מנצחת בלי אהבה
הנה, ניר, זה נגמר אמרה נעמי פְרֶלֶס, מניחה את הספל על הצלחת בקליק קל שנשמע לה חגיגי אפשר להמשיך הלאה.
אמא, את מדברת כאילו זכית באליפות שחמט.
לא זכיתי?
הבן הביט החוצה. בחוץ היה מרץ, רטוב ואפור, כמו שטיח ישן. נעמי עקבה אחרי מבטו ולא מצאה שם כלום מעניין.
ניר, אני שואלת אותך לא זכיתי?
אמא, היא פשוט הלכה. עם מזוודה אחת. אין פה מה לחגוג.
דווקא יש: שהיא הלכה. עם מזוודה אחת. באה בידיים ריקות, הלכה בידיים ריקות. צדק זה צדק.
הוא סוףסוף הסתובב. נעמי ציפתה למצוא בעיניו כל דבר עלבון, כעס, לפחות עייפות. אבל היה שם משהו אחר, בלתי מפוענח. משהו שנעמי העדיפה לא לחטט בו יותר מדי.
מעיין השקיעה בדירה הזאת כסף משלה הוא אמר בשקט.
הדירה רשומה על שמי. אני העברתי אותה אליך, לא אליה.
אני יודע על מי היא רשומה.
אז על מה אנחנו מדברים?
הוא קם, לקח את המעיל מהמתלה. נעמי ראתה שהוא לא גמר את עוגת הפרג שטרחה לאפות הבוקר במיוחד בשביל היום הזה. העוגה עמדה באמצע השולחן, חצי אכולה.
אני הולך אמר.
לאן?
סתם. לאנשהו.
הדלת נסגרה בשקט, בלי טריקה. כאילו שכל חייו הוא התאמן לא לטרוק דלתות, לא לשבור כלום, לא לעשות רעש. נעמי הסתכלה על העוגה, לקחה מזלג וסיימה את החתיכה שישבה בצלחת של הבן. הפרג היה קצת עוקץ, אבל טעים חמוץ מדויק, כזה של בית.
היא ישבה במטבח דירתה, שבה חיה שלושים ושבע שנים, וחשבה: עכשיו יהיה טוב.
נעמי כבר בת שישים ושלוש. אישה קטנה, מסודרת, שיער אפור מסורק לקוקו קטן בעורף. הפנסיה שלה לא רעה, יחסית לפתח תקווה. רואת חשבון ארבעים שנה, יודעת לספור. לכן, כשניר הביא הביתה לפני חמש שנים את מעיין, נעמי ראתה את התכלית בעיניים עוד מהפגישה הראשונה.
מעיין הייתה מהעיר אשקלון, שלוש שעות באוטובוס. באה ללמוד, נשארה, שכרה חדר בדירה משותפת עם בנות, עבדה במשרד אדריכלים. פשוטה, שקטה, עם צמה עד השכמות ונטייה להסתכל הצידה כשהיא מדברת. נעמי ידעה לקרוא אנשים. בארוחת הערב הראשונה כבר הבינה הבחורה באה בשביל הדירה.
ניר אמר אחרת. ניר אהב. ככה הוא טען, וכמעט שלא דיבר ונעמי תמיד סיננה את הדיבור שלו דרך המסננת, שתמיד החזירה את המסקנה הנכונה: מה שהיא רוצה לשמוע.
שלוש שנים הם גרו בדירה שנעמי העבירה אליו מתנה, ביום הולדת עשרים ושמונה. עורך דין ישן, חבר משפחה, יעץ לה: “ברכוש כזה, בעת גרושים, לא נוגע בבת הזוג.” אז נעמי לא חשבה על גירושים היא תמיד חשבה על זהירות.
מעיין שמה וילונות חדשים. נעמי חשבה שזה חוצפה. מעיין קנתה סט כלים חדש נעמי העדיפה את הישן. מעיין בישלה פעמיים בשבוע, מזמינה את נעמי, שנענתה בקור והלכה עם הרגשה שהיא לא מצליחה להגדיר.
אחר כך מעיין שיפצה את המטבח. במימון שלה שזה סוכם בין בני הזוג, לא עם נעמי. היא גילתה רק כשהכל היה כבר גמור. באה, הסתכלה על הארונות הלבנים, על הקירות בפסים דקים, הידקה שפתיים.
לא אהבת, נעמי? שאלה מעיין ישירות. היא ידעה לשאול ישר, ונעמי שנאה את זה.
