חגיגה אצל המשפחה אין כניסה לסגירות
תעשו עוקב וקראו עוד סיפורים מרתקים:
תמיכה בערוץ
אוי באמת הדס הרימה בזהירות שבר של ואזה כחולה-לבנה מ”יד חרוצים”, מתלבטת אם לזרוק או לשים בצד. היא הניחה אותו על החלון ברפרוף. דודה לאה, סליחה מלמלה לחלל הדירה.
הייתה ריח משונה בבית. ערבוביה של שמפו, קווה וסיבה בלתי מוסברת להריח קלמנטינות, למרות שאף אחת לא קלפה אתמול קלמנטינות. על השטיח, מאחורי הספה, שכב זר פלסטיק מנצנץ. במגירה מתחת לשולחן הקפה היא מצאה צעיף משי קשור עם הכיתוב: “מסיבת רווקות חלומית”.
ומתחת לרדיאטור, התביישה לה שכב לה כפפה ורודה מגומי, עם סרט קשור בקצה שכבר דהה. הכפפה נראתה כאילו ניסתה לברוח מאתמול בלילה ונתקעה.
הדס, בחלוק משופשף עם חוט שניתק מזמן מהחגורה, עברה בחדר עם שקית אשפה ביד. בכל צעד נשמע רשרוש שקט של עטיפות שוקולד מרוסקות.
על אדן החלון חנה לה כוס יין עם שלולית סמוקה שהתייבשה לקרקעית. באגרטל לא פרחים, אלא שלוש קשיות צבעוניות עם כוכבים כסופים. על הקיר התפתלה שרשרת לבבות נייר, כשאחד מהם עם סימני נשיכה ברורים.
במטבח חיכה לה קרב מיוחד.
על השולחן בקבוק חצי-גמור של עוגה רב-שכבתית. הקרם נזל, כמו בובת שלג נמסה, ועליו ננעצו נרות עקומים בצורת “4” ו-“7” למרות שאתמול חגגו “פשוט מפגש בנות”, לא יומולדת.
בכיור הצטננו כוסות יין עם סימני שפתון, ולצידן צלחות ובהן כתמים יבשים של חומוס. על הכיסא הרביצה לה חפיסת קלפי טארוט חצי פתוחים, חצי הפוכים, כאילו הנבואה לא קיבלה אישור מהבריאה
***
הדס הרימה בטייס אוטומטי קלף: מלך היהלום הביט בה בעייפות מצטיינת. אתמול הן חזו איתם חתונות, רילוקיישן ואהבות מסתוריות בחו”ל. התחילו בלח whisper, סיימו בצחוק מתגלגל, כשהן שותות קווה ומוסיפות נצנוצים לפסוקי המזלות.
הדס התכופפה להרים נצנוץ מהשטיח, ומצאה מתחת לספה גרב תחרה שזרקה מישהי תוך כדי הריקודים ועוד, אובדן רצועה ניצחי. היא נענעה בראשה ונסוגה אל חדר השינה שם לפחות היה ~שקט~ פחות בלגן.
במבט ראשון נראה בחדר סדר יחסי. אם מתעלמים משלוש כריות על הריצפה, ושמיכת שבת מכווצת בצורת חילזון. הדס יישרה את הכרית בצד שלה וגילתה קיפול ורוד פתק נייר.
הלב שלה קפץ לרגע.
עוד פתק מנתנאל הברמן לאחת מחברותיה? אבל הכתב היה מוכר אותיות גדולות קיפחו מעט לשמאל, וכל “ע” מוקפת עיגול קטן חתימה מוכרת של עלמה.
“את מלכת האירוח של ישראל! עלמיתוש”
הדס בהתה בסימן הקריאה. כאילו הוא רועד. חצי חיוך נסדק לה בזווית הפה. “מלכת האירוח”… עם ואזה שבורה של דודה לאה ונצנצים במקלחת שמדליקים כל מקלחת כמו זיקוק.
כמה פעמים הבטחתי לעצמי “בחיים לא עוד…” היא מלמלה, מתיישבת על קצה המיטה.
***
משהו השמיע קווץ’ מתחת לרגל.
הדס נרתעה, הזיזה את הכפכף והופ, מצאה בתוכו קלמנטינה. שלמה, עם קליפה מבריקה וטרייה, קשורה בגומייה עם קיסם שעליו פתקים: “שהחיים יהיו מתוקים”.
אתמול, נראה לה, צחקו על ה”טוסט” הזה. היום הקלמנטינה הרגישה כמו עקיצה.
