ילדים מקולקלים
– את קלקלת אותו! את מפנקת כל דבר אצלו, לא פלא שהוא עולה לך על הראש! נעמה, אי אפשר ככה! הילד יצא מקולקל לגמרי! כמו, בעצם, שגם אני חינכתי אותך… אין לי את מי להאשים! גם אני לא הייתי טובה! כולכם ילדים מקולקלים! ואל תגידי לי שאת כבר מבוגרת! נשארת כמו ילדה, לא לומדת לחשוב ולבחור נכון! רבקה לחצה בעצבנות על דלת המקרר ונבהלה כשמגנט עם תמונה משפחתית של הבת נפל לרצפה.
התמונה צולמה בקיץ שעבר באילת, והפעם משום מה לא הזמינו אותה. שנים נסעה איתם לחופשה עזרה לשמור על הנכדים, נחה והכירה אנשים “מהמעגל הנכון”. אבל השנה זה לא קרה.
ההסבר של נעמה, למה לא תבוא איתם הפעם, נשמע לרבקה מוזר.
– אמא, פשוט השנה התקציב קשה לנו, אז אני ונמרוד נוסעים עם הילדים לבד. לך נקנה כרטיס לים המלח, שתוכלי לנפוש מתי שתרצי. בינתיים תחשבי לאן תרצי לנסוע, בסדר?
– אבל, נעמה! מי ישמור על הילדים?
– אמא, תומר כבר גדול, הוא יכול לשמור בעצמו. ונועה תהיה איתי. השנה אין סיכוי לממן שוב את המלון המפואר עם הילדים, אז ניסע בדרך פשוטה נשכור דירה בבאר שבע או בית באיזור, נטפל בעצמנו.
– ולי, כמובן, אין מקום שם…
רבקה קצת בלעה את העלבון. לנסוע לבד לבית הבראה, בלי כסאות נוח, בלי בריכה וחיים סביב, רק “ריקודים לגיל השלישי”?! הקהל שם אחר. היא הרי לימדה עברית וספרות, יודעת אנגלית וצרפתית, זה לא מתאים
הפעם, אמרה לעצמה, אשב בשקט. אבל קשה לה
– אמא, תביני, חופש זה לא רק מלון. זה גם טיסות, דלק, קניות
– את חושבת שאני זוללת לכם אוכל מהפה? רבקה מתרגזת פתאום.
– אמא, אין לנו כסף השנה! עשינו שיפוץ אצלך, היו לי בעיות בריאות, מורים פרטיים לתומר הכול עף על זה. מה את רוצה? שאוותר לגמרי או שנסע כולנו ונרחף במינוס? איתי הבריאות קשה, אני וחסרת כוחות. את הרי יודעת איך התנהל כאן השנה.
– כן, אני יודעת! ראיתי שאת אמא לא טובה! הילדים עלי ועל חמדה, חמותך. לאסוף את נועה מהגן, תומר מבית הספר, להכין אוכל, לרשום לחוגים
– אמא, די להגזים. תומר כבר נוסע לבד. רק את לוקחת את נועה למחול, וגם זה, אפשר היה לוותר. יש קבוצת מחול גם בגן, אבל את התעקשת – רצית שתתפתח.
– אז אני אשמה?! קולה של רבקה מתחדד והיא אוחזת בליבה. אתם לא מוקירים תודה! אני משתדלת, ואתם כלום.
– אמא, אני מאוד מעריכה אותך, באמת. אל תשתמשי בזה מולי, בבקשה.
רבקה לא רוצה לשמוע. היא אוספת את השקית עם הבגד ים החדש, תוקעת באמצע הסלון ונפגעת קשות.
היא יודעת להיעלב היטב. פשוט מפסיקה לענות לטלפון, לא פותחת דלת. ואחרי שבוע, כשהיא סוף סוף מרימה לנעמה, עונה בקול חלש:
– נעמה, אם אני מרגישה דפיקה בלב, זה מסוכן?
ואז נעמה עוזבת הכול, נוסעת מהריחה לווילה במושבה, בטוחה שאמא שלה “צריכה קצת שקט לנפש”. חוזרת מותשת בוכה, לא מבינה למה זה קורה ביניהן.
תומר נכנס, מכסה אותה בשמיכה ואומר:
– אמא, עזבי. תני לסבתא להפסיק להיעלב, היא תחזור לבד.
– הלוואי, תומר… לוחשת נעמה ויודעת מצוין למה היא מתכוונת.
מאז ילדותה, רבקה תמיד הייתה רגישה, חכמה, משכילה ודו-לשונית אבל גם פגיעה מאוד, ותמיד הייתה לה ביקורת, גם בעברית וגם בצרפתית, וזה רדף את הילדה הקטנה שנעמה הייתה.
ולמרות כל זה, נעמה אהבה את אמא שלה, ידעה שהיא רוצה רק בטובתה. עד הפעם ששיוותה לה ציון נכשל בתכתיב, לראשונה, בכיתה ו’.