זה נחמד ענתה. “נחמד” בטון שהפך כל “נחמד” ל”מזעזע”. אבל מעיין לא ענתה. היא ידעה לשתוק דווקא כשנעמי ציפתה לריב קטן, שייתן לה לגיטימציה לרגשות.
הגירושין הגיעו אחרי ארבע שנים. היו הרבה סיבות, אף אחת לא היחידה. ניר התרחק, ואז עוד יותר. מעיין ניסתה לדבר, להסביר, לשאול הוא רק הנהן, הלך לטלוויזיה. נעמי, ששמעה ממנו כל יומיים כמה הכול קשה, ידעה: הגיע הזמן. אמרה לו בפנים והיא יודעת להיות ישירה כשצריך.
ניר, ככה אי־אפשר לחיות, לא לך, לא לה.
אולי זה יסתדר.
שום דבר לא מסתדר סתם. רק מדרדר.
אחר כך עורך דין, ואז המסמכים, ואחר כך ישיבה שקטה במטבח, עוגה ומרץ מאחורי החלון. מעיין הלכה עם מזוודה קטנה, אפורה, על גלגלים. לא הסתכלה לאחור.
נעמי הביטה בה מהחלון. “זו מפסידה,” חשבה, והרגישה כמי שמתאוששת אחרי מחלה ממושכת הקלה.
ניר פרלס, בנה של נעמי, היה בן שלושים וארבע. מהנדס בניין, משכורת מכובדת. כמעט לא דיבר על כסף, ונעמי התגאתה בו באותה גאווה אמאית שכולה קניין, אהבה ומשהו עמוק יותר שאין לו שם. היא גידלה אותו לבד מגיל שמונה, אחרי שאבא שלו עזב. מאז שניהם יחד, והיא חשבה שזה סדר נכון לעולם.
בגיל תשעעשרה היא הבינה שהוא יודע להיות לבד. לא במובן הטוב אלא שהוא לא נלחם על שלו, לא תובע, לא כועס בקול. יודע להסכים, או לשתוק. נעמי קראה לזה “חינוך טוב” ונרגעה.
אחרי הגירושים הוא גר חודש לבד. אחר כך סיפר לה שהכיר את עינב.
איפה הכרת?
במסיבת חברה.
מי זאת עינב?
אשה טובה. תבואי להכיר?
נעמי באה. בבית קפה, לא בבית. זה היה סימן ראשון לא הבינה אותו אז. עינב הייתה צעירה ממנו בשבע שנים עשרים ושבע. עבדה במשרד פרסום, התלבשה נועז, ידעה בדיוק מה היא רוצה מהמלצר, מהתפריט ומהחיים בכלל.
נעמי פרלס אמרה, מושיטה יד מעבר לשולחן בביטחון מוחלט שמעתי עלייך הרבה.
מניר?
מניר.
מקווה דברים טובים חייכה נעמי את החיוך הנכון שלה.
כל מיני עינב ענתה בפשטות, פתחה את התפריט.
נעמי הרגישה דקירה מתחת לצלעות, ייחסה אותה לרוח שנשבה מבחוץ.
עינב הייתה יפה לא בשקט והשפלת העיניים של מעיין, אלא ביודעין, עזות של בת שיודעת מה היא שווה. שיער כהה, עיניים שחורות, שפתון מדויק. גם היא ידעה לשתוק, אבל השתיקה שלה הייתה שיפוטית, חדה.
ארבעה חודשים אחרי חתונה. נעמי שמעה על כך בטלפון, אחרי מהדורת החדשות.
התחתנו אמר ניר היום.
היום?
כן. אמא, אל תכעסי, לא רצינו רעש.
אני לא כועסת אמרה, בירכה, ניתקה את הטלפון. ישבה עשר דקות בדממה. השקה עציצים, נרדמה לילה שגרתי.
שבוע אחר כך עינב עברה לדירה. הרבה חפצים, אישה קטנה אבל עם נוכחות. קרטונים מילאו את המסדרון. נעמי באה למחרת, גילתה שהווילונות של מעיין כבר ירדו, תלויים תחתיהם וילונות כבדים, ירוקיםכהים, שנותנים לחדר מראה של משרד.
עינב, לאן הלכו הישנים?
לזבל נשמע קול מחדר המטבח.
הם היו כמעט חדשים.
נעמי, זה לא לטעמי.
פה נגמר הדיון. נעמי הבינה את המסר ושתקה. בפעם הראשונה שתיקה אמיתית. בלי טקסט פנימי “אני עוד אגיד את שלי.
