את ממש צדיקה, תמרי. אם לא את, אמא שלי כבר מזמן הייתה במוסד סיעודי. אני חייב לך את החיים שלי עד יומי האחרון.
הקול של שאול היה רך ומלא כוונה. הוא נישק את תמר בראש, הרים את תיק העור שלו, ויצא למסדרון. דלת הכניסה נטרקה מאחוריו.
תמר נעמדה באמצע המטבח. הייתה אז בת ארבעים ושתיים, אך פניה נראו כסוף העשור החמישי לחייה. עורה היה חיוור, עיגולים שחורים ניכרו מתחת לעיניים, ידיה מחוספסות מסבון ומחומרי ניקוי, וגבה כאב כאילו דקרו בה מסמר לוהט. שבע שנים עברו מהיום שחייה חדלו להיות שלה. אמו של שאול, שושנה לוי, עברה שבץ קשה הרופאים קבעו: שיתוק של פלג הגוף התחתון ויד ימין, לקות בדיבור.
זכורני, ששאול בכה על ברכיה של תמר אז. הוא היה בנה היחיד. האחיות עלו הון תועפות שלא היו למהנדס צעיר כמותו. ותמר, שהתחילה לפתח שם בקרב רסטורטוריות ספרים עתיקים, עזבה את המוזיאון. היא מכרה את הדירה הקטנה שירשה מסבתה, כדי לממן את השנה הראשונה לשיקום ותרופות מיובאות, ועברה לדירתה המדכאת של שושנה, רוויית נפתלין וריח זקנה.
חיים על מי מנוחות
שבע שנים תמר חייתה כמו אסירה בלו”ז של מחנה משמעת. קמה בשש בבוקר, מחליפה טיטולים, שוטפת בעדינות את העור של שושנה במטליות לחות שלא ייווצרו פצעי לחץ. מאכילה רסק במ spoon. שושנה הייתה מטופלת קשה: ירקה אוכל אם לטענתה לא היה מספיק מתובל, הפכה בכוונה סיר לילה על הבגדים הנקיים, זעקה שעה ארוכה ודורשת שוב ושוב תשומת לב.
תמר לא התלוננה. היא ראתה בזה גורלה. שאול עבד לילות כימים, חזר מאוחר ושקוע בעייפות כל שכרו הלך לבניית הבית החדש במושב חלומם היחיד לחיים משותפים אי-פעם. את הרישום של הבית ושל הקרקע עשו על שם שושנה, ושאול התעקש שכך יפיקו הטבות מס לנכים. לענייני ניירת תמר בכלל לא הגיעה לא היה לה כוח.
לאחרונה, שושנה החלה להיחנק מהמים. פעמיים תמר ממש הצילה אותה בעור שיניה, כשזו חטפה התקפי חנק. החרדה שמשהו יקרה בזמן שהיא רצה למכולת הלחם הלכה וגדלה ומאז עשתה תמר מהלך יוצא דופן. קנתה מצלמת Wi-Fi פשוטה בשוק הפשפשים והחביאה אותה בעזרת ספרים ישנים על ארון חדרה של שושנה רצתה רק לראות אותה מבעד למסך הסלולרי כשעמדה בתור לבית מרקחת.
ההצגה נגמרת
היה זה יום שלישי קר ושגרתי של נובמבר. תמר עמדה בתור לקופה בסופר. בשעמום שלפה את הנייד, פותחת את האפליקציה הקטנה לבדוק אם שושנה בסדר.
התמונה עלתה לאט על המסך. כאשר הופיעה לבסוף בבהירות, ליבה של תמר עצר פעימה. שקית החלב נפלה מידה ונשברה על רצפת הקרמיקה.
שם, על צג הסמארטפון, “המשותקת” יושבת לבד על קצה המיטה. אחר כך קמה בקלילות, פוסעת אל חלון הדירה, פותחת אותו, מוציאה סיגריה ממחבוא מאחורי הרדיאטור ומדליקה אותה בנוחות.
תמר מביטה ממוסמרת. רגע לאחר מכן שאול נכנס לחדר שאול שהיה אמור להיות בישיבה חשובה ברחבי העיר.
ידיה של תמר רעדו כשהפעילה את המיקרופון. רמקול הטלפון שידר את השיחה.
אמא, שוב את מעשנת כאן? תיזהרי, תמר עוד תעלה על זה.
תמר שלך לא חכמה במיוחד, אומר שושנה בקולה הבריא והצלול, שום סימן לקשיי דיבור. אספר שזו ריח מהרחוב תאמין. כמה עוד אשכב כאן במיטות האלה מול המפגרת? כבר יש לי צרבת מהדייסות שלה.
תחזיקי עוד חודשיים, אמא. הבית כמעט מוכן, ברגע שנקבל את המסמכים אני מגיש בקשה לגט. גילי כבר בהריון, אסור לה להתרגש. נעבור לגור בבית, ואת הפילגש הזו נזרוק. אין לה לא דירה, לא עבודה, לא שקל שתבין שזכתה ללון בחום.
אמת, עונה שושנה ומועכת את הסיגריה בפחית. חסכנו על עוזרות ומטפלות, קיבלנו עבד בחינם. טוב, אשוב לשכב הפטאטית תיכף תחזור.
