יומן אישי, תל אביב, יום שלישי
אני מחפש אישה אחת בשם הדסה.
עברתי את הקשת הנמוכה ונכנסתי לחצר פנימית מוצפת בשלוליות ממי הגשמים האחרונים. זו כבר החצר הרביעית. יש כאן גינת משחקים, נדנדות, ילדים משחקים בגומי, ורגליהם נרטבות לחלוטין אבל הם לא שמים לב.
עמדתי מתחת לקשת, הביטתי מסביב. עד כמה רציתי שהזיכרון יקפוץ, יתפוס בי באיזו תמונה. כל כך הרבה שנים חלפו, וכל כך הרבה השתנה כאן. בימים ההם היו פה רק חבלים לאריגת כביסה, צריפים ישנים תחת החלונות, ערוגות פרחים וספסלים.
ועכשיו…
הכל כמובן השתנה. בעצם, לא ייתכן שהיה נשאר אותו דבר.
אף אחד לא הבחין בי גבר מבוגר, לבוש מעיל וכיפה מצמר. ברוב הבניינים כאן משכירים דירות. תל אביב, שכונה ישנה…
הייתי צריך להיכנס לבית לא רחוק מהקשת, מימין. על זה לא היה ויכוח. זכרתי היטב שזה בקומה השנייה בבניין של שלוש קומות, הדירה בפינה הימנית. על המשקוף עוד היו כפתורי אינטרקום מכל מיני צבעים וצורות, עם שמות של הדיירים.
זכרתי כל פרט קטן בתוך הדירה, כל קפל בווילון, הנעילה העקומה של החלון, הקומקום הירוק, חריקת הרצפה ואפילו את הגוק שצדנו יומיים שלמים. כל פרט עמוק עמוק בזיכרון.
אבל את מספר הדירה והבית לא זכרתי. רק את השכונה ואת הרחוב. שערתי איזה כניסה, אולי השנייה מהקשת. כל הבתים כאן נבנו על פי תבנית דומה, נראים כמעט אותו הדבר.
אז שוטטתי בבתים…
ימינה, כניסה שנייה, קומה שנייה, בפינה… ארבעים ושלוש? אולי…
אם היה אינטרקום, הקשתי 43.
״שלום, אני מחפש את הדסה, בבקשה…״
לפעמים לא הספיקו להקשיב לי, טרקו את הקו, לפעמים אמרו שאינה גרה כאן, הייתה גם תשובה של ״אף פעם לא הייתה כזו״ נאלצתי שוב לנסות, שוב להסביר.
״סליחה, זה ממש חשוב לי. אולי בשנות השמונים גרה פה אישה בשם הדסה? חשוב לי כל כך לדעת.״
עברתי עוד חצר ועוד אחת, כתבתי לי במחברת:
״16 אף אחד, 24 בטוח לא, 32א קנו דירה חדשה ״
היו הרבה חצרות, היה עליי לחזור לבתים שבהם לא ענו, שבהם לא הצלחתי להשיג דיירים.
עליתי בכניסה רחבה וחשוכה. החלונות המאובקים גבוהים, וריח של חתולים נישא באוויר זיכרון ילדות.
״שלום.״ קירבתי מבט.
מולי צעדה אישה מבוגרת, מעיל אפור, תיק קניות ביד.
״שלום, אצל מי אתה מחפש?״ שאלה.
״לקומה שנייה. אני מחפש את הדסה, אשה בשנות השישים. את מכירה מישהי כזו?״
״באיזה דירה?״
״הפינה מימין. זה היה אז, כשהיו כאן דירות משותפות… לא זוכר את כתובת הבית…״
״פינה? לא… שם גרה משפחת זרגרי, בעל, אישה, ושני ילדים. לא הדסה. וגם לא שמעתי על כזו, ואני פה מהילדות.״
״תודה,״ רכנתי ופניתי לרדת במדרגות.
היא ירדה איתי.
״איך, מה שמה?״
״אילו הייתי זוכר, מזמן הייתי מוצא. אני פשוט… לא יודע.״
״ומה הייתה לך? סקרנות כבדה…״
היססתי. מה אומר? מי היא עבורי?
הדסה… אסתי… הדס…
אין הגדרה ברורה לאהבה. פשוט זה כך או שיש או שאין. שאר הדברים, פירושים.
כל חיי האמנתי שאהבה לא שורדת שנים של ריחוק. חשבתי שתיעלם. אבל הפרצים של אושר שבעבר צפו בי, תמכו וגם הכאיבו.