בהתחלה באה הרבה. עינב לא גרשה, אבל יצרה אווירה שהיית רוצה לעזוב. לא קמה מהחדר כשתיקון בדלת, לא שמה קומקום, לא כחכחה לסיים שיחה. לא התעניינה בתשובות, ענתה בקיצור ונעמי הרגישה עצמה אורחת נודניקית בבית שנתנה לבנה.
זה היה חדש, לא נעים.
ניר נהיה עוד שקט בסביבת אמא. מזג תה, הציע עוגיות, הנהן. בעיניו לא היה פחד אבל זה היה קרוב. נעמי לא קראה לזה בשם, אבל ידעה.
באוקטובר עינב החליפה מנעולים. סתם כך. ניר עדכן אותה:
אמא, שינינו מנעולים. תעדכני אותנו, נפתח לך.
למה?
עינב אומרת שכך בטוח יותר.
מפני מי?
הפוגה כבדה, טעונה. נעמי שמעה בה יותר ממאה תשובות.
אמא, מקובל ככה הוא חתם.
החזיקה מפתח לדירה הזאת עשרים שנה קודם כאדונית, אחכ כאמא שמותר לה להיכנס בכל עת. המפתח שכב לה על מחזיקמפתחות, בין מפתח דירתה למפתח תיבת הדואר. באותו ערב הורידה אותו, הניחה במגירת השידה. והוא שם, עד היום.
את שולחן ראש השנה תמיד ערכו אצל נעמי. עשרים שנה רצוף. קשקשה סלטים, טיגנה דגים, הציבה עציץ במרכז, כמשפחת אמא שלה. מסורת. שמרה עליה.
בנובמבר עינב אמרה חרישית: “בפעם הזו אצל הורי במודיעין”.
במודיעין?
כן, המשפחה שם.
ואיפה אני?
אמא, את מבינה. איאפשר לקרוע אותנו.
נעמי חגגה לבד, סידרה שולחן ליחידה, שפכה יין ברבע לאחת־עשרה, הקשיבה לברכת הנשיא בטלוויזיה, שטפה כלים ונרדמה מוקדם, כי לא היה מה לעשות עוד.
בבוקר התקשרה לברך. ענה אחרי שלושה צלצולים, קולו ישנוני.
שנה טובה, אמא.
שנה טובה, נירוש. איך שם?
אחלה. היה שמח. אני אתקשר יותר מאוחר, בסדר? עינב עוד ישנה.
בטח, בטח.
“בטח” בטון של “אף פעם”. אבל הוא כבר ניתק.
בפברואר עינב באה אל נעמי לראשונה לבד. ללא שיחה מקדימה, בשעת צהריים, לבושה יפה. נעמי פתחה לא ידעה מה לומר.
כנסי הציעה לבסוף תה?
אשמח.
ישבו במטבח. עינב סקרה את הדירה בלי בושה, כמו יזמית שעומדת לפני תכנון מחדש. נעמי שמה כוסות, חתכה לימון.
נעמי, אני רוצה לדבר ברור.
דברי.
ניר מתקשר אלייך כל יום.
הוא הבן שלי.
מבינה. אבל זה הרבה, שעה כל ערב. זה מפריע לנו. אולי אפשר פחות.
נעמי מזגה מים. היד לא רעדה שמרה על זה.
עינב, הוא מבוגר. בוחר למי מתי להתקשר.
ברור. אבל למבוגר יש קודם כל משפחה משלו.
אני גם משפחה שלו.
את אמא שלו. זה משהו אחר.
הסתכלו אחת על השנייה. התה התקרר. נעמי חשבה שאם זו הייתה מעיין, היא הייתה מורידה מבט כבר. עינב לא הורידה.
הבנתי אמרה נעמי.
בסדר ענתה עינב, סיימה תה, כמו דיברו רק על מזג האוויר.
אחרי שיצאה עינב, נעמי נעמדה ליד החלון. בחוץ הפשירו הרחובות, ערמת שלג התכווצה, בשלולית הראי רק אפור ונמוך. חשבה על מעיין. איך שמעיין אף פעם לא באה כך. היו טעויות, מעידות, אבל לא קרח כזה בתוך עיניים.
דחקה את המחשבה הצידה, שמה משהו כבד לסגור.
השיחות של ניר הלכו והתרחקו. פעם ביומיים, אחרכך פעם בשלושה. גם היא עצמה התקשרה פחות, כי הרגישה שהוא ממהר. “אמא, יש לנו אורחים”, “אמא, אנחנו יוצאים” ובדממה שמעה את קולה של עינב חד, בהיר, כמו קריינית.
