-נווה, אני הולך. אמר רפי, כשהוא משתעל קלות, בקול זר וחסר צבע.
-מה, שוב למוסך? נווה ענתה אוטומטית, מביטה בבעלה בחטף.
-לא, נווה, אני עוזב אותך. הולך לאישה אחרת…
תפוח אדמה חצי קלוף נשמט מידה של נווה, קיפץ בחיות על הרצפה והתגלגל מתחת לשולחן. זמן מה היא התבוננה בבריחתו, מנסה לעכל את מה ששמעה. ואז הסתובבה אליו בחדות והביטה הישר לעיניו. הסבל היה קפוא בה, כמו הר בין גלי ים סוער, אך בפנים נפלה מפולת אדירה של רגשות. הגוש הזה קבר תחתיו את כל האהבה, השמחה והתקוות שעדיין לא התגשמו…
-ומי זאת האישה? שאלה, מתאפקת לא לצרוח עליו ולא להתנפל בגערה.
-את לא מכירה אותה, נווה. אבל היא… היא… זה אמיתי אצלי, מבינה? היא מבינה אותי חצי מילה, ויש לנו המון משותף. פשוט המון! אמר רפי בהתלהבות, בעוד נווה מדמיינת איך היא דוקרת אותו במחדד ירקות, נהנית לראות אותו מתפתל.
-אז כנראה שמצאת את האושר שלך, שיהיה במזל. ענתה, שוטפת תחת הברז את המחדד והידיים וסוגרת עניין עם תפוחי האדמה לא חייבת לי הסברים. אתה חופשי. צא. לא מזמינה לארוחת ערב, בטח כבר מחכה לך…
רפי קימט את פניו, לא ברור אם מרוב הקלה או סערת רגשות, ופנה לארוז דברים בחדר השינה. נווה אוחזת בקצה הכיור כדי לא ליפול, בוהה בפרקי ידיה שהלבינו מרוב מתח. היא רק רצתה לא ליפול, ושהוא פשוט ייצא כבר מהבית…
-אז… אני הולך, טוב? לחש רפי בדאגה כשניגש אל הדלת. היא הסתובבה אליו. פניה היו שלוות, אפילו רגועות. נראה שהוא הופתע, ציפה לפחות לדמעות או לריב, אבל קיבל אדישות מוחלטת. הוא משך בכתפיו ויצא מהמטבח.
נווה חיכתה שהדלת תיטרק, ואז התמוטטה ללא כוחות על הרצפה. נושכת את ידה שלא לצעוק, יללה כמו חיה פצועה שאין לה עוד מה להפסיד… ורק אחרי שלוש שעות של בכי מייבב, עם עיניים נפוחות וקול חנוק, זחלה לחדר השינה, לבושה, ונפלה על המיטה. עולמה החשיך.
…באמצע הלילה התעוררה נווה, עמוסה בגעגוע צורב. נזכרה איך הכירה את רפי היא, בחורה צעירה, שהגיעה בהפנייה לעיר קטנה, ובשבת הראשונה יצאה עם חברות לרקוד. כבר באותו הערב פגשה אותו; הוא עמד שם עם כמה חבר’ה, מין ג’נטלמן ישראלי, גבוה, חסון, עם חיוך רחב. מבט אחד הספיק לה להתאהב. גם הוא נמשך אל הצנומה עם העיניים הענקיות, ומיד הציע ללוות אותה הביתה. מאז לא נפרדו.
הם נפגשו כמעט כל יום. אחרי שלושה חודשים נכנסו לרבנות, בקיץ כבר חגגו חתונה שמחה ושוקקת. גרו בדירת שיכון, אחר כך, אחרי שנולדה הבת הבכורה, קיבלו דירת שני חדרים משלהם. שמחתם הייתה שלמה. והאהבה עמוקה ואמיתית. כזו שמבינים אחד את השנייה בלי מילים, לפי המבט או אפילו רק תחושה. המדהים הוא הם אף פעם לא רבו. יש זוגות שפשוט נועדו זה לזו, חיבור מושלם כמו שני חלקי פאזל.
בשבוע שעבר ציינו שלושים ושש שנות נישואין. והכי נורא כנראה שלושים ושבע כבר לא תהיה… המחשבה הזו פתחה שוב את הברז של הדמעות. הפעם שקטות ומרות, כאילו קוברת את אושרה ואהבתה.
הבוקר היה מעונן, כמו מצב רוחה של נווה. אבל החיים נמשכים, הבית גדול והמשק דורש טיפול. שתתה תה עם סוכר, לא הצליחה לאכול יותר. יצאה לעשות סדר, האכילה את התרנגולות, שיחררה את העז למכלאה, רחצה ריצפה, ניקתה כלים מהערב הקודם. עשתה הכול בטירוף, כדי לא לתת לעצמה שנייה לחשוב על השבר. עוד הייתה צריכה להודיע לילדים: הבן גיא והבת דיקלה. עשתה זאת רק בצהריים.
-אמא, מה, הוא נפל על הראש? איזו עוד אישה? זו בדיחה גרועה, אמא… רוצה שנבוא? נבוא כבר היום? הייתה דיקלה מודאגת מאוד.
-לא, דיקלה, באמת אין צורך! את בחודש תשיעי, זה לא מה שחסר לך. אני אסתדר. בסך הכול אף אחד לא מת.
הבן גיא היה פגוע וזועם, קילל בטלפון ללא הפסקה. נווה הייתה צריכה להשתיק אותו מספיק, אבא עדיין אבא. בחיים הכול קורה. לבסוף הסכימו שהוא יבוא בסוף השבוע.