הטלפון רעד על השידה. על המסך הופיע: “עלמה (הסופה הלאומית)”.
ברור אמרה הדס אל החדר ובכל זאת ענתה, מנקה את גרונה. הלו.
הדסיק! בטלפון היה רועש, כאילו המסיבה ממשיכה במסיבת המשך. את מלכה, נשבעת! כולן בעננים! אפילו קשת המניקיורות כאן, אנו נזכרות איך הברחת את “הרוח מהארון”!
מאחור נשמעה צעקה: “תגידי להדס, אני רק אצלך יולדת!”, ואז רעש קולקטיבי.
תודה הדס, עלמה נשמעה פתאום שקטה. את… את יודעת. מרגיש אצלך כמו בבית…
הדס הביטה בקלמנטינה בכפכף.
כן כמו בבית, אמרה ונאנחה.
יאללה, לא עוצרת אותך! תנוחי, מלכת המזנונים! ואז השיחה נותקה.
***
הדס הסירה את המשקפיים, הניחה ליד הפתק של עלמה. בדלת הארון השתקפה אישה בשנות החמישים, פנים עייפות, עיניים ירוקות צעירות להפתיע, שיער קלוע באי-סבלנות עם נצנוץ בודד, עיקש.
הטלפון זינק שוב, בצליל וידיאו. “תאיר” הבת.
הדס נשפה, החליקה שיער, אבל הנצנוץ נשאר.
כן, חמודה? לחצה והופיעה פניה של תאיר, עם פוני מרדני וספל קפה.
אמא! תאיר צמצמה עיניים. אהא. ידעתי. שוב נצנצים על החתולה?
עלי, תיקנה הדס. החתולה נעלמה מאז אתמול כשהתחלתן לקרוא בקלפים. אולי הסתתרה שוב במגירת הלבנים…
והחלה לספר.
אמא, תאיר צחקה, ואחר-כך נהייתה רצינית. את שומעת את עצמך? החתולה מסתתרת, יד חרוצים על הרצפה, קלמנטינות בכפכפים אולי הגיע הזמן להגיד “לא” לעלמה?
הדס שמעה חום ועוקצנות, צדים מתנדנדים בנפשה.
אבל לה קשה… פלטה הדס. את יודעת.
ולך לא קשה? חתכה תאיר ברכות. מתי את נחת, בלי אורחות?
הדס הביטה על הכפפה הורודה, על הפתק, על דירתה הריקה, מלאה בצחוק אמש.
לא יודעת נדמה לי שגם אני התגלגלתי מתחת לארון. עם החתולה.
תאיר חייכה.
אמא, אני אוהבת אותך. אבל באמת, אולי בפעם הבאה, רק שתינו קפה. בלי קלפים, בלי נצנצים.
המסך קפא, התחבר מחדש. רגע דממה מתוקה ירד ביניהן.
נראה, אמרה הדס.
אבל בפעם הראשונה מזה שנים, ה”נראה” הזה לא נשמע “בטח, עלמה”. אלא כמו התחלה של משהו חדש.
***
פעם ראשונה עלמה באה “בלי סיבה” אל הדס, בתחילת האביב, כשבחוץ עוד היה קצת קרח, ובפנים ניצני תבלין על החלון.
הדסיק, תפתחי, באתי בשלום! הקול שלה נשמע כבר בעין הדלת, לפני הפעמון. וגם עם עוגה!
הדס פתחה את הדלת ועלמה שרבבה לעצמה דרך מביאה ריח בושם וניחוח אוויר. בידה תבנית ענקית, ריחנית.
עוגת גבינה כמו של סבתא, זוכרת? היא כבר פנתה למטבח, בלי לחלוץ נעליים. יו, איזה מבואה! לא מבואה שער לגינה!
הדס חייכה חיוך נבוך, מסדרת את הצעיף הקטן. שתי חדרים, קומה תשיעית בפתח תקווה פינת גאוות חייה. קירות תואמים לוילון, שמיכה שקשורה על-ידי אימה. מטבח לבן עם מדפים מעץ, עציצים על אדן החלון.
כולם אומרים “והוו, איזה בית חם”. להדס זה הישג.
תיכנסי, תתפשטי היא אמרה, לוקחת את העוגה. וואי, כבדה.
כמו החיים שלי, נפנפה עלמה. תקשיבי, חשבתי אצלי שישה מטר;
שכן למעלה צורח, למטה מקדחה, ופה…
היא הסתובבה במטבח-סלון, בו הדס שמה שולחן קטן, וספה רחבה לצד החלון.