עינב עבדה בפרסום והרוויחה לא רע. את זה שמעה מניר בקול עם משהו מהוסס, תלוִּי. עינב קנתה להם מכשירים, בגדים, נסעה לנסיעות עסקים. היא הייתה אישה של מעשה וזה הצר סביב ניר עוד ועוד, פחות מקום לכל דבר אחר.
באביב הלכה נעמי אליהם בלי להודיע. ניר פתח, פניו כאלה שידעה כבר לפני שאמר משהו.
אמא, את יודעת, עדיף להתקשר קודם.
עברתי במקרה. נכנסתי.
במקרה?
ניר, אני גרה עשר דקות מכאן.
עינב עובדת עכשיו. מהבית. אסור להפריע.
לא באתי לעינב. באתי אליך.
הכין לה תה ישבו במטבח. עינב לא יצאה חצי שעה ארוכה. נעמי נפרדה והלכה. במדרגות הבניין החליטה לא תבוא יותר בלי להודיע. לא בגלל בקשה, אלא הפנים שלו לא תרצה לראות כך שוב.
הקיץ עבר בשקט. נעמי יצאה לשטחי גינה שלה, גידלה עגבניות ומלפפונים, טילפנה מדי פעם לשכנה, עזרה לה להביא את הנכדים. לנעמי לא היו נכדים. עינב אמרה שזה מוקדם, קריירה והכול. נעמי לא התווכחה כבר לא היה לה כוח לשנות הבלתי ניתן לשינוי.
בספטמבר קרה מה שנעמי תמיד אמרה לעצמה שזה “מקרי”, אבל דווקא בערים קטנות בישראל אין מקרים. הלכה עם קניות ברחוב חיים עוזר. הסלים כבדים, צעדה לאט, הביטה לרצפה ופתאום ראתה את מעיין.
מעיין עמדה ליד בניין משרדים קטן ודיברה בטלפון. מעיל כחול כהה שלא ראתה אצלה, שיער קצר בלי צמה. הייתה שמחה, וזה לא היה הצחוק שהכירה לא שקט, לא חרד. אמיתי, פתוח.
נעמי קפאה, עם כל הסלים. הייתה צריכה להמשיך ללכת לא הצליחה.
מעיין ראתה אותה. חתמה את השיחה ובאה.
נעמי.
מעייני אמרה נעמי, הופתעה בעצמה שקראה לה בשם החיבה, אף פעם לא עשתה זאת קודם.
את נראית טוב אמרה מעיין, קצת מוזר, כי זה מה שאומרים כשרוצים לעדן. ונעמי הכירה את זה, השתמשה בזה בעצמה.
גם את ענתה. והיום זה היה נכון.
מעיין נראתה אחרת, לא רק טוב. האופן שבו אחזה בכתפיים, המבט, העמידה. לא הייתה בו את הנטייה להסתכל הצידה.
את עובדת פה? שאלה נעמי.
אני מנהלת כאן ענתה מעיין פתחתי עסק עצמי. עיצוב פנים.
עצמאי?
כן.
מאיפה כסף? יצא לה בטעות, והתחרטה מיד. אבל אי־אפשר להחזיר.
מעיין לא נעלבה או כן, לא הראתה. זה נעמי אף פעם לא הצליחה להבין אצלה.
עבדתי שלוש שנים בשתי משרות, בבוקר משרד, בערב פרויקטים פרטיים חסכתי. קניתי דירה בשנה שעברה. קטנה, משלי.
נעמי הרגישה שהסלים כבדו פיזית ביד, כאילו התווספה בהם אבן.
קנית דירה?
חדרה, ברחוב זבוטינסקי. מתאים לי.
לבד?
לבד. מתאים לי.
שתיקה. מכוניות חולפות. ילדים צוחקים מעבר לפינה.
מעייני התחילה נעמי בלי לדעת מה השלמה לא הייתה מוכנה לשיחה הזאת.
נעמי קטעה אותה מעיין ברוך ממהרת, יש לי פגישה.
נכון. כל טוב.
גם לך.
מעיין הלכה בחזרה אל הבניין. בחוץ הביתה הביטה עוד פעם אחת. לא רועמת, לא מרירה פשוט שקטה, כמו מי שסיים להיאבק.
נעמי הגיעה הביתה, פרקה מוצרים, שטפה ידיים. בישלה מרק, אכלה, ניגבה את הקערה, התיישבה ליד החלון.
