זוכר אני את היום ההוא, לפני שנים רבות, כשחיינו בְּתלאביב הצפונית, בבית קטן שצמוד למוסד לילדים.
אז תחזירו אותי למוסד, הִיי, אמרה הדודתה, היא לקחְהָנוּ למהר כי לא ידעו שהילד עומד להיוולד, ואני לא שייכת
רונית עעמדה ליד הכיריים וצלחה לביבות קמח קמח.היה צפוי שבשעה מאוחרת יוחזר הבעל, יוסף, הביתה מהעבודה, והמשפחה תתכנס לארוחת ערב משותפת.
היה מוזר שִׁייואב, הבן הקטן, היום שקט בחדרו. בדרך כלל, כשרונית חוממת לביבות, הוא מתמרד סביב, קופץ אליה בעיניים ומבקש בחיוך:
אימא, אפשר עוד אחת?
רונית משקיעה לו אחת נוספת, הוא ניגש שוב ועם מבט מלא תענוג מתפזר:
אימאאמא, עוד לביבה?
הבינה רונית שמאחורי הקול הזה היה מילה אחת חמה, מילתקשר: אמא. יואב, בגיל חמש בלבד, כבר לא היה רעב באמת; הוא רק רצה לשמוע את המילה הזאת שוב ושוב. אז הייתה מניחה את המרית, לוקחת אותו בידיים, והיינו הולכים לקבל את יוסף מהעבודה:
מה, בני? נלך לקראת אבא מהמפעל?
והוא צילצל בתשוקה:
כן, אימא, נלך לקבל אבא!
בעיניו נצנצה התרגשות שלא הכירה עד אז; לפני כן חיו רק הוא והדודתה, והיוםיום קיבלו הם אם, אבא.
כעת היה לו חדר משלו, מיטה משלו, וקיר של משחקים עם נדנדות קנהלה יוסף במתנה. בנוסף: מכוניות צעצוע, רובוט, לגו ועוד כל מיני צעצועים, כולם שלו בלבד, של יואב ולא של מישהו אחר. בערב רונית קראה לו סיפורים, חיבקה אותו והבטיחה אהבה אינסופית. יואב התמלא באותה אהבה ושכח כמעט מהקודם.
פתאום הקטן דחף ברגליו אל בטנה של רונית. היא נגעה בו ואז הוא דחף שוב.
אלוהים, היא מתפללת כל בוקר על מתנה פתאומית זו, רק שהכל יהיה טוב בינינו.
הוא כבר קרא לבתהשלמה קתרינה, בשם שהזכיר לה את סבתה קתרינה.
היו שמועות ברבות המשפחה כי רונית לא תוכל ללדת, ולכן היא ויוסף לקחו את יואב למוסד. והיום, אחרי שנתיים, מתקרבת הולדת הבת הקטנה.
רונית נזכרת ורק שכחה להפוך לביבה. היא קראה לבנה:
יואב, ילד שלי, למה אתה כה שקט היום?
אך אין תשובה. היא כיבתה את הכיריים ויצאה אל חדר הילדים. האור בחדר היה כבוי איפה יואב?
תוך רגע נשמע רעש. רונית הפיקה את האור, וראתה את יואב יושב על הספה במעיל ובכובע. בְּיַד־ו היה תיק גב מלא במכוניותיו האהובות.
מה אתה עושה בחושך? הפתיעה רונית בחיוך, קום ותלבש, אתה מתכנן נסיעה? בוא נאכל לביבות עם שמנת וקרם חלב רזה, יואב, מה קורה?
יואב לא חייך, מבטו קפא בנקודה אחת, ואז שאל ברצינות:
אפשר לקחת איתי את כל הצעצועים? היא לא צריכה מכוניות?
מה זאת אומרת, יואב? למה אתה מדבר כך? לאן אתה רוצה ללכת? רונית חשתה ריקוד של חשש, ידיה ירדו ברוח.
האם היא אם רעה? האם יואב מקנא באחיו העתידי? רק אתמול הוא היה שמח מאוד.
אז תחזירו אותי למוסד! קרא בקול רועד יואב. הדודתה אמרה שהחפזתם, לקחו אותי מבלי לדעת שהילד הולך לבוא, ואני לא שייך…
עיניו היו דמעות על לחייו, הוא תפס את עצמו בקושי.
יואב, מה זאת אומרת? איזו דודתה? נזכרה רונית כשפגשה את השכנה כמה ימים קודם, ושמעה כיצד היא מציינת: ברוך השם שהילד שלנו יגיע בקרוב. היא חייכה, וראתה ביואב תשובה למילה דודתה.
אף על פי שהבינה רונית שלא היה לו עדיין מושג, היא חיבקה אותו בחום, ולבסוף יואב נפרק. כעת ידע שמדובר רק באמת.
הוא חשב לעצמו שזו תחושה של זר, של מבודד.
רונית חיבקה אותו בחוזק; תחילה דחף חזרה, ואז נפל ובכה.
ילד שלי, אל תדאג, הדודתה לא מבינה, אנחנו, אני והאב, אוהבים אותך מאוד ולא נוותר עליך!
היא הסירה ממנו את המעיל והכובע, והם נשארו יחד, יושבים בשקט על הספה.
כשהגיעה קתרינה, נולד הילד הקטן, יואב והאב נותרו לבד בבית והמשיכו לנהל את הבית, ולאחר מכן פנו אל רונית ולבתם הקטנה.
יואב חשש שאולי אינו ימצא חן בעיני אחותו. אך כאשר ראה את קתרינה, רך והצחיק:
אמא, איך היא יכולה להיות כל כך קטנה בלי אח גדול? אלמד אותה לשחק במכוניות, כך נהיה שמחים יחד!
מאז יואב לא מתרחק מקתרינה, ממתין ליום שהיא תגדל, והורים עומדים להעביר אותה לחדרו.
באותו ערב קראה רונית:
יואב, אספתי את קתרינה, נלך לקבל את האבא מהעבודה.
ויאו
בדיוק, יואב לבש ונעמד במעבר, מוכן:
אימא, אחזיק בדלת, נצא עם עריסת הקטנה!
ירדו במעלית, יצאו ובפתאום נכנסה אותה האישה שכנה אל בית המגורים. יואב אחז בחוזקה בידה של רונית, כמו שהלב ברקיע.
יואב, אתה האח הגדול, תעזור לדודתו, תקרא למעלית, המזוודות כבדות.
סבבה, אימא! קרא בגאווה, קרא למעלית ואלף אחרי רונית.
מחר, סוף שבוע, המשפחה כולה תצא לפארק. חיכו רק שהקצרה תגדל, ואז יעופו יחד על מתקנים. יואב, כאח גדול, יחזיק בחוזקה את אחותו אם תיפול, כי הם אחואחות לנצח.
