יואו, תמרי! הגעת בדיוק בזמן, אין לי מושג מה לעשות כבר!
תמר הניחה את השקית הכבדה עם הקניות על הספסל ליד הכניסה ונאנחה.
מה קרה, ורדית?
רוגע, תמר, רוגע. זוכרת עם מבוגרים, תמיד מנומסים, זה הכלי שלך! אפילו אם קשה איתם.
ואם כבר מדברים על קושי, כל השכונה ידעה שורדית פרנקל לא הכי פשוטה. יותר קל למצוא שקט במדבר, מאשר לראות אותה שותקת.
למה דווקא “גברת”? כי כשהיא עושה סצנות, זה מנומס אבל בין רגע את יכולה להשתגע.
– יקירה, זה לא נכון מה שאת עושה.
– אני לא “יקירה” שלך!
– חבל, בתקופתי להיות חביבה היה סימן לאדיבות. היום? איי, איי, דור אבוד… אבל בכל מקרה, תנקי אחרי הכלב שלך.
– ואם לא מה?
– ואם לא, כל שכונת רמת אביב תדע עלייך!
מי שחושב שורדית סתם מאיימת, מגלה מהר מאוד שאיתה לא מתעסקים לא במילים, לא במעשים. כל מי שנכנס איתה ראש בראש, מגלה את עצמו תלוי בתמונה על אחד העצים או עמודי החשמל: “לא גאים בהם!” תמונה, הסבר, שם העבירה הכל מודפס, מוצר סופי. יש לה מדפסת מעולה שלימד אותה השכן, והיא תמיד קונה נייר חבילות-חבילות. הרי ורדית מרגישה שעליה לשמור על הסדר ברחוב שלה, ולא מפחדת מכמה דוחות שעיריית תל אביב זורקת עליה. היא כבר מכירה את השופטים בשמות, ומצדיעה בנימוס בכניסה לבית המשפט.
כן, לפעמים אפילו מודים לה. כמו למשל, כשהיא הצליחה לגרום לעירייה לסדר את הניקוז בשכונה אחרי עשר שנים של תביעות, סכסוכים ושיחות עם כל פקיד אפשרי. מאז, בעלי הרכבים מתייחסים אליה בכבוד, כי בזכותה המכוניות הפסיקו לשייט בשלוליות אחרי גשם. תמיד תהית מי הבא שיתלה על הדף שלה, אבל נשמת לרווחה אם עברת.
אף אחד לא חמק ממנה לא בעלי כלבים שלא אוספים אחרי הכלב; לא הורים על הבירה שלא רואים את הילדים שלהם בשעשועיה; לא מעלימי מזונות; לא מסטולים שקטים ורועשים; ולא כל מי שמאמין ש”אני ואפסי עוד” זה סבבה.
לא כולם שמחו. פעם אפילו חיכו לה בסמטה ברחביה, כשטיפלה באחות החולה. דחפו אותה, אבל מישהו הבריח אותם. היא דווקא התחזקה מזה אם ככה, סימן שהיא עושה משהו נכון!
הפציעה החלימה, אבל הברך שלה תמיד הרגישה את השינוי במזג האוויר.
לפחות, כמו שהיא תמיד צחקה “עכשיו אני יודעת אם להביא מטריה. לא תענוג?”
תוך ימים ספורים עצרו את האחראים לפציעה הרי אפילו המשטרה מכירה אותה אישית. מאז יש לה קשרים שלושה שוטרי קהילה וחוקר במשטרה והיא לא מתביישת להרים טלפון אם צריך.
– אורי, מאמי, תציץ רגע בשבילי! הייתה מצלצלת לו.
ואורי, בחור גדול עם שפם וראש טוב (וגם, מאז שקנה דירה, שכנה שלה), מיד היה בא. איך אפשר שלא? היא כבשה את לב אשתו, את הילדים וגם את החמות שלו שבדרך כלל עושה לו את המוות, וזה מזמן יצא לו מהאף.
קרה, כשורדית אמרה לחמות: “כל היום לצאת לבן הגדול שלך, המעצבן זה לא רעיון טוב”.
– את בעצם אומרת שאני לא אימא מספיק טובה?
– חלילה! אין לי ספק שספיר קיבל חינוך. אז למה צריך אותך עם ממחטה כל פעם שיש לו נזלת? תני לו להתגבר בעצמו, לא?”
השיחות האלה הביאו סוף לסיוט של ספיר ואשתו נשמה לרווחה. תמר, שעבדה כבר כמה שנים כעובדת סוציאלית וידעה היטב על הקשרים של ורדית, הופתעה הפעם כשראתה אותה יושבת על הספסל ובוכה.
