יומן אישי, 12 באוגוסט
אתמול נזכרתי איך לפני כמה שנים סבתא רבקה אימצה לעצמה גורה של כלב רועים קווקזי. היא קראה לה “תמרה”, שם חיבה מלא בחום. תמרה גדלה במהירות והפכה לכלבה ענקית שמרה היטב על הבית והחצר במושב ליד נתניה. היא היתה זוללת קערת אוכל שלמה תוך שניות, מגרדת את גבה בגדר עד שהלוחות היו מתעקמים, ולא פעם כמעט הפילה את סבתא כשניסתה למשוך אותה ברצועה. כלבה כזאת חייבת לאתגר את עצמה מדי פעם, אחרת היא תשתעמם.
אבל כדרכם של חיים, גם סבתא רבקה הלכה לעולמה, לא בגללה, פשוט הגיעה לגיל שהגוף מסמן מספיק. לא הגיעה ל-90. כשאנחנו, הילדים והנכדים, הגענו לבית במושב, פגשנו שם את תמרה על השרשרת. לפי המבט שלה היה ברור שהיא שמחה לבואנוהרבה אורחים, המון חטיפים והמון אוכל מגווןמצב לא יומיומי.
ומה עושים עכשיו? להרדים אותה? עצוב. להחזיק אותה? מפחיד. לשחרר לחצרות השכנים? לא נעים, לא מוסרי. אי אפשר להשליך כלבה כזו לעולםהיא תסתובב פה ותפיל כמה גדרות על הדרך. החלטנו לנסות למסור אותה למישהו, אפילו הצענו תשלום נדיבשיהיה למי שיאסוף את “המפלצת השעירה” הזאת.
מצאנו יהודה, בחור חביב שתמיד חלם לגדל כלבה גדולה, להאכיל אותה בסירי אוכל ולגרד לה מאחורי האוזניים עם מגרפה. אנשים מוזרים יש בעולם… קראנו לווטרינר.
סיפרנו לווטרינר את התכנית: לתת לתמרה זריקת טשטוש ולפנות אותה במהירות לביתו החדש של יהודה. הבטחנו לא לשכוח להדליק נר ל”בריאות” הבעלים החדש (אם ישרוד), או לחלופין לשלוות נפשו.
הווטרינר הגיע בזמן, חמוש ברובה חיצי הרדמה. כל הווטרינריםלב אמיץ. ירה חץ, ותמרה צללה לממלכת החלומות של הרמב”ם. שחררנו אותה מהשרשרת, העמסנו אותה בעדינות על יריעת ברזנט והובלנו לרכב.
נכנסה לכלוב המטען שמאחורי המושב. הווטרינר ישב מקדימהמקצוען צריך נוחות ודרכי מילוטויהודה נהג. מאחור יושבת כל משפחת סבתא: דודה נורית, בן הדוד עידן ואני, מדברים וצוחקים מתוך מבוכה. ואז, תמרה מתחילה להתעורר.
היא הרימה את ראשה במבט סקרני. סביבה אנשים, יושבים במתח. הווטרינר פער עיניים, יהודה התחלף לצבע דלעת. לא הסיט מבט מהראי, היה במצב שבכלל לא אכפת לו שהוא על ההגה.
“וואי, איזה מעניין פה,” חשבה תמרה.
“יש בכלל גן עדן?” תהינו אנחנו.
תמרה קמה וניסתה לעבור לידי יושבי המושב, לשבת איתנו ולהרגיע. יהודה בצעד פאניקה משך בידית הדלת כדי לברוחשוב, לא ממש אכפת לו שהוא בנהיגה. תמרה פשוט ליקקה את כולם. גם את משפחת סבתא, בכל זאת, לא אנשים זרים. גם את יהודהלפעמים רק אכפת שיש עוד נפש חיה. וגם את הווטרינר, אפילו שירה בהבסוף, עצלן הוא רק בן-אדם.
כך הבנו שטעינו לגביה. בדרך לשם כולנו כבר היינו רטובים מהשפתיים שלה, ומהרגשות ששטפו אותנו כשקמה והתעלפה מעלינו.
איך אני אוהבת את החצר הזאת, וכל הזיכרונות שהם מביאים איתה.
