עשרים שנה אני מחפש נעדרים ביערות הארץ, מחזיר אותם הביתה. אבל כשמצאתי במדבר יהודה את נועה בת הארבע־עשרה, בתו של חבר כנסת מוכר ומקושר, בפעם הראשונה בחיי אמרתי בקשר: אין סימנים. כנראה טבעה. השקר הזה עלה לי בכל חברים, מוניטין, כל מפעל חיי. אבל לפעמים, כדי להציל בן אדם באמת, אתה צריך לקבור אותו.
בעולם של יחידות ההתנדבות לחיפוש והצלה, יש חוק אחד שאסור להפר: אנחנו לא משטרה, לא שופטים, לא עובדים סוציאליים. המשימה היחידה שלנו היא למצוא ולמסור את הנעדר אל המשפחה או לרשויות. זה הכול. מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות אחרי ההצלה? לא ענייננו.
שמי איתן לוי. עשרים שנה תיאמתי את פעולת יחידת המתנדבים הכי גדולה בגוש דן. למדתי לזהות ריח של פחד בין עצי אורן בסתיו, להבין מסלול של מטייל מבוהל, ולנהל סריקות של שלוש מאות מתנדבים מותשים במקביל.
הייתה לי הערכה רבה. קראו לי הצייד. הצלחתי לחלץ אנשים אפילו אחרי חמישה ימי חיפושים, כשלמשטרה כבר נגמרה התקווה. האמנתי במערכת. האמנתי שכל אדם שמוצא את דרכו הביתה זה תמיד טוב.
עד לאוקטובר 2018, אז חיפשנו את נועה.
נועה הייתה בת ארבע־עשרה, בת יחידה של קבלן מצליח וחבר כנסת מוכר, אדם שמכיר את כולם במוקדי הכוח.
היא נעלמה בטיול שנתי, נכנסה ליער ולא חזרה.
יותר מאלף איש חיפשו אותה. אבא שלה גייס את פיקוד העורף, המשטרה, מסוקים עם רחפנים; כל יום שאל המטבח של המטה אוכל מהמסעדות הכי טובות בתל אביב. האבא עמד מול המצלמות, עם עיניים אדומות: נועה, תחזרי. את כל עולמי. רק תחזירו לי אותה! המתנדבים שלי נכנסו לגשם סוער, שלושה לילות ללא שינה, חיפשו כל ואדי וכל מסלעה.
ביום הרביעי העברנו את הסריקות לשטח הטרשין ליד בסיס נטוש של חיל הנדסה. זה אזור קשה: בולדרים, ביצות עונתיות ונחל שעלה על גדותיו. נכנסתי בעצמי לבדוק צריף נטוש.
בתוך הצריף החיפש הסתיים.
נועה התקפלה בפינה, מכוסה בשמיכת צמר קרועה. רעדה, שפתיים כחולות. היפותרמיה קשה.
הרמתי את הקשר.
מטה, זה הצייד. מצאתי
אל תעיז! היא לחששה, קול בלי חיים, והצמידה מסמר חלוד לגרונה.
אם תספר להם, אני גומרת עם זה. כאן. עכשיו.
הייתי בהלם. בדרך כלל ילדים בורחים בגלל ציונים גרועים או ריב בבית התקף חרדה. שום דבר שעוד לא ראיתי.
נועה, יקרה, תרגעי, השתדלתי בקול הכי סמכותי שיש לי. אבא שלך משתגע מדאגה. כל המדינה עומדת על הרגליים.
היא גיחכה בצחוק היסטרי, חושף עיניים כבויות. ואז פתחה את המעיל והגופיה.
בפנס שלי ראיתי את הגב שלה מלא חבלות, צלקות ישנות של חגורה, כוויות סיגריות, שטפי דם. לא היה שם חלקה של עור נקי.
אמא שלי נפטרה מזמן, היא לחשה. אבא מכה אותי כל יום. כי הסתכלתי עליו ככה, כי אני דומה לאמא שלי, כי הוא הבעלים של העיר וחושב שמותר לו הכול. הוא נעל אותי במרתף לשבועות. אם תחזירו אותי המשטרה תיקח אותי ישר אליו. יגידו שאני מטורפת, יעלימו את ההתעללות, והוא יהרוג אותי הפעם באמת. בבקשה. תן לי לקפוא כאן. זה עדיף.
