הבן שלי לא התקשר כבר שלושה חודשים. חשבתי שהוא פשוט שקוע בעבודה. בסוף, אחרי התלבטויות, החלטתי לקום ולנסוע אליו לתל אביב בלי הודעה מראש. פותחת לי את הדלת מישהי שאני לא מכירה, בחורה שאומרת לי שהיא גרה שם כבר חצי שנה.
אם לא הייתי עולה באותו בוקר על קו האוטובוס מבאר שבע לתל אביב, כנראה עוד הרבה זמן הייתי משלה את עצמי בדמיונות שיותם פשוט ממש עסוק.
אולי יש לו פרויקט גדול בעבודה? אולי הלחץ? הרי הצעירים של היום רצים כל הזמן, שוכחים להתקשר לאמא… אבל כן, נסעתי. ומה שראיתי מול הדלת של הדירה שלו, שינה לי את כל החיים.
תמיד זה היה אותו טקס: בדרך כלל, יותם היה מתקשר בכל יום שישי, כזה בין הקפה של הבוקר שלי לתפילת השחרית שלו. לפעמים גם באמצע שבוע היה שולח הודעה שואל מה עם הלחץ דם, אם הייתי אצל הרופא, אם רבקה משכנה למטה ממשיכה לעשות רעש. שטויות של יומיום. מאז שמשה נפטר, השיחות האלה היו האוויר שלי. מה שהחזיק אותי.
שישים ושתיים כבר, חמש שנים אלמנה, שלושים שנה הייתי בהנדסה העירונית בעירייה ואז פתאום פנסיה, דירה ריקה, ושקט, ששובר רק השיחה השבועית עם הבן היחיד.
במאי יותם הפסיק להתקשר.
בהתחלה לא היסטרתי. שבוע ראשון “בטח שכח, קורה.” שלחתי הודעה. הוא ענה בקטנה: “הרבה עבודה, אחזור אלייך בקרוב.” לא חזר. שבוע שני עוד הודעה. “הכול בסדר, אמא, נדבר.” שבוע שלישי דממה. אני מתקשרת, הוא לא עונה. עונה אחרי חצי יום, יבש ותמציתי, כאילו זה בכלל לא הוא.
חברה שלי ממרכז הגמלאים, רונית, אמרה לי ישירות:
מרים, תעלי אליו. משהו לא מרגיש לי טוב.
אולי יש לו מישהי, והוא לא רוצה לדבר… הגנתי עליו, בעיקר מול עצמי.
אז על אחת כמה וכמה צריך להתקשר!
אבל דחיתי. יותם אף פעם לא אהב הפתעות. גם כשהיינו באים ספונטני, כשהיה כאן משה, היה עושה פרצוף כאילו תפסנו אותו באמצע פשע, כשכולה היה בלגן בסלון. תמיד היה צריך פינה משלו. חשבתי שאני מבינה אותו. או שבחרתי להאמין בזה.
באוגוסט לא יכולתי יותר. הזמנתי כרטיס קו האוטובוס מבאר שבע לתל אביב, שעתיים נסיעה. הבאתי צנצנת ריבת משמש תוצרת בית ועוגת גבינה, כי יותם אוהב אותה עוד מהתיכון. בדרך כבר חזרתי בראש עשרות פעמים על מה אגיד לו שאני מתגעגעת אליו, שלא חייב כל יום להתקשר, אבל לפחות פעם בשבוע. אני האמא שלו, לא איזה עול.
עליתי לקומה השלישית, דירה מימין, המחצלת הכחולה עם הכיתוב “ברוך הבא”, זו שאני קניתי לו כשהתחיל לגור לבד נעלמה. במקומה מונחת שטיחון אפור פשוט, בלי כלום. צילצלתי בפעמון. פותחת לי בחורה צעירה, אולי שלושים ומשהו, שיער קצר, לבושה בטרנינג עם כוס תה ביד.
שלום, מחפשת את יותם כהן אמרתי, רגועה יחסית.
היא מצמצה עליי.
אין פה שום יותם. אני גרה כאן מאז פברואר.