הרגשתי אשמה. חייתי עם חסרון בלב של ארבעים שנה.
אולי דווקא האשמה נתנה ללב כוח, עד… כשאשתי נפטרה אחרי שנים, פתאום שוב כאב הלב ואוטם.
בחייה היינו שניים זרים תחת קורת גג. לא רבנו, פרקנו חיים כל אחד בחדרו, תקשורת קצרה ולעניין.
היא ראתה בבית את רכושה, ואני מיותר. כך סיפרה לחברותיה:
נו, מה אכפת שיחיה פה…
בבית, כל קיר היה מקושט בזהב, שטיחים, פסלים וקישוטים. באמצע הסלון פסנתר כנף לבן, ועליו אגרטל עם פרחים מפלסטיק.
הפסנתר הזה אמריקאי, יוקרתי, יקר. בעיני קישוט מזויף. כי אף אחד לא מנגן בו, האגרטל תמיד עליו, כאילו אסור לפתוח.
פעם האישה ניסתה ללמוד, הביאה מורה. ויתרה מהר. רכשה תשוקה רק למניקור, ספא או פדיקור.
גם את הריונה היחיד לא סיימה…
על כך לא אוכל להאשים, אבל הרגשתי שזה היה שיא של אנוכיות.
חשבתי על זה לא מעט.
ידעתי אישה שמנגינתה הייתה מפיחה חיים בכלי הזה.
ואף על פי כן, התגעגעתי לאשתי. בשנותיה האחרונות הכל הפך רך יותר. בריאות פחותה, יצאנו לטיולים בפארק, האכלנו ברווזים באגם הקרוב. התחלתי לדוג דגים.
שום דבר כבר לא היה צריך להוכיח.
למה אף פעם לא טיילנו פה קודם, שולה?
היינו טיפשים, נאנחה אשתי.
פעם הכל היה ריצה. אני טפסתי בסולם הפקידותי, הגעתי למשרד ממשלתי חשוב בירושלים. אבי אשתי חתם על כל מינוי מהר, בלי לתת ללב להתמצא. כל תפקיד קידם אותי קדימה.
ולא שיערו, שקרוב להפסיד את החתן הזה והמנגנון פעל מיידית.
אשתי גילתה לי הכל שנים אחר כך כשכבר הייתה בארץ אחרת.
ומה הייתה לה? שוב אישה סקרנית…
היא… אולי כל מה שנשאר לי בעולם.
היא עזבה אותי עם המחשבה הזאת, ראיתי בעיניה צער.
המשכתי ללכת, דופק על דלתות, נתקל בחוסר הבנה, מתעלם מכל צער של עצמי.
עייפתי, חזרתי למלון. נפלתי על המיטה עם המעיל, עצמתי עיניים. כאב הגב והרגליים. נשימה כבדה. אבל בבוקר קמתי וחזרתי לחפש.
***
הסתיו היה סוער וגשום. הרחובות של תל אביב נתכסו בעלים ובלכלוך גשם. הדוכנים פעילים בכל פינה, קיוסקים קטנים, מסחר לא חוקי בכל מקום.
הגעתי עם אבי אשתי מתל אביב לוועידה בענייני בנייה תקופה של שינויי דמוקרטיה בחברה ובכלכלה.
לאירוע הזה כולם חיכו. אני הייתי צעיר, בדיוק קודמתי לעוזר ראשי בוועדה. לא הייתה לי תוכנית, פשוט ביצעתי.
באותה תקופה נבנה מפעל חדש, פיקחתי על הכל. צעיר ומתלהב, חשבתי שהכל אפשרי.
ברחובות העיר התאהבתי בנוף, בריצוף הישן, פוגש דמויות צבעוניות.
עודני יוצא מתחנת הרכבת, שמעתי מנגינה עדינה, שמימית. במקום ללכת ישר אל היציאה, פניתי לעומק.
שם, בסמטה הישנה נערה דקיקה, כובע כחול, של צעיפות דקיקות נגנה בכינור. מאחור קיר בטון מתקלף. בגדיה מעיל משובץ קצר, מגפיים נמוכים. כינור מוטל מולה בקופסה אנשים משליכים כמה שקלים.
נשימתי נעתקה.
הסצנה הייתה שונה מכל מה שהכרתי. הכאב והיופי במוזיקה, שערה המתולתל, ידה האדמדמה מקור, הכל ביחד הלחין תמונה נדירה.
נדמה היה שהקור מעצים אותה.