קנתה דירה. חדרה בזבוטינסקי. עשתה עסק. בהדרגה, עם זמן.
נעמי ישבה וחזרה לעצמה: ניצחתי. הדירה נשארה, הבן נשאר. ומעיין כלום.
רק שהבן כבר מתקשר פעם בשבוע, לפעמים פעם בעשרה ימים. ושוב ראש השנה אצל ההורים של עינב במודיעין. ועכשיו היא גרה בחדרה שלה, קנתה לעצמה עתיד.
נעמי קמה, עברה לסלון, נשכבה על הספה, עצמה עיניים. לא נרדמה. פשוט שכבה. בחוץ החשיך, והיא לא קמה להדליק אור.
באוקטובר עינב אמרה לניר שרוצה לעבור למרכז רמת השרון, תל אביב. קצת מחניק לה פה, אמרה. עבודה עם קידום, חשוב לה.
ניר התקשר לאמא שלו ביום ראשון אחרי צהריים.
אמא, צריך לדבר.
דבר, ניר.
אנחנו, אולי, נעבור לעיר. תל אביב. עבודה שלה.
מתי?
עוד לא נקבע חושבים. רציתי שתדעי מראש.
תודה שהודעת.
אמא, אל תהיי ככה.
ככה, איך?
קרה.
נירוש, לא קרה. אני מקשיבה.
חשבנו להשכיר את הדירה. שלא תעמוד סתם. אולי תעקבי אחרי הדיירים, כן?
נעמי קלטה ש”לעקוב אחרי הדיירים” פירושו לבקר שם, בדירה שכבר אין לה מפתח אליה. של אחרים שיגורו באותו קן.
אחשוב ענתה.
טוב. אל תדאגי, אמא. תל אביב קרובה, רכבת. נבוא.
ברור.
ושוב, ברור שנשמע כמו “אף פעם” והוא לא שמע.
בנובמבר התקרר מוקדם. נעמי לבשה מעיל כבר בראש החודש. נסעה לשוק להביא ירקות לחורף, פגשה שם את פנינה זכריה, שהייתה מנהלת חשבונות איתה בעבר. לקחו תה בבית קפה קטן ליד הדג, שוחחו שעה.
פנינה סיפרה על הנכדים, על טראומה בבית, על בעל עם המלצה לרופא. “ומה אצלך? ניר? אשתו נקלטה?”
נקלטה, כן. עוברים לתל אביב.
מזמינה אותך?
לא.
פנינה הנהנה. הייתה מהשקטות שהשתיקה שלה אומרת הכול.
נעמי, את לא מתחרטת?
על מה?
על מעיין. הייתה שקטה.
שקטה. רק רצתה דירה שלא שלה.
באמת את חושבת?
נעמי הניחה את הכוס.
ראיתי אותה שבוע שעבר.
ואיך?
קנתה דירה. פתחה עסק. בסדר לה.
פנינה בוחנת אותה שעה ארוכה מבט בלי אשמה, בלי רחמים, פשוט בוחן. נעמי לא עמדה בו.
אז לא על דירה באה אמרה פנינה בשקט.
פנינה, די.
לא אומרת כלום. רק רואה.
את לא היית שם, לא ראית איך היא דיברה, איך התנהגה.
אולי. אבל אני רואה את לבד בנובמבר, והוא עולה לתל אביב.
נעמי הלכה הביתה ברגל, אף שעדיף באוטובוס. רצתה להתהלך המציאות ברחוב נותנת אשליה שתנועה משנה משהו.
בדצמבר ירד שלג ראשון. נעמי קישטה עץ בחדר לבד. שלפה מן העליית גג קופסת קישוטים, תלתה, הדליקה אורות. העץ יפה, כמו כל שנה.
ניר התקשר ב־23 לחודש: “נבוא ב־31.”
לא להרבה הבהיר בבוקר. אחר כך נלך לעינבים.
מובן אמרה.
אמא, בבקשה
שמחה שתבואו. אכין עוגת פרג.
באו ב־11:00. עינב במעיל מהודר, שקית גדולה שמפניה וקופסת שוקולדים. הניחה על השולחן בשקט, ניר חיבק את אמא. שתו תה. עינב כמעט כל הזמן בנייד, אבל לא בגסות בגישה של מישהי שיש לה עניינים.
עינב, עוגת פרג?
תודה, לא. לא אוכלת קמח.
ניר?
ברור, אמא.
אכל, עוד חתיכה. נעמי התבוננה זה, כנראה, אחד הערבים האחרונים במטבח הזה: תל אביב, עינב, החיים פונים לצד הפוך.
