את תצאי בדיוק כמו שנכנסת! הכריז בעלי. אבל הביטחון העצמי שלו התגלה כחרב פיפיות.
כיביתי את הגז. זה נראה לי חשוב מאוד, המרק ששמתי על האש כמעט גלש.
עמוס, מה קרה? שאלתי בשקט.
כלום לא קרה, ענה עמוס בקור רוח. את פשוט כבר לא גרה כאן. הדירה שלי, האוטו שלי, הצימר שלי. ואת את תעזבי עם מה שעלייך.
הוא דיבר ברוגע, יבשושי, כאילו מקריא את סדר היום בישיבת הנהלה. ארבע עשרה שנים של נישואין וככה הוא זורק אותי החוצה. כמו כלבה.
אתה רציני?
לחלוטין, הוא ענה בקול תקיף.
שתקנו. בזמן הזה צבטתי את עצמי בשקט, לבדוק שאני לא חולמת.
אולי תגיד כבר במה פגעתי בך? שאלתי.
לא פגעת בשום דבר, פשוט הכרתי מישהי אחרת. ואני מגיש תביעת גירושין.
התיישבתי. הברכיים קיפלו אותי, כאילו הגוף הבין לפני שהמוח קלט.
עמוס לא הביט בי. ישב סגור כמו ינשוף.
עמוס, ניסיתי שוב, בוא תנסה לדבר. בכל זאת היינו יחד ארבע עשרה שנה
אין על מה לדבר! קטע אותי. ואל תחזרי לי שוב על ארבע עשרה השנים האלו. יערה הבת של דוד חיים. אז הכול כבר סגור.
יערה ככה קוראים לבת של הבוס שלו. עשרים ושש, יפה, חשבון אינסטגרם עם שלוש מאות אלף עוקבים ראיתי אותה באירוע חברה, מצלמת כל מנה לפני שהיא אוכלת, כל פעם מלקקת את הכף מול המצלמה.
אז היא דלקה על עמוס. והוא, אפילו בלי אהבה רק בגלל קריירה, החליט להתחתן איתה.
ומה עם התחלתי לשאול.
אין שום “מה עם”! התפרץ. אין לך כלום. הכול רשום על שמי. ארבע עשרה שנה יושבת לי על הגב, די!
זה ממש לא היה ככה. לא ישבתי לו על הגב עבדתי במשרד שלו, עד שהוא ביקש ממני לעזוב, טיפלתי בבית, דאגתי לכל.
אבל זה כבר לא עניין אותו. הוא כבר קיבל החלטה.
ומה עכשיו? חלפה מחשבה בראשי.
באמת לא היה לי לאן ללכת. לא חברות שיקבלו אותי, לא גיבוי. ואז פתאום נזכרתי אמא.
התקשרתי אליה כבר באותו ערב. רחל, כך כולם קראו לה אפילו אני לפעמים ענתה לטלפון מיד, כאילו ציפתה לי.
אמא, אפשר לבוא אלייך? שאלתי.
תבואי.
בלי שאלות מיותרות. אמא שלי תמיד הייתה כזו קודם כל פותרים, אחר כך מדברים.
הכפר של אמא נמצא מאה עשרים קילומטר מהעיר. בית ישן עם חלונות כחולים, אבל חזק.
מתחת לחלון עמדה עץ תפוח מרדן, שבכל אוגוסט הפיל חמצמצים בחצר ואף אחד לא רצה.
אמא קיבלה אותי בחיוך ובסינר עם חמניות. היה לה ריח של בצק ופירות. חיבקה אותי, משכה למטבח.
יאללה, ספרי אמרה כשהתיישבנו במטבח.
סיפרתי הכול. בדיוק כפי שהיה. איך הוא נכנס, איך נתן לי שלושה ימים לארוז, איך סיפר על יערה… אמא הקשיבה בלי להפריע.
זאת אומרת, תעזבי כמו שנכנסת, חזרה כשסיימתי.
כן.
ומה עם ההשכרה?
לא הבנתי ישר.
איזו השכרה?