סביבה קונים, מוכרים, רוכלים, אבל הזמן עצר בנקודה שבה עמדתי.
היא סיימה קטע, תחבה את הכינור בית השחי, חיכתה רגע. קפאה.
ואז, בתנועה כמעט קוסמית, החזירה את הכינור לכתף, והחלה שוב לנגן.
כולה מתמסרת, עוצמת עיניים. הכול כואב, מלא געגועים, נשפך מתוך השברים שבקולה.
עמדתי קפוא. פתאום, נער פושטק התכופף בחופזה וחטף את קופסת הכינור.
“רוצו, רוצו! גניבה!” צעקה רוכלת.
היא לא עצרה. המשיכה לנגן בתוקף.
רצתי אחר הגנב, עליתי במדרגות בתחנה, קראתי לאנשים לעזור.
גבר מבוגר חסם את דרכו, הנער השאיר את הקופסה וברח.
אספתי את מטבעות השקל שגלשו לכל עבר, רקמת הקופסה הייתה בשבילי כמו אוצר ששמרתי עליו.
הנערה התקרבה. הייתה רצינית, ממוקדת.
״הוא זרק, גם כך הייתה שבורה הקופסה. תודה.״
״קורה אצלכם ככה הרבה?״
היא סגרה פנים:
״קורה.״ התרחקה.
אבל הלב לקח אותי אחריה, מעבר לרחובות. בסוף עצרה על גשר, השקיפה אל המים.
היא התכופפה, שלפה את הכינור מתוך הקופסה המתפרקת הרימה אותו מעט מעל המים.
קפצתי, חרד, עוצר בעדה.
״אל תזרקי, בבקשה!״
היססה, עיניה בהו בי, שנינו אחזנו בקופסה הרופפת.
״אני חייב שתמשיכי לנגן. גם אם קרה מה שקרה.״
״הבטחתי שאפסיק, לאמא שלי…״
״אפשר לשבור הבטחות כשרעב, לא?״
היא חייכה עצובה.
״החיים קשים. נשארתי בלי שקל אחד…״
הושטתי לה שטרות חדשים היא סירבה בתוקף, אפילו נעלבה.
״אל תלך אחרי…״
״אני מחכה לך כאן מחר, באותו מקום. אשמור עלייך מגנבים.״
לא ענתה.
למחרת, אחרי ריצה בין פגישות, רצתי שוב על אותו גשר. היא לא הופיעה. אנשים סיפרו לי שחלפה. שלוש שעות חיכיתי, עד שלבסוף באה. התנהגה כאילו לא דעתה, הניחה את הקופסה, נגנה. ישבתי מולה, שקעתי בנגינה.
בסוף, הנחתי בקופסה שטרות גדולים
״אתה משוגע!״
כיסתה בלחייה האדומות על השטרות.
״שלא יראו פה, מסוכן. בוא נלך.״
הקדימו אותנו כמה עבריינים רצו להכריח אותה לשלם דמי חסות עבור המוזיקה ברחוב.
התחילה מכות. אני התעמתתי ראשון, ועוד שניים באו הייתי נפגע בסוף, לולא היא רצה להזעיק שוטרים.
ביחד עלינו לדירה דירת שותפים ישנה, מסדרון ריחני בצל ובאבק, קירות מחופים לבנים ישנות, הדירה הייתה קטנה, חדר עם פינה לשינה.
על הקירות פורטרט של אישה עדינה וצעירה, מוקפת בפרחי רֵעוּת.
קצת תה עם בייגלך, לא היה לה כלום. לא סוכר. רק סיפורים.
סיפרה שעזבה את לימודי המוזיקה באקדמיה, מפרנסת מניקיונות ועבודות מזדמנות.
״את מוזיקאית נפלאה!״
״אבל מי צריך אותנו עכשיו? תל אביב מלאה אמנים עניים.״
תיקנה לי חור במכנסיים וחייכה.
נפרדנו, חזרתי אליה עם מצרכים, שוב חייכה הפעם חזק יותר.
בסוף הזמנתי אותה לירושלים.
״להתחתן?״ שאלה עצובה.
בלילה קראה לי שירים רחל, זלדה, ישראל הגאון, בכאב מעמיק. שכבנו יחד, שנינו רועדים מבושה ואהבה.
בערב אחר שיחה אבי אשתי התקשר, זימן אותי. על אשמת מרמה בעבודה, תיקים כבדים שמנוסחים, הכל מסודר, מבוים.
״אם תתחתן עם בתי, אעשה הכל להוציא אותך מזה.״
אבל סירבתי.
