקה צחוק עקום ומצמרר, ואז הרימה את הסוודר הבלוי.
באור הפנס נגלו גבה וצלעותיה. לא היה שם כתם עור בריא. צלקות ישנות, צהובות, מחגורה. כוויות סיגריה טריות אדומות. חבורות כהות, כמו מאלימות עקבית.
אמא שלי מתה לפני חמש שנים, לחשה בעיניים מתות. הוא מרביץ לי כל יום. על מבט לא נכון. על הדמיון לאמא. כי הוא השליט פה ו”הכול מותר”. הוא נעל אותי במרתף לשבוע בלי מים. תחזירו אותי המשטרה תביא אותי אליו, יקחו כסף, והוא יהרוג אותי, שהבכתי אותו. בבקשה. תנו לי פשוט לקפוא פה. אני מתחננת.
עמדתי באפלה. הקשר על כתפי מצפצף.
מפקדה, ברדלס, איפה אתה? מצב?
נקודת האל-חזור.
ידעתי את החוק. חייב להודיע, לקרוא למשטרה ולמד”א. לכתוב תלונה על התעללות. אבל אני מבוגר, חי את המציאות בישראל. ידעתי מי הוא אביה. הכרתי את מפקד המשטרה שמבלה איתו בספא. התלונה תיעלם. תמר תוצג כמעורערת, תחזור אל הכלוב המוזהב, אל המפלצת.
עשרים שנה הצלחתי להציל עשרות. אבל הרגשתי שהפעם, רק דרך אחת נשארה: להפסיק להיות מציל.
לחצתי על הקשר.
מפקדה, ברדלס. טעות בזיהוי המקלט ריק.
הסרתי ממנה את המעיל האדום. מהציוד שלי שלפתי פלסטר, פצעתי את הזרוע שלי ושפכתי דם על השרוול שלה.
באי אחרי, אמרתי.
הוצאתי אותה דרך שבילים סודיים שרק אני הכרתי, מחוץ לכל טווח חיפוש. הלכנו לכביש המהיר, שם חיכתה לי המכונית האישית שלי.
עטפתי אותה בשק שינה, חיממתי את האוטו. נסענו עשר שעות, חצינו שלושה מחוזות. הייתה לי מכרה ותיקה, מנהלת מקלט סודי לנשים מוקות ליד ערד. היא לא שאלה שאלות. היא מומחית להסתיר נשים מילדיהן, מבעלים ומהרשויות.
השארתי את תמר שם. היא רק חיבקה אותי בלי לומר מילה.
מחיר השקר.
חזרתי למפקדה השכם בבוקר. כולי עפר ומדמם. הובלתי את המתנדבים אל הנחל. הראיתי להם את המעיל המוכתם דם תלוי על שורש עץ, בקצה מערבולת.
היא נפלה מהמצוק, אמרתי לעיני המפקדים והשוטרים. הזרם עוצמתי, אי אפשר למצוא את הגופה.
אני זוכר את הדמעות של המתנדבים. גברים קשוחים ונשים צעירות שלחמו עד זוב דם. בכו, מתוך תחושת כישלון.
עמדתי וספגתי. שיקרתי לאנשים שראיתי בהם משפחה. מעלתי בקוד היחידה. עברתי עבירה פלילית: חטיפה וזיוף ראיות.
אבא של תמר יצא בזעקה מול מצלמות. אחרי שבוע ארגנו לוויה עם ארון ריק. התיק נסגר “תאונה”.
עזבתי את היחידה חודש אחרי. לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים. לא לתת יותר פקודות, כשאני יודע שאני שקרן.
הלכו שמועות שיואב נשבר, גמר אותו הלחץ, התמכר לאלכוהול. בא אדם חדש לנהל. חיי הצלה, גאווה וגבורת ישראל, נגמרו.
שמונה שנים אחרי.
היום אני בן שישים. מכונאי במוסך קטן. בלי עיטורים, בלי תעודות, בלי חברים. גר לבד בדירה מלאת ריח שמן מכונות.
אבל לפני שבוע קיבלתי מכתב אנונימי בדואר.
בתוכו תמונה. אישה יפה, חזקה, בערך בת עשרים ושתיים, במדי צוות רפואי, עומדת על מדרגות מכללה לרפואה באילת. עיניה נוצצות, מלאות חיים. ומאחור, טקסט קטן:
“אני חיה. ואני מצילה אחרים. תודה שלא הצלת אותי לפי הכללים.”
אנחנו רוצים להאמין ש”טוב” תמיד לבוש לבן ומורכב ממעשים נקיים. אבל המציאות לעתים מכוערת. לפעמים, כדי לממש חמלה אמיתית צריך להפר את כל הכללים. לפעמים, כדי להציל אדם אחד צריך לשרוף את חייך.
ואם הייתי שוב באותו המקלט הייתי שוב עושה את זה. כי מצפון נקי ותדמית ללא רבב לא שווים אפילו דמעה של ילד מוכה.
האם אתם הייתם שוברים את החוק, בוגדים בחבריכם, ומוותרים לנצח על שמכם הטוב, כדי להציל נפש אחת בחשכה? היכן עובר הקו שלכם בין חוק למצפון? שתפו אותי. אני תולה את התמונה על לוח הפח במוסך, ליד מפתח שוודי ישן. מדי פעם, כשלקוח שואל מי היא, אני רק מחייך ואומר: “השראה.” הם לא צריכים לדעת. אני מסתובב, מנגב ידיים בשקט, והלב שלי עמוק בפנים סוף סוף רגוע.
מחוץ לחלון, השמש שוקעת על העיר, על אנשים שמתחבקים, על ילדות שיורדות לבד במדרגות בית הספר בלי לחשוש. לפחות אחת מהן הגיעה לזה כי פעם מישהו בחר שלא ללכת בדרך שהתווים הכתיבו.
וכל ערב, אני נכנס אל הדירה השקטה, פותח מכתבים מהעבר, וחושב שלהיות גיבור, לפעמים, זה להסכים להישאר עם הסיפור שלך לבדך בידיעה שהעולם לעולם לא ידע, אבל מישהי, איפשהו, נולדה מחדש.
