תשמעי, נועה אף פעם לא סבלה את הימים שבהם היו מגיעים אנשים לבית הילדים בחיפוש אחרי ילדה לאמץ. במשך כל שבע השנים שגרה שם, אף פעם לא בחרו בה. פעם, כשהייתה ממש קטנה, היא הייתה מחכה ליום הזה. יושבת עם עיניים בוהקות ורואה את הנשים והגברים הנחמדים. הם נראו לה כמו קסם, כאילו תיקחו אותה איתך לארמון. האמא החדשה תנשק אותה לפני השינה, האבא החדש ירים אותה גבוה על הכתפיים, והיא סוף סוף תקבל חדר משלה. לא תצטרך לראות כל יום את תומר המעצבן שתמיד מושך לה בקוקיות וקורא לה “ציפורת”.
נועה בחיים לא הבינה מה יש במילה הזאת, אבל זה הרגיש כאילו קוראים לה בשם מעליב. ותומר, מהבוקר עד הערב, לא מפסיק: “ציפורת, ציפורת!” היא הגיעה לבית הילדים בגיל חמש. ההורים שלה נהרגו בתאונת דרכים. לא נכנס לה לראש איך הם פשוט הפסיקו לבוא, איך הם השאירו אותה ככה.
עם הזמן התחילה לבלוע את זה שהם כבר לא פה, והפרצופים שלהם התחילו להטשטש בזיכרון. הקולות שלהם, הריחות, אפילו הבית שגרו בו יחד הכול הלך ונמחק.
כמה שהיא רצתה שמשהו ישתנה, שמישהו יבחר בה כבר אבל זה לא קרה, ובסוף היא הבינה אף אחד לא יבחר בה. היא לא ילדה יפה. תמיד בחרו את הילדות היפות עם הקוקואים והחיוך המושלם.
תומר המשיך להציק לה, אבל לפחות עכשיו היא ידעה שציפורת זה סוג של ציפור. שוב הגיע יום אימוץ. את כולן הלבישו, קשרו להן סרטים בשיער. נועה? באמצע הלילה היא פשוט לקחה מספריים וגזרה לעצמה את כל השיער, קצוץ כאילו היא בן. היא סגרה עם עצמה מכאן והלאה, היא תבחר. אף אחד אחר לא יחליט עליה!
המטפלות נבהלו כשהראו אותה עם התספורת הקצרה, ותומר כרגיל זרק לה, “ציפורת!” נועה כבר הייתה בת שתים עשרה, תומר היה גדול ממנה בשלוש שנים. גם באותו יום, אף אחד לא בחר בה. החיתוכים הלא ישרים על הראש, המבטים הכועסים שלה זה היה חזק מדי.
שלוש שנים אחרי, תומר עזב את בית הילדים. בדיוק כשנפרד מהצוות, הוא ניגש אליה: “להתראות, ציפורת?” “להתראות,” ענתה לו אדישה. “תחזיקי עוד קצת. שלוש שנים וזהו! אחר כך אני אבוא לקחת אותך,” הוא אמר בביטחון. “עוד מה חסר לי, מי אמר לך שאני אבחר בך? משוגע,” היא נבחה עליו. תומר הסתכל עליה מבט ארוך ומוזר, הסתובב והלך.
כשהגיע היום שלה לעזוב, נועה יצאה החוצה, נשמה עמוק את האוויר של החיים האמיתיים. היא כבר ממש לא הברווזון המכוער השיער צמח, גולש עד המותן, עיניים ירוקות גדולות וגוף דקיק. בדרך הביתה, פתאום שמעה, “שלום, ציפורת!” הסתובבה תומר, גבוה ורחב כתפיים.
“למה באת?” שאלה. “הבטחתי לקחת אותך, אז באתי,” ענה לה, מתקרב. “אני אמרתי אני אבחר לבד!” אמרה לו. תומר הביט בה ברצינות: “אז תבחרי בי, נועה!” “נראה,” היא חייכה ונכנסה הביתה.
כל ערב מאז, הוא היה מגיע. יושב על הספסל מתחת לחלון שלה ולא זז עד שכובה אצלה האור.
הקיץ הפך לסתיו גשום, אחר כך חורף, ותומר המשיך בעקשנות. יום אחד, היא ניגשה, התיישבה לידו: “לא קר לך לשבת כל ערב פה?” “אני אחכה, הכול שווה אם רק תבחרי בי,” אמר לה במבט שלא יכלה לשכוח.
היא קפצה מהספסל וברחה מיד הביתה, מביטה דרך הווילון איך הוא עוד מסתכל לעבר החלון שלה.
ב-31 בדצמבר, היא חזרה מהר מהעבודה עוד רגע ערב ראש השנה האזרחית, צריך להניח שולחן, לשים שמלה חדשה. תומר לא חיכה לה בספסל. הלב שלה דפק חזק, אולי קרה משהו? כשסיימה לסדר הכול, מזגה לעצמה כוס קאווה, ניגשה לחלון, והוא לא שם. כאב חלחל לה בחזה, הדמעות הציפו.
“לחפש אותו? איפה? אני לא יודעת כתובת, אין לי טלפון! איזו טיפשה אני!” קיללה את עצמה.
ואז חלון נדלק באור! “נו, כבר מתחילים זיקוקים?” חשבה, ניגשה לראות, ופתאום ראתה בשלג הגדול, בלהבות אש צבעוניות היתה כתובה בגדול: “נועה, תבחרי בי!!!”
ותומר יושב על הספסל, מנפנף לה ביד…
