היי, אז שמעי, זה סיפור על האישה הכי שקטה שאני מכירה, איבת של היום ההולדת של מירית. אנחנו, אנחנו וחברות, הלכנו יחד על התיכון, ואז על הקולג’.
מירית שלחה הודעה רחבה לכל מי שיכול לבוא, אבל רוב הבנות יצאו לחופשת סוף שבוע לכפרים סביב רמת גן. איבת, מציקה ועדינה, החליטה לנצל את ההזדמנות.
איבת בכלל לא יוצאת הרבה, והיא רק לאחרונה חגגה שמונה עשר, בדיוק כמו מירית. רק שלא חיברה לחגוג עם חברים.
היא לא היה לה חברים, והוריהטובה שכנעו אותה לשהות בבית, ברמת המשפחה, עם סבתא וסבא.
אז זה קורה חשבה לעצמה, יום הולדת של חמש, של שמונה עשר, ואין לי אף אחד.
היא אוהבת את המשפחה, אבל לא מבינה מתי תגדיל ותהיה עצמאית. מתי אחד מהבנים יתפנה ויראה את העדינות שלה, את היופי השקט?
איבת חלתה בחלום על אהבה, אבל הייתה בושה. היא לא הייתה זוהר כמו רוני, או כמו החברה שלה, שירה.
הבנות צבעו שיער, לבשו בגדים מודרניים, לפעמים אפילו נועזים, במיוחד במפגשי הקולג’, וזו קיבלה תגובות מהמורים.
ואיבת? הבגדים שלה כל פעם בחרה האמא, והסבתא סרגה לה סוודרים חמים.
היא תימחה שמכלאת הסבתא לא הולכת ללבוש אותם חוץ מהבית, ובקיץ אפילו.
היום של מירית, כולם, בנות ובנים מהקולג’, התכנסו שנייםעשר בחורים.
כשהארוחה נגמרה והקצב התחיל, יצאה איבת משידור הדירה ושבה על ספסל בקומת בניין.
אף אחד לא שם לב שהיא הלכה, היא הייתה בושה מבנים זרים שלא תביט בה. אולי זה היה מה שמציק לה הכי הרבה.
היא הסתכלה על השעון.
אולי ארד כבר, אמא בטח מודאגת, חשבה. הבטחתי לא להגיע מאוחר…
פתאום יצא בחור מהכניסה, לא מהאורחים של מירית. הוא התיישב על קצה הספסל והביט בעצת החלון של מירית בקומה השנייה, שם נשמעה מוזיקה שמחה וצחוק.
אתה משם? שאל פתאום לבן על איבת. היא הנהנה לכיוון החלון.
ובכן, איך היא שם? רוקדת? מתפנקת? שאל שוב, מבטו עצוב.
הפעם איבת הרימה קולה:
מה? לא שומעת? כן, הם שמחים…
זהו, זה היום הולדת, ענה הבחור. ואני כאן לבדו. לא חוגג בכלל. רק תה עם עוגה עם המשפחה, ממש כמו בגינת הילדים.
איבת הרימה גבה.
ככה גם לי. אתה חבר שלה? ואיתה היא הנהנה לראש החלון.
לא ממש. אה, רוצה להיות ידיד, אבל היא לא מבחינה בי. אפילו לא הזמינה אותי ליום הולדת. אנחנו שכנים שנים, היא רואה איך מתנהג אליה…
הוא נשתק. איבת נאנחה ברוגע, ואז פתאום אמרה:
אל תדאג, אני גם חווה את זה. אבל מי שם לב? לאף אחד לא משנה. אני משאירה, ואני נעלמת. אני כאילו אינספירציה של אף אחד.
מה… ניסה להרגיע אותו, אבל הוא חייך: זאת כנראה האמת, יש כאלה כמונו. לא מזליים…
לא, לא. לא נראים, לא מתנשאים. אולי זה אפילו טוב. יש בזה עצמאות, אולי אפילו חירות.
אתה בטוח? הוא הופתע. שמי יעקב. ואת?
איבת.
הם המשיכו לשמוע מוזיקה, מביטים בחלון, מקווים שמירית תצא ותזמין אותם לרקוד וליהנות, אבל אף אחד לא קרא.