באחת ועשרים הלכו. עינב בדלת עוצרת, בוהה בנעמי לא מבינה מה ראתה שם. אולי כלום, אולי הכול.
נעמי, אומרת את מארחת מעולה. עוגת פרג מצוינת.
תודה.
עינב הנהנה, יצאה. ניר נישק בלחי.
ביי, אמא.
ביי, ילד.
הדלת נטרקה בלחש. נעמי סידרה את השולחן, עטפה שאריות עוגה, שטפה כוסות, הדליקה את הטלוויזיה ולא צפתה.
את השנה החדשה פתחה לבד. שנית ברציפות. פתחה שמפניה, הרימה כוס מול המסך, הביטה בעץ אורותיו דלקו חרישית, חסרי הקשר.
ינואר ניר הודיע שבמרץ יעברו סופית. הדירה לא מושכרת, מחכים אולי להחלטה, יגיעו לביקורים.
פברואר התמסמס הכל רגיל: קניות, מטבח, טלוויזיה, פעמים עם פנינה. היא הלכה לספרית, הסתפרה קצת, השאירה את הקוקו. פעם יצאה לעזור לשכנה לסדר את המחסן.
מרץ, השלג עוד לא נמס, נעמי חייגה למעיין.
זכרה את המספר. בכלל, זכרה מספרים. ראש רואת חשבון.
צלצולים. ממושכים. עוד רגע סוגרת ואז:
הלו?
מעייני, זאת נעמי.
שקט קל. לא קשה, רק שקט.
ערב טוב, נעמי.
ערב טוב. רציתי לשאול אפשר להיפגש?
עוד פעם שקט. נעמי עמדה בחלון, הביטה החוצה, ראתה את מרץ מתמוסס.
בשביל מה? מעיין שאלה ישירות, תמיד ידעה לשאול.
רציתי לדבר. יש לי משהו להגיד.
הפוגה ארוכה, עד שנעמי חשבה שתקבל סירוב, ובצדק.
טוב אמרה בסוף מעיין בשבת אני יכולה, בקפה ברחוב חיים עוזר, מכירה?
אמצא.
בשתים עשרה.
בשתיים עשרה חזרה אחריה תודה, מעייני.
כן. ביי.
בשבת הגיעה נעמי רבע שעה מוקדם, בחרה חלון, הזמינה תה, שקטה, הביטה ברחוב הפשרה כמעט אמיתית, אנשים ללא מעילים, הזמן רץ מהר.
מעיין הופיעה ב־12:00, באותו מעיל כחול כהה. שיער קצר ומתולתל קצת מרטיבות. זיהתה אותה, ניגשה, תלית מעיל, התיישבה.
שלום.
מעייני, תודה שבאת.
מה רצית לומר?
נעמי אחזה בכוס, הניחה, החזירה ליד.
טעיתי אמרה, לאט בהרבה דברים. לא בהכול, אבל בהרבה.
מעיין לא הסירה ממנה מבט.
חשבתי עלייך רעות, מראש, עוד לפני שעשית כלום. זה לא היה הוגן.
מעיין שתקה.
חשבתי שרצית את הדירה. שלא אהבת את ניר, רק ניצלת. שהכול חישוב.
ויש לך עוד תחושה כזאת?
לא ענתה נעמי בכנות כואבת לא. ראיתי אותך בספטמבר ברחוב, מדברת, צוחקת. הבנתי פתאום היית בסך הכל אדם שרצה בית. כמו כולם.
מעיין הביטה הצידה. בחוץ יונה צעדה בשלולית.
נעמי אמרה בשקט טוב שאתה אומרת. באמת. אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה.
לא צריכה לעשות. רק רציתי להגיד. לעצמי, לא לך.
שתקו, מבט חולף בין שתיים.
איך ניר?
עוברים לתל אביב. אשתו עובדת שם עכשיו.
הבנתי.
היא שונה אמרה נעמי לא כמו את. שונה.
יותר טובה או גרועה?
לא יודעת הוציאה באמת. כנראה, הכי אמיתי שאמרה בשנים האחרונות.
מעיין חייכה קלות, בקצה הפה. לא צינית אמפתית.
את צריכה משהו? עזרה?
לא. רק להגיד. להגיד.
בסדר קמה מעיין יש לי פגישה בשתיים.
כמובן.
מעיין לבשה מעיל, שלפה ארנק.
אני אשלם אמרה נעמי.
לא צריך.
מעייני, תני.
