מאיר, מה זה? שאלתה אורית בחומרה, אוחזת חולצה מבולגנת. איזו כתמת רוזה? איזה שפתון? אה, זה אומר שהתעכבת בעבודה
תמר, מה את אומרת? גרף מאיר ברגע שהחליף תיקי עבודה. מה זה שפתון? אצלנו במרפאה האחת האחות היא רק סבתא נטע. באמת אני עייף.
אורית חיבקה את החולצה, הקליטה אותה במקלחת. מאיר נשף ארוח.
כבר יותר משישה חודשים אורית ומאיר מנדלים יחד. הכול נראה מושלם, חוץ מאחת הדברים אורית רגשנית וקנאית עד תום. היא מצליחה למצוא מניעים גם מהדבר הכי בלתי מצוי.
תראי, נאנחה אורית. הוא בטוח בוגד לי. תסתכלי על זה.
היא משכה את החולצה אל ג sister שלה ציפורה, חיבקה את הידיים, נראתה מודאגת.
ציפורה חקרה את הכתמת, ריחנה והחלה לצחוק.
מה מצחיק אותך? התנגדה אורית.
זו כתמת ריבת תות.
אורית תפסה את החולצה מיד אחיה, הריחה וראתה על פניה מבט של תדהמה מעורב במבוכה.
הגיע הזמן להירגע, אמרה ציפורה. אני לא מבינה מאיפה נובעת החשדנות הזאת.
אורית ישבה מול אחיה.
אנחנו לא רק התחלנו לצאת יחד, קנעה אורית, מביטה אחורה. גרמתי לו לצאת ממערכת יחסים קודמת הוא נטש את החברה הקודמת בשבילי. בתחילה חשבתי שהוא לא יעזוב, אבל התברר שהדבר קורה מידי.
זה לא תירוץ לבגידה. אמרה ציפורה. תלמדי לסמוך.
אני סומכת, החזירה אורית. רק דואגת שאאבד אותו.
ציפורה נגדה בראשה, לא יודעת מה לומר.
איפה היית? קראה אורית, חובקת ידיו, שעה של אחת בלילה.
מאיר נאנח.
אורית, את כבר השארת אותי עם החברים. צפינו בכדורגל, קצת מנחנו. מה הבעיה?
דנה כבר בבית, התקשרתי לליה. איפה היית השעתיים האחרונות?
דוד כבר הלך הביתה כי הבטיח לאשתו, ואני ויהוד נשארנו. אורית, תירגעי, אני הולך לישון.
מאיר עבר לחדר השינה ושכב במיטה, מנסה לשכוח מהקנאה המתמדת של אורית, לשוב לחוש נוחות כמו בעבר. אבל אורית שוב הרעילה את האוויר.
אורית יצאה מהחנות והחלה ללכת לכיוון הבית. היא הייתה שקועה בטלפון, ולא שמעה מה קורה סביב. פתאום הפנה ראשה והשתמעה. בצד הרחוב, מאיר לובש חולצה לבנה, עומד עם בחורה בלונדינית שמספרת לו משהו בחיוך, והוא מתקרב אליה ללא בושה.
עיניה של אורית נחשפו לפלא. היא ניתחה את התיק, זרקה את שקית הקניות והסתיקה אל עבר מאיר. תפסה אותו ביד, משכה אותו הצידה.
ידעתי! קראה היא. ידעתי שאתה בוגד! אתה חוסר מצפון! לא! נדנדה ראשה. אני צודקת! אתה רדוף!
מאיר הסתכל עליה בבקיצה, ידיו תפושות בכעס, מבטו נפל על הבלונדינית שלא הבינה דבר.
אורית
אל תדבר איתי! צעקה היא. אני יודעת מה תאמר. לא רוצה לשמוע עוד תירוצים.
זאת אחותי, מבעיר מאיר. בת דודִית של אמא איננה. היא נודעת לך?
מה? נדהמה אורית.
בת של הדודה איננה. אתה מכיר אותה. והיא קוראת ויקה, אני ובתי גדלנו יחד. עכשיו עדיף שתלכי הביתה, נדבר שם.
אורית נכנעה, שלפה פקודה קצרה: סליחה.
מאיר חזר הביתה מאוחר, כועס מאוד. שפתיו נלחצו עד שנראו חסרים, עיניו נמנעו מלהסתכל על אורית.