נעים היה להכיר אותך, אמרה איבת, אבל הגיע זמן לחזור הביתה. הבטחתי שלא אשאר הרבה.
בוא אלי, אני אביא אותך עד התחנה.
הם הלכו בפארק, מדברים ומחייכים זה לזה בטבעיות. יעקב הרגיש שהקשר שלו עם איבת מתבהר הוא ראה את השפתיים האדומות שלה, את הקמטים הקטנים, את העיניים שמסתכלות החוצה.
הוא סופר בדיחות, מספר סיפורים מצחיקים מהחיים שלו, מרגיש שזה מספיק כדי לשמוע את הצחוק שלה ולשמור על הרגע ארוך יותר.
הם הגיעו לתחנה. איבת הודתה ליעקב וניסתה לעזוב, אבל הוא לא רצה עד שהיא תעלה על האוטובוס. היא תפסה את האוטובוס הראשון, ואז נזכרה שהיא קפצה רק על השני
בעלתה של האוטובוס נענעה בזרועות, כאילו היו חברים ותיקים. יעקב נותר על תחנת האוטובוס, קפוא, עד שהבין שהוא קיבל הרגשה של קסם מהנערה עם העיניים והקמטוטים הקטנים.
הוא פנה ויצא הביתה, פתאום נזכר שהוא רוצה לראות את איבת שוב. הוא לא לקח את מספר הטלפון, ולא את הכתובת איך זה בכלל אפשרי?
בבוקר שלמחרת, קם יעקב וירד מיד למזק של מירית, קרא לשער והקיש.
היא פתחה והשיבה בחיוך:
מה אתה שוב עושה, יעקב? אני לא הולכת איתך לטיול, פאשו. אף פעם. אמרתי לך…
לא, הוא נבך, רציתי לבקש את מספר הטלפון של החברה שלך. אתמול היא הייתה כאן. אני צריך להעביר לה משהו היא השאירה משהו על הספסל. תן לי את המספר בבקשה.
של מי? שאלה מירית.
של איבת.
איבת? איזו איבת? נראתה מבולבלת למספר שנייה. אה, איבית טוב, חכי רגע.
כמה דקות לאחר, מירית החזירה יעקב פתק.
על רומא. טוב, איבית, שקטה מתי רקעה פה? חייכה וסגרה את הדלת.
ויעקב, עם הפתק בידו, רץ הביתה כמו עם מזמת.
כל היום הוא חיפש מילים לשיחה וחשש. לקראת ערב, הוא התקשר לאיבת.
הזמין אותה להסתובב שוב והבטיח קופסת גלידה. להפתעתו ולאושרו, איבת קיבלה בחיוך. קולה בטלפון נשמע רך יותר, כמו שזמרת.
הם הלכו בפארק, אכלו גלידה ולמדו הרבה אחד על השני. האופי והתחביבים שלהם היו דומים.
עכשיו תזמין אותך אתה, חייכה איבת כשנפרדו. הפעם נקפוץ לקולנוע ולא לפארק. רצית?
מאז, איבת ויעקב לא נפרדו. הלכו לקולנוע, למוזיאונים, אפילו טסו יחד לשנה שלמה, והפכו למעורבים, עתידיים.
שנתיים אחרי שהכירו, נישאו.
אמא של איבת קרענה שזה מוקדם מדי שתגמור בחופה. סבתא, לעומת זאת, אמרה:
כל הכבוד, איבית. מצאת את גורלך ונישאת. זה רציני, אל תחליפי בחורים. יעקב בחור טוב, ידאג לך כמו לילד. מה עוד צריך?
חברות הקבוצה קראו לה “הצפצפה”. הן חייכו, אומרים שהיא הייתה הראשונה שנשמעה, והחבר שמח, זוהר.
הזוג היה מאושר. איבת ויעקב מצאו זה בזה אהבה, הבנה וטיפול על פי החלום של שנים.
עבורם, הזיכרון של הספסל ליד הבניין נשאר, הוא קשור אותם לכל החיים.
מקווה שתהנו מהסיפור!
