הבן שלי לא התקשר שלושה חודשים. חשבתי שהוא עסוק בעבודה. בסוף נסעתי לבד אליו, בלי להודיע. דלת פתחה לי אישה זרה ואמרה שהיא גרה שם כבר חצי שנה.
אילו באותו יום לא הייתי עולה על האוטובוס לתל אביב, אולי עוד הרבה זמן הייתי ממשיכה להאמין בשקר שמאיר פשוט עמוס מדי.
שהעבודה לוחצת, שיש לו פרויקט חשוב, שככה זה צעירים חיים בקצב מסחרר ושוכחים להתקשר לאמא. אבל אני עליתי. ומה שראיתי על סף דלת הדירה שלו טלטל לי את כל עולמי.
זה התחיל באופן רגיל. בדרך כלל היה מתקשר ביום שישי, בצהרייםבין הסלטים שלי לבין הקפה של הבוקר שלו. לפעמים באמצע השבוע היה מסמס שואל מה עם לחץ הדם, אם הייתי אצל הרופא, אם שושנה מהקומה הראשונה עוד עושה רעש. כאלה דברים קטנים. אחרי שמנחם נפטר, השיחות האלו הפכו בשבילי ממש אוויר לנשימה. זה היה החוט האחרון אליו נאחזתי.
שישים ואחת שנים, ארבע שנות אלמנות, שלושים ושתיים שנים במחלקת הנדסה בעירייה ופתאום, פנסיה, דירה ריקה, ושקט שמפעמים בו רק טלפון שבועי אחד.
במאי מאיר הפסיק להתקשר.
לא דאגתי מיד. בשבוע הראשון חשבתי שפשוט שכח. שלחתי מסרון. ענה בקצרה: “המון עבודה, אחזור אלייך”. לא חזר. שבוע שני שוב מסרון. “הכול בסדר אמא, נדבר בקרוב”. שבוע שלישי שקט. התקשרתי, לא ענה. כשהגיב להודעות, זה לקח שעות, ובאופן יבש, כאילו מישהו אחר עונה בשמו.
חברה שלי, איילה, שפגשתי בקבוצת ההתעמלות במתנ”ס, אמרה לי בפנים:
דבורי, תסעי אליו. משהו לא בסדר.
אולי יש לו חברה והוא לא רוצה לדבר על זה הגנתי עליו בעיקר מפני עצמי.
אז עוד יותר צריך לעדכן משכה בכתפיים.
אבל אני התמהמהתי. מאיר לא אהב הפתעות. גם כשהיינו באים בלא התראה, עוד כשמנחם היה בחיים, היה עושה פרצוף כאילו תפסנו אותו על חם, ובעצם רק היה בלגן במטבח. הוא תמיד היה כזה צריך את המרחב שלו. חשבתי שאני מבינה. כנראה רק חשבתי.
באוגוסט כבר לא יכולתי. קניתי כרטיס לאוטובוס מבאר שבע לתל אביב, שלוש שעות נסיעה. לקחתי צנצנת ריבת משמש תוצרת בית ועוגת גבינה כי מאיר מת על העוגת גבינה שלי עוד מהתיכון. בנסיעה דימיינתי בראש מה אגיד. שאתגעגעתי. שלא צריך לדבר כל יום, אבל פעם בשבוע זה לא מוגזם. שאני אמא שלו, לא מטען.
הגעתי לבניין שלו בשלוש. קומה רביעית, דלת שמאלית, שטיחון חום עם הכיתוב “ברוך הבא” קניתי לו אותו לחנוכת בית.
השטיחון נעלם.
במקומו הייתה מחצלת פשוטה ללא כיתוב. צלצלתי. פותחת לי אישה צעירה, שלושים בערך, שיער כהה בתספורת קארה, טרנינג וספל תה בידה.
שלום, מחפשת את מאיר ששון אמרתי, בשקט יחסי.
האישה צמצמה עיניים.
מאיר? אין פה מאיר. אני גרה פה כבר חצי שנה.