מאיר
נמאס לי, הודיע הוא. לא מבין למה יש לך כל כך הרבה קנאה. כל יום מאז שהתחלנו לצאת, אני שומע האשמות. בעיניים שלך תמיד חשד. אתה מקנא בי מול חולים, אחותות, רופאים, אפילו מול פנסי רחוב. זה עבר את הגבולות ואני עייף.
מאיר! קראה אורית. אתה רוצה לפרד איתי? בבקשה, אני אוהבת אותך! תסלח לי, אעשה הכל כדי שזה לא יחזור. בבקשה
אורית נקרעה סביבו, אחזה בידיו, מביטה בעיניו. מאיר הרגיש חרטה אהב אותה באמת, וגרם לעצמו לסיים קשרים של יותר מחמש שנים רק בגללה. הוא אף פעם לא חשב שהוא יוכל לעשות כך, אבל אורית כבשׁה את נפשו. עכשיו הספקות אוכלים אותו מבפנים.
אני אוהב אותך, לחש מאיר, לוחץ את ידה ומביט בה. אבל מה שאתה עושה זה לא בריא. לא יכול כך לחיות
לא אחזור יותר, בכי אורית. לעולם. תישאר איתי. אני לא יכולה בלעדיך.
מאיר נשף ונשק את אורית חזק. הוא לא יכל לעזובה, אפילו אחרי כל מה שעשתה.
במהלך כמה חודשים הקשר של אורית ומאיר היה מצוין היא לא קנא יותר, לפחות לא הפגינה זאת, והוא נהנה מחברתיה, אפילו הפסיק להגיע מוקדם לעבודה ולעצור שעות ארוכות.
הסתיו הגיע, עם גל של מחלות, והמחלקה התבצעה למטופלים רבים. מאיר נפל במצב פיזי, לא יכל להגיע מוקדם, היה מותש, אכל ארוחת ערב בבית ונרדם.
אורית חזרה והחלה לחשוש שוב. היא ניסתה להאמין בו, לא לשאול למה חולצתו מריחה בושם של מישהי אחרת. במרפאה רוב הצוות היה נשים מבוגרות, לא היה סיבה לדאגה. אבל יום אחרי יום החשדות גדלו, היא עקבה אחריו, חיפשה רמזים בחולצות, ניסתה לגלות משהו.
פעם אחרי העבודה, מאיר רץ למקלחת, רצ לאט כדי להגיע למיטה מהר. הוא פתח את הדלת כמעט ברגשת שקט, וראה את אורית ממטלת בטלפון.
אורית מה את עושה?
היא נבהלה, זרקה את הטלפון.
רק להתקשר, אמרה היא.
מאיר נענע את ראשו בטלפון האדום הרוז’ על המיטה.
והשלך?
הוא נגמר.
המסך של הטלפון של קארין (החברה של מאיר) נדלק, מישהו כתב:
באמת? נגמר? אז גם את מרמה? נימר מאיר, מרים גבה. אולי יש לי עוד משהו לגלות עליך?
סליחה, הניפה ידיה אורית.
מצאת מה שחיפשת? מרפל נאנח מאיר, מתוסכל.
אורית הנידה בראשה.
מאיר הלך בשקט לארון, אסף את חפציו. אורית קפצה מהמיטה ותפסה את ידו.
בבקשה, אל תעזוב! חזרה היא. אני יותר סומכת עליך, מאיר!
לא, אורית, אמר מאיר. הפעם הראשונה סלחתי, בפעם השנייה לא רוצה ליפול על חבל אחר. נמאס לי. רק רוצה לחיות בשלום, לקבל אמון ולתת אמון. זה לא החיים.
בעצמת חצי שעה אסף מאיר את כל חפציו, והניחם בצד. היא ישבה על המיטה, קיפלה ברכיים.
אני אוהב אותך, באמת. אבל לא אוכל להמשיך כך. ואת? תשתני.
מאיר עזב את הדירה המושכרת והלך לשכניו. הוא היה באמת מותש.
החוסר אמון הרס תמיד יחסים, לא משנה כמה הם חזקים. ובסופו של דבר אדם שופט לפי עצמו. אולי אורית הרגישה שמאיר יזייף לה, כמו שזייף לחברה הקודמת, אבל היא היא בחרה בו, היא בחרה באדם הזה. בלי אמון, שום אהבה, חברות או ברית לא יכולים להתקיים זו הייתה הטעות הגדולה שלה.