– אכזבת אותי כל־כך, נעמה! לכי לחדר!
נעמה לא אמרה מילה, לא הסבירה לאמא שהצביעה נולדה מגשם של רגשות, אחרי מחזור ראשון שבו לא הבינה מה קורה לה כי אף אחד לא טרח לספר לה על כל זה. לא היו לה ממש חברות, לא שיתפה, לא שאלה
היה רקל. שיחה ארוכה של רבקה עם חמדה לא עזרה.
– דברים כאלה, רק עם אמא מדברים!
– אבל אמא, לא ידעתי…
– תלמדי לחשוב לבד!
מאותו רגע, משהו נסדק. נעמה פתאום הבינה אמא שלה לא מושלמת, ולפעמים מדברת סתם סיסמאות.
ובמשך השנים הגיעו עוד ועוד אכזבות. הייתה תקופה שניסתה ללמוד רפואה נגד דעתה של רבקה:
– את לא מבינה! הייתי נשואה לרופא, בקושי ראיתי אותו! תעזבי! זה לא מקצוע לאשה!
– אבל סבתא אמרה שאבא תמיד חלם להיות רופא ושזה שליחות…
– תוצאות! יש רק תוצאות, נעמה! בסוף אני אלמנה ואת לבד
ויכוחים עוד ועוד, ובסוף נעמה בכל זאת לומדת רפואה. חמשה חודשים רבקה כמעט לא מדברת איתה.
חתונתה של נעמה הייתה מלווה בביקורת בלתי מסתיימת:
– לא היה גבר רציני יותר? בעלי הוא פשוט?… הוא בכלל לא אוהב את אופרת ורדי!
– אורי בן אדם טוב, אמא. הוא אוהב אותי.
– אהבה זה לא מספיק! תביני זאת רק מאוחר מדי…
בסוף, דווקא שם, נפגשה רבקה עם דודו של אורי, חיים, גמלאי משטרה, ג’נטלמן, דובר צרפתית, ונישאה לו. חיים היה מקסים קיבל אותה כמו שהיא, בית במושב, אגם קטן, דשא ועזרה קלה.
בחיי הנישואין השניים רבקה פורחת. ואפילו קיבלה את תומר ונועה בזרועות פתוחות:
– נעמה, אילו נכדים מתוקים! תומר כל כך חכם, כמו סבא חיים. נועה פשוט מתוקה יש לה את האף שלי!
נעמה מחייכת. וזה אפילו מחזיק. למרות שרבקה לא הסכימה למימון משכנתה, אורי התעקש:
– דירה שלנו צריכה להיות בית משל עצמנו. נעבור, יהיה טוב.
– תהיה לכם קשה, נעמה לא תסתדר עם הכל לבד.
– העסק שלי מצליח. וחמדה עוזרת עם הילדים. לכולנו יש חלק.
– גם לי! קובעת רבקה ובעיניים לעולם לא נסגרת השאלת שליטה.
הכול מסתדר עבודה, בית, ילדים, עד הקיץ שבו חיים הולך לעולמו במפתיע.
– אח, חיים… סוף סוף שוב הייתי אשה! למה לקחת לי את זה…
רבקה מבכה אותו ומסירה מאנשי החיים את כל החיבה. נעמה משתדלת, משלבת אותה בכל חופשה, חג, סוף שבוע, ואין ארוחה בלי סבתא.
– זה בסדר, אני חלק מהמשפחה! מכריזה רבקה לכל החברות.
– רבקה, אולי נעמה רוצה להיות לבד עם הילדים ובעלה?
– אל תגידי שטויות! אני עוזרת! מי עוד יכול לעזור לה?
הקשיים מתחילים כשהילדים גדלים. תומר כבר נער, הסבתא שולטת בכל ולפעמים זה מעיק.
– תומר! שוב מוזיקה כזו רעשנית?! בחייאת, תפסיק עם זה! נכנסת בלי לדפוק, שמה את המטפחת הרקומה על המצח ומחכה לרחמים.
אבל תומר פחות סבלני. הוא פשוט סוגר את הדלת, פורט בגיטרה בז, וממשיך הלאה.
– נועה! בואי, נשיר יחד!
ושניהם דוהרים בבית, סבתא נכנסת לדרמה:
– תומר! טוב, אותך השלמתי… אבל נועה?! זהו! אני מתקשרת לאמא שלכם!
– עדיף לאבא, סבתא. אמא עם ניתוח, והיא לא פותחת את הטלפון!
כלל זה הידוע אבא מגיש סבתא הביתה, נפרד בנימוס, ובסוף יושב ושר עם תומר במרתף, שמח שהילד שלו פורח.
כשמגלים שתומר רוצה לנגן בלהקה וצריך גיטרה חדשה, רבקה יוצאת מדעתה:
– נעמה, שלא תעזי! את רוצה לזרוק אותי החוצה?