– מה קרה?
– תמר’לה… המטופלת שלך… יפה גרוסמן…
– מה איתה? תמר הרימה מבט לאחד החלונות המוכרים.
– אורי שם. אין יותר. יפה לא איתנו…
תמר נאנחה והתיישבה. איזה יום מחורבן.
בבוקר, הביוב ברחוב שלה התפוצץ, הילדים איחרו לבית הספר; רבה עם בן הזוג שלה את מיכאל היא אוהבת מאוד, ולא מבינה איך רבו בגללו נורה שאפשר להחליף גם לבד. פשוט עייפה מהכול.
ועכשיו יפה כבר לא כאן. רק אתמול ביקשה ממנה אוכל לחתולים.
הדמעות פרצו, וורדית שלפה לה ממחטת כותנה לבנה ממש כמו זו שיפה נתנה לה בחנוכה.
– תשתמשי, תמר’לה, זה רק ממחטה, משהו קטן…
– איזה יופי! זה רקמה? עם ראשי התיבות שלי?
-“בטח… ואין לי יותר מזה, את יודעת מה הפנסיה שלי…”
– הכי חשוב זה לזכור שמישהו חושב עלייך.
– חכמה הייתה סבתא שלך. יש לך עוד משפחה?
– לא. נשארו לי רק מיכאל והילדים.
– חבל. לא, אל תביני לא נכון זה שיש לך משפחה זה נהדר! לי לא היו ילדים, אבל יש מלא בני דודים ואחים שתמיד ידעו מה טוב בשבילי… התוצאה? נשארתי לבד. העזרה המשפחתית, יצאה בומרנג.
– לא רצית לארח איזה קרובת משפחה? לא היה כיף יותר?
– נראה לך? רצו שאוותר על הדירה בשביל אחיינית היא תלמד פה, תתחתן, תגור, ואני? לבית אחותי לכמה שבועות, ואז בית אבות כבר דיברו עם המנהלת שם. לקחו לי את החיים בהחלטה.
– מה??
– אמרו שאני כבר לא יכולה להחליט לבד. “מוח רך, אישה מבוגרת”… לא נעים. אבל את יודעת, בכל זאת אני אוהבת אותם. כבר הורשתי לכל האחיינים את הדירה אבל מתחלקים בה שווה בשווה. אחרת אכפת לי רק המצפון.
– ומה עם החתולים?
– פה הפחד האמיתי שלי. הם פשוט שונאים חתולים, כבר הבטיחו לזרוק לפח הכל. את מבינה? היצורים הכי יקרים לי…
– תקשיבי רגע! תורישי לי אותם!
– מה??
– חתולים זה רכוש. פשוט תעשי בכך צוואה. ככה, אם יקרה משהו, אני אדאג להם! חסדים בצוואה. מי שפוגע בחיות, לא נדבק מהטוב שלך.
– תמר’לה, את פשוט מלאך! איך לא חשבתי על זה! איזו עול זה יהיה עלייך…
– מה פתאום? חתול זה נכס! הרי כל החיים אומרים “בלי חתול הבית ריק”. תמר ליטפה את בזיל, ותמר חתול נוסף שפעם ורדית מצאה ליד המכולת עם “היי, את יודעת מה עושים איתו, לי אלרגיה!”.
– ורדי, אני לוקחת עליו, אבל זה האחרון את כבר נתת לי את בזיל. יותר מזה אי אפשר עם פנסיה כזו.
ואכן, היא לקחה את “תמיר” (והתברר, שבועיים לפני, ש”תמיר” היא בכלל “תמרה”, כשמצא חתלתולים אצלה במיטה).
– תמרה כל הכבוד, איזה תינוקות יפהפיים יש לך! בזיל, תהיה אבא טוב או שנגזור עליך גז, שמעת?
המשפחה הקטנה של תמרה ובזיל מילאה תמר באור, והיו לה תכניות לעזור עם האימוץ יחד עם ורדית. אבל עכשיו, היא רצה לקחת את החתולים.
– מה אני יושבת? הם הרי רעבים…
הירושה, הקטנה אך משמעותית החתולים הועברה מיד. אורי לא התלבט, עזר לסחוב את הסל הביתה ושאל בעצב:
– תשאירי לי אחד, טוב? הילדים רוצים ואמא שלי תמיד מנעה.
– בטח, הנה הג’ינג’י! כשיגדל קצת שלכם!
– תודה.
– אין בעד מה… ומה עם כל הסידורים? מישהו מהמשפחה בא?