קור מקפיא
בסרטים אישה במקומה הייתה שוברת כלים, צורחת, מתנפלת במכות. במציאות בגידה כזו מקפיאה את העצבים. תמר לא בכתה. היא הרגישה כאילו הורידו לה את העור, ואז זרקו אותה לאמבט קרח. שבע שנים נעוריה, הקריירה שלה, הילדים שמעולם לא נולדו, הדירה שמכרה. הכול נטרף ע”י שני טפילים שנהנו להצגה זולה. אכן היה שבץ, אך שושנה התאוששה כבר אחרי שלוש שנים. ומכאן עשו ממנה עבדות ללא כל תשלום, כדי ששאול יחסוך כסף לחייו עם המאהבת.
תמר שבה הביתה אחרי שעה. נכנסה חרש. שושנה שוב גילמה את הנכה, נאנקת:
תַּמָּר… מים…
תמר גשה אל המיטה. פניה חסרו כל הבעה. היא הביאה מים לשפתיה של שושנה, ניגבה לה את הסנטר ואמרה ברוך:
תשתי, שושנה. צריך להתחזק.
היא הייתה חייבת לא לאבד שליטה כלום לא היה באמת שלה. הבית על שם שושנה, גם הדירה. כספי הדירה שהתכוונה לשקם ממנה את חייה כבר נשפכו על בית במושב. מריבה כעת, תוביל אותה לרחוב עם מזוודה אחת.
אך היה לתמר אס בלב. לפני כחמש שנים, כשהייתה באמת נכה, העניקה שושנה לתמר ייפוי כוח כללי למסירת כל הרכוש והחשבונות. היו סמוכות לביטחונה, לא טרחה לבטל אצל נוטריון.
המחיר של החירות
שלושה ימים אחר כך המשיכה תמר לשחק משחק. ניקתה, בישלה, חייכה לשאול, כשנישק אותה ואמר שאינה אלא קדושה.
וביום התחילה לפרק את עולמם. הלכה לבנק, משכה את כל הכסף מחשבונות שושנה הסכום שכמעט והספיק למה ששילמה פעם על דירת הסבתא. פנתה לסוכן נדל”ן למכירה מהירה שמונים אחוז מערך הבית קיבלה. את הכסף הפקידה לחשבון עובר בנק אחר.
הדין לצידה הייפוי תקף, היא פעלה כחוק. להוכיח הונאה לא היה ניתן.
ביום שישי בבוקר שאול יצא לעבודה. תמר ארזה מזוודה אחת קטנה לא לקחה כלום משותף, רק בגדיה הישנים, דברים חשובים, וקצת ניירת.
לפני שיצאה, נכנסה לחדר שושנה. זו שכבה ב”קומה”.
תמר שמה על השידה דיסק און קי עם הסרטון מהמצלמה. הצמידה בנועם את המאפרה עם בדלי הסיגריות.
תהיי בריאה, שושנה. עכשיו תלכי לבד. אין יותר טיטולים.
היא יצאה מהדירה. לעד.
חיים בלי אשליות
לסיפור הזה אין סוף מהאגדות. אף נסיך לא חיכה לתמר מחוץ לדלת. בגיל ארבעים ושתיים שכרה חדר קטן בשולי העיר. ידיה עוד הדיפו ניחוח אקונומיקה, בלילות התעוררה מצעקות רפאים של שושנה. לקחו לה שנתיים של טיפול נפשי ותרופות כדי לשוב להיפגש עם אנשים, לחזור לעבוד בשיקום של ספרים. חלק מהכסף הושקע בתרופות ורופאים, חלק להישרדות. את שנותיה היפות איבדה ואין להשיבן.
הגורל, כך מספרות השכנות, מתוחכם מכל שופט. שאול ניסה להפוך אותה לעבריינית, אך המשטרה סירבה הייפוי תקף וחוקי. כשנודע למאהבת שחשבון הבנק התרוקן והבית נמכר, היא עשתה מהומה ועזבה אותו, תבעה מזונות.
שושנה נאלצה לקום ולהתהלך. אך כשטיפחת שנאה ושקר הגוף מתחיל להאמין למחלה. כעבור שנה, תחת מריבות עם בנה שקרס כלכלית, חטפה שושנה שבץ נוסף, הפעם קטלני ואמת לאמִתה.
שאול נשאר לבדו בדירה מסריחה מתרופות, אמא משותקת, חובות עד צוואר ובלי אף תקווה שמישהי תשוב ותיקח עליו עול.
מוסר ההשכל: המפלצות האמיתיות לא חיות במחשכים. הן איתנו בבית, מנשקות לשלום וקוראות לנו “קדושים” כשהן רוכבות על גבנו. טוב לב והקרבה הם ערך עליון, אבל בלי הגיון ובלי כבוד עצמי הן הופכות את האדם לכלי עבודה. אל תקדיש את חייך למי שלא יתרום בעבורך גם דבר קטן. אחרת תעמוד יום אחד לגלות שהמזבח שלך הוא בעצם תחנה לשודדים.
ואתם, איך הייתם נוהגים? הייתם מקריבים שבע שנים מחייכם? והאם עשתה צדק בגמול שלה? שתפו, נשמע אתכם.ויש האומרים שתמר מעולם לא סלחה לעצמה על החולשה, אבל כל בוקר כשפתחה את התריסים מול מעט אור שבקע לחדרה החדש נשמה עמוק, כאילו בוקע לריאותיה יום ראשון של חירות. לפעמים עוד נקשה מטפחת לחיקה, מהססת לצאת. ואז, זכרה שאיש לא שותק אותה עוד. השותקים נותרו מאחור, ולבה לומד, לאט, להעז לבקש ולפעמים לקבל.
ברוך שחררה את ליבה מייסורי העבר, וספר ישן בידיה, צעדה אל תחנה של אפשרות, והחלה ללמוד לפרוט תווים חדשים.