נשארתי שם עם עוגת הגבינה בשקית וצנצנת ריבה, בלי אוויר. האישה ענת, כך הציגה את עצמה הכניסה אותי פנימה, כנראה נראיתי כאילו עוד רגע אתעלף.
הדירה נראתה אחרת. רהיטים שונים, וילונות אחרים, קירות בגוון אחר. הכל היה זר. לא נשאר בו אף זכר לבן שלי.
ענת שכרה את הדירה מסוכן. לא הכירה את הבעלים אישית. נתנה לי מספר. התקשרתי, אצלה בספה, איפה שרק לפני חצי שנה ישב מאיר.
הסוכן אישר מאיר ששון השכיר את הדירה בפברואר. לא, הוא לא השאיר כתובת למשלוח דואר. כן, משלם בזמן, העברה מחשבון ישראלי.
חזרתי לבאר שבע באוטובוס האחרון. לא בכיתי. הייתי כל כך המומה, שלא היה לי כוח לדמעות. הבן שלי יחיד, זה שאחז לי ביד בהלוויה של מנחם, שתמיד עזר לי במילוי דוחות ושאמר “אמא, תמיד תסמכי עליי” עזב, השכיר את הדירה לזרים ולא טרח לספר לי.
שלושה ימים לא התקשרתי. רציתי שיתקשר הוא. לא התקשר.
ביום הרביעי שלחתי: “הייתי בתל אביב. יודעת שאתה לא גר ברחוב הרצל. תתקשר.”
התקשר אחרי שעה. בפעם הראשונה אחרי שלושה חודשים שמעתי את הקול שלו, לא דרך תיבה קולית.
אמא, אני… מצטער. הייתי צריך להגיד.
איפה אתה?
שתיקה. שתיקה ארוכה, כבדה.
בברלין. גרמניה. מהמרץ.
התיישבתי בכיסא במטבח. בחלון ממול ראיתי את השכנה תולה כביסה. העולם בחוץ נראה כרגיל, והעולם שלי התפרק.
מאיר דיבר הרבה. אמר שאחרי שמנחם מת, הרגיש מחנק. שהשיחות שלי, הדאגות הבריאותיות, העוגות הכל העיק עליו. שלא הצליח להגיד לי, כי ידע שאני אתפרק. אז בחר במסלול הגרוע ביותר לברוח.
הרגשתי שאם לא אברח, אחנק לחש. לא ממך, אמא. מכל זה, מהתחושה שאני צריך להיות במקום אבא, לסגור פער.
רציתי לצעוק. להגיד שמעולם לא דרשתי את זה. אבל כשעצמתי עיניים והעזתי להיות כנה ראיתי את כל אותם שיחות שישי, שבהן פרקתי עליו כל דבר: רופא, בדיקות, חשבונות. כאילו הוא היה בעלי, לא הבן שלי.
לא אמרתי את זה בקול. עוד לא יכולתי.
תחזור לחגים זה כל מה שאמרתי לבסוף.
אחזור, אמא.
ניתקתי וישבתי במטבח שעה ארוכה. עוגת הגבינה שהבאתי לתל אביב עמדה שלמה על השיש. לקחתי פרוסה לעצמי. הייתה טעימה. תמיד הייתה.
מאיר בא בדצמבר. ישב מולי בשולחן החג במקום של מנחם, אבל הפעם לא בתור תחליף, אלא כאדם בוגר שעשה טעות חמורה, וגם היו לו סיבות. לא פתחנו את נושא ברלין סביב החלה. אולי נדבר על זה יום אחד. ואולי לא.
איילה שואלת לפעמים אם סלחתי לו. אין לי תשובה. אני רק יודעת שכשהוא מתקשר עכשיו בשישי מה שתמיד עושה אני משתדלת לדבר פחות. יותר שואלת מה שלומו, ופחות מספרת עליי. לא הרבה, אבל זה התחלה.
לפעמים, האהבה הכי גדולה שאמא יכולה להעניק לילד שלההיא לדעת לשחרר אותו לדרכו. גם אם אף אחד לא לימד אותה איך.