– אמא, מאיפה זה בא? תומר לומד מצטיין, ילד למופת, ומה רע שהוא גם מוזיקאי?
– חשבתי על חוגים אחרים! זו לא התכוונתי!
הוויכוחים נמשכים, הפעם נעמה לא מוותרת. רבקה נעלבת, מפסיקה לענות לטלפון, לא פותחת, וגם את המפתח לבית כבר חזרה ממנה.
אבל הפעם, נעמה מפסיקה לרדוף. קצה סבלה.
– לא רוצה, שלא תדבר!
ואז, פתאום, כוס הקפה היפה שניתנה לה על ידי תומר ליום הולדת מתנפצת במדיח, והיא מרגישה שזו הנפילה האחרונה. היא מבינה כדי לאהוב את אמא שלה, אהבה צריכה להיות בוגרת.
– תומר! בחרת איזו גיטרה?
– אפשר באמת?!
– חייבים! איזו שאתה רוצה.
– בס אדומה! אמא, את בטוחה?
– בטוח, מאה אחוז!
– ומה סבתא תגיד?
– שאנחנו ילדים מקולקלים אל תדאג. סע, קח גם את נועה שתעזור לבחור!
כך גם קורה. קונים גיטרה אדומה. תומר הופך את החדר לסטודיו קטן, להקת הנוער שלו מקליטה סרטונים, וגם נועה מצטרפת ומצליחה. סרטון ביתי, שבו היא שרה לתומר, הופך לוויראלי באינסטגרם.
נעמה נרגעת. הבן שלה פורח, יש לו חיים, ובלילה אחרי עוד יום בבית החולים היא רק רוצה לאחות את המשפחה.
ורבקה? מחכה. מסדרת, מבשלת, ומצפה שנעמה תבוא לבקש סליחה.
אבל השבועות עוברים. ואין סליחה. אין טלפון. לראשונה, מישהו מציב לה גבול.
רבקה פוסעת מהסלון למרפסת, הופכת בדעתה את הדברים. איש לא יימצא מחוץ לעולם שלה, אבל עם נעמה היא יודעת בלב, זה אחרת. את הבת היא אוהבת, גם אם בדרכה שלה.
חולף חודש, ואיש לא מצלצל. יום אחד יושבת רבקה עם כוס תה, מביטה בילדי השכנים בגן, קופצים עם מגפיים בשלוליות, ופתאום מבינה אפשר להמתין כך לנצח, בעוד בסוף זו בתה שתעשה הכול להיפרד, אולי עם זר של ציפורן לבנה וזה, הרבה פחות טוב.
היא מחליטה מספיק. מניחה את הכוס, מתניעה מהר את הרכב.
ביום ראשון הכביש ריק, בתוך עשרים דקות כבר בחנייה של נעמה ואורי.
היא יושבת רגעים לפני שהיא נוסעת פנימה, הלב פועם חזק. זה לא פשוט ליזום פיוס, אבל משהו חייב להשתנות.
היא דוחפת את שער הברזל, שעוד מימי חיים עומד פתוח, וחודרת פנימה. הדלת פתוחה, מוזיקה ושירה במעלה המדרגות נעמה רוקדת במטבח, מניפה כף לצד הקוסקוס, שרה שיר שמח יחד עם נועה, שכבר שמה כוסות לשולחן.
– אמא, תחזיקי רגע את הבשר, בסדר? תכף יושבים, הבנים גומרים חזרה, כולם רעבים. את רוצה לשתות?
רבקה מחייכת ומורידה את המעיל.
– כן.
– מעולה! נעמה מנדנדת לה ולנועה. נועה, לקחת שתי כוסות, נכון? שתי לך, שתי לי.
נועה מחייכת, ורצה אל הסבתא.
– סבתא, עזבתי מחול, עכשיו אני לומדת לשיר! תומר אמר שאני ממש טובה!
רבקה מרגישה את הדמעות עולות. כדי שלא יראו, לוקחת בחיוך את הכוסות.
– תראי לי איזה גיטרה יש לתומר. היא יפה?
– אדומה! בואי אני אראה לך!
נעמה מהנהנת לאמא, ברוח טובה.
– נו, לכי, אמא. את הצעד הכי קשה כבר עשית
ורבקה עולה אחרי נכדתה. תומר פותח בפני הסבתא את דלת החדר עם גיטרה בידיים, מהנהן ברצינות כמו אדם בוגר.
ומשהו משתנה.
לא הכול. טבע האדם לא משתנה ברגע. יהיו עוד דיונים וויכוחים. רבקה שוב תשאל איפה היא טעתה, ונעמה שוב תתעייף. אבל מה שבמשפחתם הבינו אם רוצים שיקשיבו לך, צריך לדעת להקשיב בעצמך. וזו התרופה הכי טובה לבית.
ומי צריך יותר מזה?