עמדתי שם עם עוגת הגבינה בשקית והצנצנת, פשוט לא הצלחתי לנשום. הבחורה נועה, ככה הציגה את עצמה אחרי שנרגעתי הכניסה אותי פנימה כי ממש נראיתי כמו מישהי שעומדת להתמוטט.
הדירה בכלל לא נראתה אותו דבר. רהיטים אחרים, וילונות אחרים, אפילו הצבע על הקירות לא אותו צבע. שום דבר מזכרונותיי. לא נשאר שריד ליותם.
נועה סיפרה שהיא שוכרת דרך סוכן נכסים, אין לה שום קשר לבעל הדירה. הביאה לי את הטלפון של התיווך. התקשרתי ישירות מהספה שלה, אותה ספה שיותם ישב עליה חצי שנה קודם.
המתווך אישר יותם כהן השכיר את הדירה בפברואר. לא, לא השאיר כתובת למשלוח דואר. כן, משלם סדיר, בהעברה מבנק ישראלי.
חזרתי באותו יום אחרון לבאר שבע. לא בכיתי. הייתי פשוט בהלם, אפילו הדמעות לא יצאו. הבן שלי היחיד, זה שלחץ לי את היד בלוויה של משה, זה שעזר לי להבין מה זה פקס ואיך ממלאים טופס דיגיטלי, זה שאמר תמיד “אמא, את תמיד יכולה לסמוך עליי” עזב, השכיר את הדירה לזרים, ולא טרח לספר לי.
שלושה ימים לא התקשרתי. קיוויתי שהוא זה שירים את הטלפון. אבל הוא לא.
ביום הרביעי שלחתי הודעה קצרה: “הייתי בתל אביב. יודעת שאתה לא שם. תתקשר.”
התקשר אחרי שעה. לראשונה מזה שלושה חודשים שמעתי את הקול שלו, לא מוקלט בתא קולי.
אמא… סליחה. הייתי צריך לספר לך.
איפה אתה?
הייתה שתיקה. כבדה.
אני באמסטרדם. מהמרץ.
התיישבתי במטבח. בחוץ שמעתי את דליה מהשכנה תולה כביסה כאילו הכול כרגיל. אבל העולם שלי התפרק.
יותם דיבר הרבה. סיפר שאחרי שמשה נפטר היה לו יותר מדי. שכל הטלפונים שלי, כל ההודעות, כל הדאגות, עוגות הגבינה שאני שולחת שזה חנק אותו. שהוא לא ידע איך להגיד לי, לא רצה לפגוע. ולכן בחר בדרך הכי גרועה לברוח.
הרגשתי שאם אני לא עוזב, אני נחנק דיבר בשקט. לא ממך, אמא. מההרגשה שאני חייב להיות במקומו של אבא. למלא את החור.
רציתי לצעוק. להגיד שמעולם לא ביקשתי ממנו להיות מישהו חוץ מהבן שלי. אבל אם אהיה כנה עם עצמי כל הסיפורים שלי בשיחות, כל הדברים ששיתפתי אותו, כאילו היה בן זוג ולא בן.
לא אמרתי את זה בקול. עדיין לא הייתי מסוגלת.
תחזור לחג זה כל מה שאמרתי.
אני אחזור, אמא.
ניתקתי וישבתי במטבח הרבה זמן. העוגת גבינה שהבאתי לתל אביב נשארה פה, על השיש. אכלתי ממנה לבד. היא הייתה טעימה, כמו תמיד.
יותם חזר בדצמבר. ישב איתי סביב שולחן החג, במקום של משה, אבל הפעם כיותם. גבר בוגר, שעשה משהו קשה, אבל היה צריך את זה. לא דיברנו על אמסטרדם בגפילטע, אולי יום אחד. ואולי לא.
רונית לפעמים שואלת אם כבר סלחתי לו. אין לי תשובה. אני רק יודעת שכשהוא מתקשר עכשיו בשישי והוא מקפיד אני משתדלת לדבר פחות, ולשאול יותר מה קורה אצלו, לא רק לספר מה אצלי. זה לא הרבה, אבל מאיפשהו צריך להתחיל.
לפעמים, הדבר הכי גדול שאמא יכולה לתת לילד המבוגר שלה, זה לשחרר. גם אם אף אחד מעולם לא לימד אותה איך.