עמדתי בצריף הדומם. הקשר רטט: הצייד, עדכון דחוף! כולם רצו לדעת מה איתי.
ידעתי את החוק. חייבים להעביר מיד דיווח להביא שוטרים, עזרה ראשונה, למלא תלונה ברווחה. אבל ידעתי בדיוק מי זה האבא, והכרתי את המפקד של המשטרה המקומית. תלונה תלך לאיבוד. יכריזו על הילדה כמופרעת, יחזירו אותה לכלוב הזהב. אל המפלצת.
עשרים שנה הצלחתי להציל מאות אנשים, אבל ברגע אחד הבנתי שהדרך היחידה להציל את הילדה הזו היא להפסיק להיות מציל.
לחצתי על השידור בקשר:
מטה, כאן הצייד. זה היה סרק. הצריף ריק. ממשיך בסריקות.
הסרתי ממנה את המעיל הצהוב. חתכתי מעט את היד שלי, מרחתי דם על השרוול שלה.
בואי אחרי, אמרתי לה.
הובלתי את נועה דרך שבילים מוכרים רק לי הרחק ממקומות החיפוש, עד שהגענו לכביש צדדי, שם חיכתה לי המכונית הפרטית.
עטפתי אותה בשק שינה, הדלקתי מזגן על חום מלא. נסעתי שעות, חוצה מחוזות, עד חברה מראשי עמותת חירום שמפעילה מקלט בדיסקרטיות מלאה. לא היו שאלות. היא יודעת להסתיר נשים וילדים מאנשים מסוכנים, אפילו מהמשטרה.
הנחתי את נועה שם. היא חיבקה אותי רגע קטן, ולא אמרה מילה.
חזרתי למטה לפנות בוקר, מצופה בוץ, עיניים מתות.
הובלתי את כל הצוות לגדת הנחל, הראיתי את המעיל עם הדם על סלע מתחת לזרם המים:
היא נפלה למים. זה מקום מסוכן, הזרם חזק, הגופה לא תימצא לעולם.
אני זוכר איך המתנדבים בכו, אנשים חזקים וצעירים, נשים וגברים. כולם לחלוטין שבורים בטוחים שנכשלנו.
עמדתי שם, קולטת את האבל על עצמי. שיקרתי למשפחה שלי. בגדתי בקוד של היחידה. ביצעתי פשע חטיפה, שיבוש הליכים.
האבא של נועה זעם מול המצלמות. אחרי שבוע קברו במושב קופסת חפצים, כאילו זו היא. המשטרה סגרה אסון טבע.
עזבתי חודש אחרי. לא היה לי שקט, לא יכולתי לפקד על אף אחד, לדעת שאני שקרן.
החלו שמועות: הצייד נשבר, איבד את זה. מישהו אחר ניהל את היחידה. נגמרה לי המשמעות, הגיבורים בחיים שלי, הכול.
שמונה שנים עברו.
היום אני בן שישים, עובד מוסך בחולון. בלי תעודות, בלי חברים, בדירה קטנה עם ריח שמן מנועים.
עד לפני שבוע. שם, בתיבת הדואר, הופיעה מעטפה בלי שם.
בתוך המעטפה תמונה: אישה צעירה, בריאה, יפה, מעל גיל עשרים, עם חלוק לבן בפתח מכללה לסיעוד בצפון. בעיניים שלה ברק אמיתי. מאחור, בשורה עדינה בעברית:
אני חיה. אני מצילה אחרים. תודה שלא הצלת אותי לפי הכללים.
קל לנו לחשוב שטוב הוא תמיד ברור, לבן, עם מדליה על הצוואר. אבל המציאות עקומה. לפעמים להראות אנושיות פירושו להיות פושע. הצלת חיים אחת דורשת להקריב את כל השאר.
ואם הייתי שוב בצריף הייתי שוב מכבה את הקשר. כי מצפון נקי ומוניטין לא שווים אפילו דמעה אחת של ילד מעונה.
אתם הייתם מסוגלים לשבור את כל החוקים בשביל להציל אדם אחד? איפה עובר אצלכם הגבול בין מה שמותר למה שמוסרי באמת?