שנייה מעיין הסתכלה, החזירה את הארנק לתיק.
בסדר.
הרימה תיקה.
נעמי, אמרה כבר לא כואב לי. מזמן. שתדעי.
שמחה.
לא בשבילך, בשבילי. שלא תשימי: אין לי טינה, לא כי צדקת בגלל שככה נעים לי. בשבילי.
נעמי הנהנה. לראשונה בחייה לא מצאה מילים.
כל טוב אמרה מעיין.
גם לך, ילדה.
מעיין הלכה. מבעד לחלון ראו אותה מתרחקת לאט, בלי חיפזון, במעיל כחול, בפינה בדקה שוב, כתבה בנייד, ונבלעה מעבר לפינה.
נעמי שילמה, הלכה. בחוץ ריח מרץ, ריח של שלג נמס ריח שכל ילדותה הייתה אוכל אותו. למרץ יש ריח של אפשרות חדשה.
הלכה ברחוב חיים עוזר וחשבה: מה עשתה בעצם באותו יום, לפני שלוש שנים, כשתצפתה על מעיין הולכת למונית. עמדה בחלון, הרגישה כמנצחת.
אבל מעיין הלכה זקופה, בלי למהר, בלי להביט אחורה. אז נעמי קראה לזה “כבוד של מפסידה”.
אבל עכשיו, בשקט, על הספה, היא הבינה אולי כבר אז ידעה מעיין משהו שהיא לא יכלה להבין. הלכה וחישבה לא מה הפסידה, אלא לאן מתקדמת.
נעמי אף פעם לא ידעה ללכת הלאה, אלא רק לגונן, לשמור, לבדוק מאזנים. עכשיו: דירה יש, בן יש, עדיין.
אבל שקט מדי.
נעמי פנתה, כיבתה את האור, לקחה חתיכת עוגה מהמקרר, ישבה שוב ליד החלון. העיר החשיכה סביבה, והאור מפנס הרחוב צבע את הלילה באור כתום רגוע.
היא אכלה עוגה, הביטה החוצה, חשבה אולי תתקשר לפנינה בשבת, אולי ילכו לקפה או לטיול. אולי שוב תברר בגינה, תתחיל לגדל שתילים.
והתובנה עלתה בשקט מעיין תמיד נכנסה סתם, בלי תירוץ, הביאה עוגיות מהמאפייה שמול השוק, שבתיים סתם הניחה על השולחן ונעמי אכלה וחשבה רק על חישוב.
הספלים נשטפו, הידיים יובשו במגבת הצהובה עם התרנגולים, אותה קנתה ביריד לפני שנים.
ואז טלפנה לניר לא כי צריך להגיד משהו כי סתם.
אמא? הכול בסדר?
הכול בסדר, ניר. אצלך?
בסדר, אורזים המון. מה איתך?
טוב אמרה רק התקשרתי.
טוב, נדבר בערב?
ברור, תתארגן.
אמא, בטוחה שהכול טוב?
הכול טוב, נירוש.
יופי, ביי.
הניחה את הנייד. בחוץ מרץ, המטאטא מציץ מהצד בסוף השלולית. שקט.
נעמי עברה לסלון, שלפה את אלבום התמונות. פתחה באקראי.
ניר, בן שמונה, בגן. מחזיק חוט של עפיפון, מביט ברצינות ישירה. יושבת לצידו היא, צעירה, מחייכת. ידעה אז לצחוק באמת עם השנים שכחה, ולא יודעת לומר מתי זה קרה.
הפכה דף. ניר בן עשרים ושמונה, עם מעיין. שניהם מביטים הצידה, לא למצלמה, מעיין אוחזת ביד שלו. נעמי זוכרת שחשבה: אוחזת חזק, שלא יברח.
עכשיו היא רואה שני אנשים, סתם אוחזים ידיים. לא צמוד פשוט יחד.
סגרה את האלבום, החזירה למגירה.
בחדר חצי כהה, השמש כבר אחרי הבניין, לא קמה, לא מדליקה אור. נשארה לשבת, להקשיב לשקט.
מעיין אמרה: לא כואב לי כבר. אני לא שומרת טינה, לא כי את צדקת, כי ככה טוב לי. לעצמי.
כנראה, כל ההבדל כאן. מעיין עשתה למען עצמה. נעמי כל חייה רק למען הבן. והנה הוא חי במרכז, והיא יושבת לבד באור אפור.