של המכוניות, חייכה אליי בעיניים חכמות, והחניון ברחוב בר-כוכבא. הכל הרי רשום על שמי, שכחת?
באמת שכחתי. או ליתר דיוק, מעולם לא ייחסתי לזה חשיבות. עמוס היה עובד עירייה, ואסור לו חוקית להחזיק עסקים. אז הכל היה רשום על שם החמות מהכפר, ש”לדבריו” לא מבינה בכלל בחשבונות.
אמא שלפה תיק מהמגירה.
אני רואת חשבון, הדסה אמרה ברצינות. ארבעים שנה עבדתי בעירייה. את באמת חושבת שלא ידעתי על מה אני חותמת?
הניחה תיקיות, הסכמים, ייפויים, כל מסודר עם סימניות לפי תאריכים.
ככה-ככה. מחר בבוקר אני מבטלת את כל ייפוי הכוח, הכריזה אמא, ניסע לעיר יחד. נטפל בכל.
השבוע שאחר כך עבר בטשטוש. אמא פעלה בשקט, ביעילות. התחילה מהביטול אצל עו”ד, עברה לבנק חסמה לעמוס כל גישה לחשבונות.
על בטוח, התייעצה גם עם חבר מהתיכון היום עו”ד. אני העברתי בגדים לאמא.
בינתיים, עמוס אכן פתח תיק גירושין. כל יום התקשר אליי, ביקש חתימות.
עמוס, אחתום על הכל, עניתי, אבל לא היום.
אז מתי?
שבוע הבא.
כעס, אבל הסכים לדחות. היה טרוד בהכנות לחתונה, טבעות, מסעדה.
אמא רק חייכה: שיבזבז, כמה שיותר נצחק אחר כך.
הקונים הגיעו בעצמם בעלי העסק הסמוך שרצו להתרחב. אמא ניהלה מו”מ קשוח, כאילו כל חייה רק במיקוח עסקה.
העיסקה נסגרה בחמישי. הכסף נכנס לחשבון ביום שישי בבוקר.
עמוס גילה על הכל בשבת.
הוא הופיע בלי להתריע, פרץ לחצר, פתח שער והפיל אותו על הגדר. אמא בדיוק ליקטה תפוחים.
מה אתן חושבות לעצמכן?! צעק עד שהתרנגולות של השכנים נבהלו.
מה בדיוק עשיתי, עמוס? ענתה אמא בשלווה.
זה שלי! פניו הסמיקו. הכל שלי! אני אני אתבע אתכן שתיכן!
על מה? חזרה לגב אל התפוחים.
על שמכרתי רכוש שלי?
איזה רכוש שלך?
הכל חוקי, עמוס, אמרה אמא. תבדוק אותי.
אני התקדם לעברה באיום.
מה תעשה? הפכה אליו, הסתכלה היישר בעיניים שלו.
בחיי, זו הפעם הראשונה ראיתי אותה ככה לא סבתא מהכפר, אלא אשת מקצוע ממולחת.
אתה מאיים עליי? שאלה והצביעה עלי. עם עדה?
הוציאה מכשיר נייד, נופפה מולו.
הכל מוקלט, חתן יקר. מהשנייה הראשונה.
עמוס שתק. ידע טוב מאוד מה צווחה אחת לא נכונה יכולה לעלות לו.
לא היה לכן זכות
היה ועוד איך, טרקה את הנייד בחזרה לכיס. הכל שלי, הכל כחוק. ואם טעית, עמוס, זה כי התייחסת אליי כמו ל למי בדיוק?
כעבור עשר דקות כבר הלך.
חודש אחרי זה העיפו אותו מהעבודה. דוד חיים המנהל ודוד של יערה לא אוהב מפסידים. יערה, שמעתי, התחתנה עם חבר כנסת.
אני ואמא עדיין גרות בכפר. עכשיו יש גדר חדשה, חלונות פלסטיק, רכב מכובד. את עמוס אני משתדלת לא לזכור. בשביל מה? מה שמגיע מגיע.
מה דעתכם על אמא שלי? כתבו בתגובות ותעשו לייק!