“אני אוהב את הדסה”.
הוא איים, ניתק מגע, לא עזר יותר.
נותרתי לבד, מפוחד, שלחו אותי בחופזה חזרה לדרום.
כשהרכבת פתחה דלתות, נתתי לדמעות סוף סוף לזרום.
***
השנים עברו, חיפשתי. ניגשתי שוב לספסל נשים מבוגרות בגינה.
״הדסה? אולי זו שנפטרה באביב?״
הרגשתי איך משהו בי מתמוטט.
״לא, זו הייתה אסנת, הדסה גרה כאן, בבניינים ההם…״
צלצלתי שוב, דפקתי, התבלבלתי בין הבתים.
לא ראיתי את עץ הרימון שזכרתי תחת החלון.
פניתי להסתובב לכיוון המלון פתאום, ראיתי אישה צעירה, צעיף כחול, דמות מוכרת.
״הדסה!״
היא לא הסתובבה. ניגשתי, נגעתי בכתפה.
״סליחה, כנראה טעיתי.״
״זה בסדר, קוראים לי עדי, אבל פעם קראו לי הדס…״
הבנתי לא זו שאני מחפש. צריך לחפש אשה בגיל שישים. ולא נערה.
למחרת אזרתי כוח, שתיתי תה, ויצאתי שוב.
באחד הרחובות, ראיתי חנות כלי נגינה. נכנסתי
״אפשר לראות את הכינור הזה?״
״אתה נגן?״
״לא. הכרתי מישהי שכינורה החיה אותי… הדסה…״
״הדסה לוי?״
״אולי… בת כמה היא?״
״שלושים ומשהו. גרה פה קרוב. יש לה בן בן שמונה.״
הראש סבב.
יצאתי החוצה. ואז ראיתי מאחורי אחד הבניינים, עדיין ניצבים שם שני עצי רימון ותיקים.
פגשתי זוג קשישים
״הדסים? כן, מכל השנים. חיו פה, בלב הבניין הזה. אמא שלה הדסה, בתה רותי, גדלו כאן יחד. קשה לה, אבל עכשו השתפרה הפרנסה.״
״ואיפה הדסה היום?״
״היא עברה, לא יודעים לאן. אבל הבת עדיין פה, בדירה המשופצת.״
חשבתי: אולי במפגש הבא אמצא אותה.
לחצתי על האינטרקום, עלה לי גבר צעיר.
״מה אתה צריך?״ שאל.
״אני מחפש את הדסה.״
״על מה?״
״הייתה לי איתה היסטוריה…״
פתח.
בכניסה, עזר לי לשבת, הביא לי מים.
טיפל בי:
״הפנים לבן, הלחץ דם לא טוב. תן לי לטפל, אני רופא.״
אשפז אותי בספה.
ואז נכנסה נערה צעירה, דומה לאותה הדסה שפגשתי אפילו השם: רותי.
״אתה מחפש את אמא שלי? הדסה לוי? אני רותי. שנינו…״
הלב דפק, הדמעות לא עזבו, פחדתי לשאול.
״כן, אני אביך, כפי הנראה. לא ידעתי…״
אכלנו יחד ארוחה משפחתית, המשכנו לדבר עוד שעות.
“אני צריכה להזמין את אמא, היא תרצה לראותך!
לא, רק אבוא אליה לבד…
החתן של הדסה הוביל אותי, למרות חששות הבריאות.
הגענו לבניין המודרני בצפון העיר.
דלת, פתיחת אינטרקום הדופק פועם בלי רחמים.
הדלת נפתחה, והיא בדיוק כמו אז, רק בוגרת ורכה.
לא היה צריך מילים.
״סלחי לי, הדסה,״ לחשתי.
רגליי כשלו, התכווצנו על הרצפה.
היא כרעה לידי.
“מצאתי אותך… מצאתי… איכשהו היה חסר לי כל החיים…”
היא אחזה בידי, לא וויתרה.
״אל תבכה, שאול… עכשיו אפשר סוף סוף להיות ביחד.״
הדמעות זרמו בי ללא הפסקה שנים של חרדה ואשמה.
היא ליטפה, חייכה, הבטיחה.
ולבסוף, באמבולנס, בדרך לבית החולים, אחזנו ידיים כולנו אני, הדסה, רותי ונכדי.
יודע אני הפעם לא איחרתי.
האהבה המתינה לי, ואני הגעתי.
החיים מתחילים עכשיו.
סוף.