– נו, ברור שלא. אמרו שאין להם זמן.
– אני אדאג להכל.
– היא לא המשפחה שלך, תמר.
– טעות. אנחנו חברות חמש שנים זה יותר ממשפחה לפעמים. ומי בכלל קובע משפחה? לא אעזוב את יפה לבד.
אורי חייך:
– נהיית ממש אחת כמו ורדית. בואי, אני עוזר.
אחרי כל כאב הראש, כשחזרה תמר לביתה הישן במרכז תל אביב, הבית שמורשת המשפחה שלה, חשה איך היא מחוברת לשורשים. קולטת שוב: בית זה לא רק קירות, זה אהבה, תשומת לב ולא לשכוח לעשות טוב.
בעלה מיכאל חזר מוקדם.
– תמר, למה את בוכה? החלפתי את הנורה, תיקנתי את הברז עכשיו תוכלי להשקות את הטוליפים שלך בנחת!
– אלה החתולים של יפה…
– מה?
הילדים קפצו, החתולים זכו לבית חם. בזיל הביא יום אחד עכבר לדלת (“מחווה” על האירוח, כנראה לדעתו), ובכל פעם ששמע מוזיקה מהבית של ורדית, עלה על העץ הגדול בחצר והביט בחלון הישן מתגעגע ליפה.
לפעמים היה נשאר שם שעות, ואחר כך חוזר הביתה באיחור גדול ותמר הייתה מתפלאת.
– שוב איחרת לי! אני מחר עובדת!
והחתול, תודה, היה מתחכך קצת, משגיח על כולם, ובסוף חוזר לישון אצל תמרה והחתלתולים.
התיישבו וכיבדו את יפה כראוי. יותר ממה שתמר דמיינה, באו אנשים תלמידים של יפה. הסתבר שיפה לימדה פיזיקה, ואחר כך גם הכינה לבגרויות פרטי. ולה הייתה פרנסה יפה עד הבעיות בעיניים.
תמר מצאה את עצמה בתקופה של מחשבות. התלבטה על הזמן שעובר והבינה למה יש לה בחילות כל בוקר סוד ששמרה אפילו ממיכאל: היא שוב בהריון. הבית כבר מלא ילדים, בעל וחתולים, אבל בלב ידע שיש מקום לעוד.
היא התיישבה ליד תמרה והחתלתולים, ליטפה ולחשה:
– גם אני עוד מעט אהיה שוב אמא. קצת מפחיד, את חושבת שאצליח שוב?
תמרה גירגרה, בזיל התאחד מיד, ותמר חייכה:
– בטח שנצליח. עם כזה צוות ברור!
ביום בו תכננה לגלות לבעלה על הילד החדש, בזיל נעלם. לא חזר יום שלם, תמר דאגה. חיפשו גם ליד הבית של ורדית, כלום.
– תלכי לישון. יגיע, יתגרד בדלת, אמר מיכאל.
– לא יכולה. גשם בדרך, הוא ירטב… איפה הוא?
– תמר, זה רק חתול.
– אם יבוא ננעל אותו בבית, לא יצא לעולם!
נרדמה על הכורסא עם החלון סגור בגלל הקור. בלילה, בזיל ניסה לכלוא את תשומת ליבה: התרוצץ מסביב לבית וצעק רק תמרה שמה לב לקולות, קפצה על תמר ושפשפה אותה עם ציפורניה.
– איי!
– תמרה, את משוגעת?! מה נהיה איתך?
ואז שמעה תמר את הקולות של בזיל בחוץ והריחה ריח עשן.
– מיכאל! ילדים! שרפה!
בזמן שכל הבית קם על הרגליים ושכני הבית כבר הזעיקו את הכבאים, הצליחה תמר להוציא לכולם את החתולים והחתלתולים בזיל סחב גם את תמרה החוצה, ולכולם שלום.
– מזל שהתעוררתם בזמן, החמיא כבאי הכול בסדר, הבית נשאר עומד.
מיכאל הרגיע, לחץ ידיים, חיבק:
– את בסדר?
– כן…
– ו… מה עם הסוד שאת שומרת ממני? חשבתי שאמא מרגישה הכול, אבל גם אבא…
– מיכאל…
– שום פחד, תמי. יש לנו בית, שניים וחצי ילדים, חבורה של חתולים נסתדר!! תמיד יחד!
– נכון…
תמר העבירה חתול אחד לילדים, אחד לבעלה, ועמדה על המרפסת והסתכלה השמימה.
– תודה, יפה, על כל הטוב… תודה.