נעמי לא בכתה. מסוג אלה שלא בוכות לבד. כמעט אף פעם לא בכתה בחיים. רק כשעזב אותה בעלה אז כן, שלושה ימים, אח”כ הלכה עם ניר לקולנוע וסיימה את ערוץ הדמעות ההוא.
קמה, הדליקה את האור. הלכה למטבח, הוציאה את שאריות העוגה, שמה צלחת. חותכת.
הרחוב היה שחור־כתום, אור צהוב של פנס, ומרץ נראה כמעט חמים.
ישבה, אכלה עוגה, המשיכה לחשוב: שבוע הבא תתקשר לפנינה, ייפגשו. או שתתחיל להריץ עגבניות בגינה, יגדלו גדולות, כמו תמיד.
ואחר כך חדלה לחשוב. אכלה עוגה, הסתכלה בפנס הרחוב.
הנייד שכב על השולחן. ניר לא התקשר חזרה. בטח שכח עוברים דירה, קרטונים, בלגן. נעמי לא רצתה להרים. לא בגלל עלבון פשוט לא הרימה.
החתולה של השכנה צווחה מהחדר הסמוך, ואז שקט שוב. עוד ערב רגיל.
נעמי תכננה מחר ללכת לשוק. אולי תביא שתילים. או, אולי לא זמן, נראה מחר.
שטפה את הצלחת, כיבתה אור, הלכה לסלון.
לפני השינה תמיד קראה. עכשיו קראה ספר מתח, כבר באמצע, סימניה מבצבצת. פתחה איפה שעצרה.
קראה עשרים דקות. סיימה הדף האחרון, לא זוכרת מה קראה.
הניחה על המדף, כיבתה אור. שכבה בחושך.
מעיין מתרחקת ברחוב עם מעיל כחול, לא ממהרת.
שלוש שנים, היא הלכה עם מזוודה אפורה, בדיוק באותו האופן. נעמי עמדה אז בחלון וחשבה שזה כבוד של מפסידה.
עכשיו שכבה בחדר החשוך, יודעת אולי כבר אז מעיין ידעה, הלכה לא על אובדן, אלא אל עתיד.
נעמי לא ידעה לצעוד קדימה. תמיד הביטה אחור, מה הספיקה, מה שמרה, מה השיגה. מאזן, תוצאה אחרונה.
עכשיו התוצאה: דירה יש, בן יש, החיים נמשכים.
רק שקט מדי.
נעמי התהפכה על הצד, עצמה עיניים.
בחוץ מרץ הופך לילה. במשך הלילה עדיין יימס קצת שלג. אולי לאפריל יימס הכל. האביב תמיד בא, רוצה או לא רוצה.
היא חשבה אולי תעבור שוב ברחוב חיים עוזר, תראה את המשרד. לא בכוונה רק אם תעבור. לראות. בטח עובד. מעיין לא עוזבת התחלה באמצע.
זה תמיד היה לה עבודה, התקדמות, לא להישאר תקועה.
נעמי לא ראתה את זה אז. או ראתה ונתנה לזה שם אחר.
שכבה עוד שעה ארוכה, ולחשה לעצמה בשקט: הדירה שלה, השקט שלה, שלושים ושבע שנה.
החתולה של השכנה עוד עשתה קולות. אחרכך נרגעה.
נעמי שכבה בחושך, חשבה, לא חשבה, שוב חשבה. על שתילים בשוק, פנינה, הבן שיעבור לתל אביב אולי גם היא תיסע לבקר. רכבת לא רחוק.
אם תפגוש שוב את מעיין במקרה, תגיד משהו אחר אמיתי.
אולי לא יקרה בכל זאת, עיר קטנה.
הנה, המחשבות הופכות דוממות, נחות כמו החשמלית בכניסתה הסופית. ויש בזה משהו שלו, חסר שיפוט. פשוט מה שיש, כשכבר אין מה לתקן, וצריך להמשיך.
ולהמשיך הלאה בזה היא יודעת. את זה אי־אפשר לקחת ממנה.
בבוקר תקום בשבע, כמו תמיד. תרתיח מים. תביט מהחלון. מרץ יימס.
ובצד השני של העיר, בדירת חדר בזבוטינסקי, גם מעיין תקום. אולי לפני, אולי אחרי. תרתיח מים במטבח שלה. תביט מהחלון שלה.
ושתיהן תבכנה על אותו מרץ, על אותו שלג נמס, על אותו שמיים שהולכים ומתבהרים.
רק כל אחת, מחלון אחר.
ולבסוף, נעמי עצמה עיניה באמת.
ומאחורי החלון לילה של מרץ. שקט.