אחרי שהודיעה לילדים, נשמה עמוק. וכשעברה ליד המראה בכניסה, ראתה מולה אישה עייפה, מעט נפוחה, בחלוק ישן, ללא איפור, בלי לק, עם שפתיים סדוקות ועיניים נפוחות מדמעות.
-לא פלא שהוא מצא לו צעירה, תראי מה נהיה ממני… שכחתי את עצמי, רק הילדים, הבעל, הנכדים והמשק בראש. עצמי ברשימה רק אחרי התרנגולות… נווה העבירה יד על הפנים במבוכה ובצער. דמיינה את ה”צעירה” שלו, וגם את בעלה…
נזכרה בשנה האחרונה, בבעיות והלחצים, בהריונה הקשה של בתה, בלידת הנכד, בטיפול במשק. כל אלו תפסו אותה כל כולה בשביל רפי נשארו רק שיירים. הוא היה חוזר מעבודה, אוכל לבד, בילה סופי שבוע בגפו; שם, כנראה, נפתח לו הזמן לרומן החדש. נווה הבינה שלא ראתה את ההתרחקות, אולי לא רצתה לראות.
…עברו ימים ללא רפי. היה קשה, אחר כך פחות. כל הזמן ביקשה מהילדים לא לנתק קשר עם אביהם הוא לא עזב אותם, היה אבא טוב שיקר לנכדיו. הילדים התרככו, הבטיחו לחשוב על זה, והיא דווקא שמחה. חצי שנה חלפה, עיסוקיה לא פסקו: המשק, העזרה לילדים, עבודה חדשה שמצאה ירדה במשקל, סידרה שיער, התחילה להיראות טוב יותר. עם הזמן, חזרה לחייך. כי מה לעשות? החיים לא עוצרים.
ואז, חצי שנה אחרי, טלפון ממספר לא מוכר. קול לא נשכח, אך רחוק.
-נוה’לה, אהובתי… תסלחי לי, תקבלי אותי בחזרה. הלילות בלעדייך ריקים, העיניים נעצמות ורואה רק אותך. תחוסי עליי…
-לא. תחזור אל הצעירה שלך. לי טוב בלעדיך. ענתה וסיימה את השיחה.
מכאן החל ערב ערב שיחות של תחנונים, הבטחות ומילים טובות.
-נווה, אנחנו כבר לא צעירים. מה יש לנו לחלק? השטן הקשה לי, לכל אחד קורה. אני אוהב אותך, אוהב את המשפחה. גיא, דיקלה, הנכדים רוצה להיות אתכם.
-מי מפריע לך? תאהב את הילדים ואת הנכדים. אותם לא עזבת. בלעדי תסתדר. כוס שנשברה לא מחזירים לקדמותה… חתכה נווה.
הילדים, שבתחילה התרחקו ממנו, התחילו לשכנע גם הם:
-אמא, הוא שבור, תסלחי לו. קורה לכולם. ביקשה דיקלה.
-באמת, אמא, תרפי, את הרי אוהבת אותו… הוסיף גיא.
-די, לא. לא אוכל יותר איתו. תמיד אזכור שבגד בי.
כך חייה נווה: עובדת, מטפלת בבית, עם הילדים והנכדים בלעדיו.
ובינתיים, רפי נפרד מה”אהבה הגדולה”, עבר לגור אצל אמו הקשישה, התמלא געגועים וחרטה. ידע שלא יוכל להשיב את הגלגל, ועם זה ייאלץ להישאר.
יום אחד אזר אומץ החליט ללכת לבית של נווה, ליפול לרגליה ולבקש מחילה. שיהיה, ואולי תסכים. ואם לא לפחות יראה את אהובתו.
התלבש יפה, הגיע, דפק בדלת ואף אחד לא פתח נווה הייתה במשמרת לילה במוקד. המתין על הספסל בכניסה, נרדם שינה עמוקה של פעם. קורי הבית מילאו אותו שלווה.
לפנות בוקר חזרה נווה הביתה. רק הגיעה והנה הפתעה: רפי שוכב בכניסה, לא נראה שהוא נושם, פנים חיוורות באור הירח. ניסתה להעיר אותו כלום. נענעה בו שום תגובה.
-אוי, אלוהים… מה עשית לי, רפי שלי? איך אמשיך לחיות עכשיו? יבבה, מתנפלת עליו.
ופתאום, הוא תפס לה במרפקים ומתחיל לנשק אותה.
-אם אהוב אני, סימן שגם את אוהבת. נווה, יקרה שלי, תסלחי לי, אשתי! רפי כרע ברך, מסתיר פניו.
-יא נוכל שכמוך, נתת לי לחשוב שהלכת לעולמך! חשבתי שבאת הביתה למות… סיימת להשתולל, חתול רחוב? חבטה לו בחיבה בגב, והוא חייך.
מאותו יום התפייסו. אהבתם התחזקה פי כמה. כי הבינו מה זה לאבד אדם. קרוב כל כך. והבינו שגם אם נגרם עוול, לפעמים צריך למצוא בפנים פינה של סליחה. שהגאווה לא תמיד שומרת, אבל הסליחה בונה. והכי חשוב: להעריך מה שיש לך עכשיו. כי בסוף, האושר שאנחנו שומרים בלב לא נמדד בכמה לא איבדנו, אלא בכמה שמרנו וטיפחנו.
סיפור עם סוף טוב ואמת פשוטה: לאהוב, לסלוח ולזכור מה שחשוב באמת נמצא איתנו, לא הרחוק ולא האבוד.
