הוא עזב אותי עם שישה ילדים וחזר רק כעבור חמש עשרה שנה. ובאותו בוקר עוד לא ידעתי שזה יהיה לנצח לעולם לא הייתי מאמינה שהוא מסוגל לזה.
אני זוכרת את אותו יום לפרטי פרטים.
שש קערות דייסת סולת על השולחן, ריח של קפה שחור, והגינס הישנים שהוא אהב בהם תמיד הרגיש בטוח בעצמו.
הוא נישק כל ילד במהירות, אבל הפעם זה היה איכשהו מדויק מדי.
אותי על הראש.
ואז אמר:
נתראה בקרוב.
חייכתי. לא ידעתי אז שבקרוב הזה הוא לנצח.
בהתחלה לא נלחצתי.
הוא תמיד היה יוצא לעבודה, לחברים, לנקות את הראש.
אבל עבר שבוע. אחר כך עוד אחד.
הטלפון שתק.
חברים משכו בכתפיים, לא יודעים כלום.
מהבנק הגיע מכתב: החשבון בבנק לאומי נחסם.
מהעבודה הודעה שהוא התפטר בעצמו, בלי הסבר.
אחר כך בא הפחד.
אחריו כעס.
לבסוף ריק.
נשארנו שבעה.
אני, ושש זוגות עיניים מלאות אמונה תמימה שאבא עוד ישוב.
לא יכולתי לומר להם שהוא לא הלך לאיבוד. הוא עזב. מבחירה.
בהתחלה עבדתי בבית קפה.
אחר כך בלילות במפעל אריזה בחולון.
אז מנקה, מורה פרטית, מטפלת.
ישנתי שלוש שעות בלילה, אוכלת מה שנשאר.
הילדים גדלו.
הנעליים שלהם הלכו ונהיו קטנות, המחברות דלות בדפים, והידיים שלי קשות וגסות.
למדתי לתקן לבד הכל ברז, מגהץ, אפילו את הרכב הישן של השכן, שבתמורה נתן לי ירקות מהגינה.
כשאנשים ברחוב ריחלו:
הוא עזב, והיא סוחבת הכל לבד
חייכתי. לא בשבילם. בשביל הילדים.
כעבור כמה שנים, הבן הבכור, נעם, אמר:
אמא, אנחנו לא צריכים אותו. יש לנו זה את זה.
הנהנתי.
ופתאום, לראשונה זה שנים, הרגשתי שאני לא נופלת אלא עומדת. גם אם ברגליים רועדות.
חמש עשרה שנים עברו כמו נשיפה ארוכה של בוקר.
הילדים צמחו.
חלקם עזבו ללמוד, חלק עזרו בבית.
הצעירה, שירה, עוד אהבה להיצמד אלי בלילה היא אמרה שיש לה חלומות של שלג לבן.
לא חיכיתי לו.
לא רציתי ברע.
פשוט מחקתי אותו מהזיכרון כמו שיר ישן שאי אפשר לנגן או למחוק.
ואז, בוקר אחד, נשמעה דפיקה בדלת.
חשבתי זה הדוור.
פתחתי והלב נעצר.
הוא עמד שם.
שיערו האפיר, קמטים בפניו, מעילו כבר דהוי.
ובכל זאת זה הוא.
הקול היה אותו קול, רק חלש יותר.
שלום, אמר. חזרתי.
האויר היה כבד.
למה? שאלתי.
הוא השפיל מבט.
אני חולה. הרופאים אומרים שנשאר מעט זמן. רציתי לראות אתכם אותך, את הילדים.
לא יכולתי להשיב.
ידי רעדו. משהו התכווץ בי.
הוא שלף מעטפה קטנה מהכיס.
זה בשבילך.
קיבלתי אותה אוטומטית.
בתוכה צילום דהוי: כולנו יחד, צעירים, שוחים בכנרת. ומאחור, בכתב ידו:
סליחה שלא הייתי לידכם. רציתי להיות מישהו ואיבדתי הכל. אבל אתם הייתם הבית היחיד שלי.
לא ידעתי מה לומר.
הדמעות עלו לא מרחמים. מעייפות עמוקה.
מהידיעה שחמש עשרה שנה היה צל ופתאום הפך בשר ודם.
הרתחתי מים.
ישבנו בשקט.
הוא סיפר שחי בעיר אחרת, ניסה להתחיל מחדש, הבין שזה לא עבד.
אמר ששמע על העמותה שש ידיים שפתחתי עם הילדים, ושלא האמין בכלל שזה באמת אנחנו.
עזרת לאמהות שנטשו אותן, אמר. הייתי גאה.
זה נשמע מוזר. לא כמו מילים שלו.
פתאום שאל:
אפשר לראות אותם? רק פעם אחת?
בערב הגיעו הילדים.
הגדולים חשדנים. הקטנים מהוסים.
הוא עמד ליד החלון, לא מעז להסתובב.
זה הוא? שאל נעם.
זה אבא, עניתי.
שתיקה כבדה.
שירה ניגשה ראשונה.
אתה באמת אבא?
הנהן.
אז קח, אמרה והושיטה לו ציור ילדותי. ציירתי את כולנו. אפילו אותך.
הדמעות סוף סוף נפרצו.
הוא עוד חי איתנו שלושה חודשים.
לא בבית חולים בבית.
לא כאב, לא כבעל, אלא כאדם שלומד, אולי בפעם הראשונה, להיות פשוט נוכח.
כל בוקר הקריא לקטנים סיפורים.
עזר לנעם לתקן את הפזו הישנה.
ישב איתי, שתה תה, ואמר:
את הרבה יותר חזקה ממה שאני אי פעם הייתי.
ביום שנפטר, מצאתי מכתב על השולחן.
פשוט. בלי מחוות.
“עזבתי אז כי פחדתי.
פחדתי להיות נחוץ. פחדתי שלא אצליח.
ואת הצלחת.
עכשיו אני מבין: עוצמה היא לא בזה שהולך, אלא בזה שנשאר.
תודה שנשארת.
סליחה שאני לא נשארתי.
א.”
באביב פיזרנו את אפרו ליד אותו חוף בכנרת.
המים היו שלווים, חמימים.
שירה שאלה:
אמא, עכשיו הוא בכל טיפה של גשם, נכון?
חייכתי.
נכון, מתוקה שלי. בכל טיפה.
כשחזרנו הביתה, פתאום הבנתי שלא איבדתי כלום.
כן, הייתי בלעדיו.
אבל לא בלי אהבה.
כי אהבה זו לא תמיד ביחד.
לפעמים זה פשוט לא להישבר.
