על מה אתה צועק עליי?! התפלא הגבר. אני מטפל ומאכיל את אשתך ואתה עוד מרים עליי את הקול?! מה זה צריך להיות?!
הם צרחו אחד על השני חצי שעה שלמה, עד שהעורב השתעל מהצריחות והגבר התעייף…
הגבר חזר הביתה אחרי משמרת בוקר במפעל. מחר ומחרתיים סוף סוף שישי-שבת, וזה כבר שיפר לו את מצב הרוח. אבל מה שבאמת עשה אותו שמח זו ההתרגשות בשבת בערב חיכתה לו פגישה ראשונה עם בחורה שהכיר באתר היכרות.
הם התכתבו חודש שלם: סיפרו אחד לשני על העבודה, דיברו על תחביבים, שיתפו מחשבות על החיים. בקיצור, הכל כרגיל. עכשיו סוף-סוף קבעו דייט. נשאר רק להתקשר למסעדת ביסטרו קטנה בנחלת בנימין, להזמין שולחן ולמצוא חולצה יפה.
הוא שקוע במחשבות, כבר עמד להגיע לדירה שלו דירת שלושה חדרים ישנה בבניין בבת ים. נשארו חמישים מטרים לכניסה. היה נראה שעוד רגע והחיים שלו הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה, אבל…
אויש, תמיד יש את ה”אבל” הזה.
ממש מול הכניסה, מגג של עץ חרוב ישן שמעולם לא שם אליו לב, נחתה לו פתאום עורבת לכפות הרגליים. העורבת השתוללה, קרקרה בקול קורע לב, ומהענפים מעליו צווחה להקה שלמה. הרעש היה כאילו יש איזה אסון.
נו באמת… מלמל לעצמו. זה בדיוק מה שהיה חסר לי.
העורבת ניסתה לקום, נפלה, קפצה, שוב נפלה. הוא ראה שהיא פצועה ברגל.
מה עושים איתך עכשיו? שאל את עמו בקול רם.
הוא לא יכל להתעלם. הוא הוריד את הג’קט, בזהירות עטף בה את העורבת כדי שלא תברח, הרים אותה וצעד הביתה, כשמאחוריו להקת העורבים צורחת בטירוף.
בדירה, בזהירות החל לפתוח את הציפוי מהעורבת ולבדוק את הרגל. והיא תוך שנייה, נועצת את המקור באצבע שלו.
אוח, שתישרפי! סינן, ועוטף את המקור שלה בבד מטבח.
כל הטלפונים לוטרינרים לא הועילו אף אחד בכלל לא טיפל בעופות. גם חברים לא יכלו לעזור. ואז עלה לו רעיון: הרי הוא הנדסאי מכונות משופשף, בטח יצליח לאלתר משהו.
בינתיים סידר לעורבת קופסה עם מגבות על אדן החלון, וקרא לה שם על המקום יערה.
שעתיים התעסק עם שיפצור גבס: שני מקלות עץ קטנים, סכין, טייפ ויצא משהו שמחזיק סביר. בזהירות הוריד לה את הבד מהמקור.
יערה הגיבה מיד ניסתה לנשוך שוב.
היי, תרגעי! ניסה להרגיע אותה. באתי לעזור. אבל תהיי חייבת גם לאכול ולשתות.
בירור מהיר בגוגל הוביל אותו לחנות דגים ולסופר פארם. ישר אחרי, הביא שלשולים ותולעים, פינצטה ומזרק. כשהגיע, התיישב לנסות להאכיל אותה.
לא הייתה ברירה היה צריך בכוח לפתוח לה את המקור, לדחוף פנימה את ה”תענוג” ולתת מים דרך המזרק. יערה, כמובן, השתוללה וצרחה כאילו הוא רע. הוא ערבב רטינות וצקצוקים משלו, אבל המשיך.
לבסוף שתיהם היו גמורים. יערה נרדמה, והוא נפל שדוד.
בבוקר הכל התחיל מהתחלה: האכלה, צרחות, אופי מהגיהנום משני הצדדים. ופתאום הוא שם לב ליד החלון מבחוץ יושב עורב גדול, גבר, מביט בעיון פנימה.
בלי לחשוב, הוא פתח את החלון.
מה, אתה בעל של יערה? תיכנס, תראה. אני באמת רק עוזר לה.
העורב הגדול הקשיב, הטה ראש, עין אחת בוחנת את יערה בקופסה. ואז, צעד פנימה בזהירות והתקרב אליה.
יערה השמיעה קרקורים שקטים. העורב פנה אליו, פתח כנפיים והשמיע “קראאא!” רועם.
מה נפל עליך, למה לצעוק עליי?! התעצבן. אני מטפל ומאכיל את אשתך, ואתה מתפוצץ פה?!
וכך הם רבו בקולי קולות אדם ועורב, חצי שעה. בסוף העורב השתעל מהתלהבות, הגבר התעייף.
שקט. הוא דחף לעבר העורב שתי קופסאות: אחת עם שלשולים, אחת עם תולעים.
העורב בדק במבט רציני, כאילו טועם את הסחורה. ואז התחיל לאכול.
נו, בטח. תתכבד, גיחך בסוף קניתי הכול במיוחד בשבילך.
בסיום הארוחה, העורב התקרב ליערה והחל לסדר לה את הנוצות במקור.
וואי, שטורף… נמס לו הלב רומנטיקה. אל תדאג, אני אעשה כל מה שאפשר בשביל יערה שלך. רק תסביר לה להפסיק לנשוך…
בלילה העורב עף, ובבוקר שוב נכנס, דפק במקור בחלון וחיכה שיפתחו. בדק את יערה ואכל איתו ארוחת בוקר.
בוקר טוב, חייך הגבר נראה לי שאנחנו מתחילים להבין אחד את השני…
בזמן שהוא מאכיל את יערה, בן זוגה מסתכל, לא מתערב.
ואז כאילו זרם חשמל. אוי לא, חטף את הראש בידיים יש מישהי שמחכה לי! לא התקשרתי, לא הזמנתי שולחן…
הוא התקשר, מגמגם הסברים ופותח את הלב.
זאת אומרת עורבת חשובה לך יותר ממני? נעלבה הבחורה.
זה לא ככה… ניסה להסביר פשוט…
אז תישאר עם העורבת שלך! ניתקה לו בלי לחשוב.
נו, הלך הדייט פנה לעורב נגמר עוד לפני שהתחיל.
ופתאום, העורב זינק לשולחן מולו, פתח כנפיים, מתמלא חשיבות וסובב שם כאילו דוגמן.
הגבר חייך לא יודע מה הבנת אבל מרגיש שיש פה תמיכה. מה אתה אומר, לא להישבר? להמשיך להיות חזק?
בדיוק אז צלצול בדלת. בפתח עמדה השכנה מהקומה החמישית, שולי מישהי שתמיד חייכה אליו בלובי.
סליחה, אמרה קצת נבוכה יש לי שאלה: כבר שבועיים להקה של עורבים מסתובבת לכם מתחת לחלון. הכל בסדר?
קשה להסביר, גיחך תכנסי, תראי.
היא נכנסה, ונשארה המומה.
באמת?! אתה מציל עורבת?
יערה, תיקן אותו.
אז זה קרא לו קרל! פרצה בצחוק.
הצחוק שלה דפק לו את הלב מזמן לא שמע משהו כל כך מתוק. הוא הסתכל עליה וחשב איזה דייט ואיזה נעליים.
קרל פרס שוב כנפיים, עשה סיבוב מול שולי, והיא השתנקה מצחוק.
מאותו רגע הכל נהיה קל. קרל ממש נדלק על שולי: בכל פעם שבאה, היה מתארגן ליד, מתקרבל בנוצות, מתהדר. היא צחקה והרכינה ראש בביישניות.
יערה התחילה להבין שלא רוצים להרע לה, הפסיקה להיאבק, התחילה לאכול לבד והבריאה במהירות. הגבר השאיר לשולי מפתח נוסף, וכשהוא לא היה היא נכנסה לטפל בעורבת.
ושולי עצמה יותר ויותר מצאה חן בעיניו. הוא כבר כמעט אסף אומץ להזמין אותה לדייט, ואז עוד טוויסט.
יום שישי בלילה, אחרי משמרת שנייה. היה לו יום חשוב בהפסקת צהריים קפץ וקנה מתנה לשולי: שרשרת עדינה מכסף עם לב אדום קטן.
הוא חוזר, חיוך על הפנים, מדמיין להעניק לה את זה. מתחת לפנס בדרך עולה אליו שני גברים.
תביא ת’ארנק, הטלפון והשעון! פוקד אחד, שולף סכין.
והמעיל! מוסיף השני.
הוא עוד לא הספיק להיבהל.
פתאום, גוש שחור יורד מהשמיים. צרחות כאב, פחד, הלם. עשרות עורבים נוחתים ומתקיפים בפרעות את החבורה.
הוא ברח לדירה. בבוקר…
בפתח שולי, חיוורת ורועדת.
אלוהים, היא נופלת עליו, חיבוק מלא פחד חשבתי שקרה לך משהו…
מה קרה? הוא מחבק ומלטף את שיערה.
בלילה להקה של עורבים תקפה שני אנשים ברחוב. כמעט נעצו אותם למוות. עכשיו שניהם מושפזים.
הוא חייך ופתאום נזכר.
קניתי לך מתנה.
לא היית צריך… אומרת, מסמיקה.
אבל הוא מוציא שרשרת כסף עם לב אדום קטן. היא מחייכת, מנשקת אותו בלחי…
איזה מתוק. תודה, היא מושיטה את היד לקחת אבל…
אוי, שוב ה”אבל”! קרל, כמו ברק שחור, מזנק וחוטף את השרשרת מהידיים שלו. נוחת מול יערה ומניח את התכשיט לצד הרגליים שלה.
הם מתפוצצים מצחוק.
אקנה חדש, הוא לוחש.
קרל פורש כנפיים, מתמלא גאווה וצועק “קאררר!”. יערה לוקחת את השרשרת, מחביאה אותה בקופסה שלה.
והם מנשקים אחד את השנייה בכניסה.
ומי בכלל סופר?
ביצה של משפחה.