אצלך יש אוויר, מבינה? אוויר! פשטה ידיים. חבל לשבת פה לבד. אפשר מסיבת קטנה? רק אנחנו, ועוד שתי בנות מכירה לך, מדהימות!
“דם שישיבה לבד” נגע להדס היכן שכואב.
נזכרה בערבים הללו, לבד. יושבת בספה, הטלוויזיה ברקע, סורגת צעיף נוסף. תאיר בענייניה, המשפחה רק בחגים.
מסיבה? היא שאלה. למה לא. יש עוגה, קרצה.
עלמה הרימה גבות בהפתעה.
את זורמת? חשבתי שאצטרך לשחד אותך בעוגה! פרצה בצחוק. שבת? בלי תירוצים, קוראים לזה חזרה למסיבת רווקות.
הדס הציבה את העוגה, הדליקה תנור. שבת נראתה תאורטית, לא ממש אמיתית.
טוב, אמרה. בשבת. אבשל משהו.
את כפרה! עלמה חיבקה חיבוק שובר צלעות. לא פלא שגדלנו כמו אחיות.
“הכי כמו” נפלט באוויר והיא בלעה יחד עם ביס עוגה עתידית.
***
את פסח באותה שנה גם כן “חגגו אצל הדס”. יוזמה, למי הניחוש עלמה.
אצל הדס זה תמיד בית אמיתי! סיפרה לכולם. הפשטידות שלה כמו אמנות. הביצים כמו יוקרה. והחתולה? בוסית עם משקפיים!
במציאות החתולה, מנומרת בשם בובה נראתה כמו שומר עייף, אבל “בוסית” נשמע טוב יותר.
עלמה נכנסה עם שלוש חברות.
הדס, רגילה לאירוח משפחתי רגוע, ניסתה ללהטט. פתח הדלת, ארבע נשים צוחקות, אחת בגשם, אחת בז’קט עור, ואחת נמוכה צוחקת.
זו לירון, זו יערה, זו טוהר, הצביעה עלמה. והנה הדס, שתמיד חמים וטוב.
הדס מהירה לחלק כפכפים, לתלות מעילים. במחשבה: יש מספיק כסאות? שתי פשטידות, 11 ביצים. עוד סלטים וגפילטע לשם כבוד.
הסתבר שזה לא מספיק. עלמה באמצע ויכוח על “איפה קונים מצות אמיתיות”, שלפה פתאום טלפון.
יו! שכחתי, קשת ויעלי בדיוק באיזור. הדס, סבבה? הן יביאו גם ביצים!
הדס פתחה פה, אבל בדיוק אז הטיימר בתנור צילצל. היא זינקה לבדוק את הפשטידות. כשחזרה, עלמה כבר סימסה, חייכה חצי ירח:
רבע שעה פה!
***
האירוע הפך במהירות לשוק שכונתי.
הנערות דנו, למי יש בצק “בית אמיתי”, ולמי ילדותה סביב תנור עץ. לירון הדגימה עם קערה ושוקולד והשפריצה אותו בזווית מושלמת על מפה לבנה. כתמים חומים מקצה עד קצה.
אופס! נעצרה לירון. זה אומר שיגיע שפע?
עלמה התפוצצה מצחוק. הבנות הצטרפו. הדס מחתה במטלית הכתם כבר בפנים.
נו, יירד בכביסה, הרגיעה.
ולפתע, קלטה את מבטה של עלמה מבט חם ומודה. הרגישה כאילו לא רק מפה הצילה, אלא עולמות.
בערב, אדן החלון היה מלא ביצים צבעוניות, על הקיר עיטר זר נייר, מתחת לשולחן נחו סנדלים. עלמה, קמה עם כוס קידוש כשרה, הצהירה:
בנות, אצל הדס הכול חג אמיתי!
מחיאות כפיים, הדס מסמיקה, ובלב חשה המטבח שלה והספה הם במת חיים ליותר ממשפחה קטנה.
***
בילדות, היה בדיוק הפוך. החג היה אצל עלמה.
עלמה מלכת הכיתה, רועשת, כריזמטית, מושכת.
חצר הבניין תמיד סביב דלתה. עלמה ארגנה מופעי אופנה בחלוק של אמא, פתחה “מועדוני סוד” מתחת למדרגות. אפילו הסבתות אמרו: “היא שלנו, בתיאטרון”.
הדס הילדה החרישית. חוזרת תמיד בזמן, מחזירה ספרים בלי דף מקופל ומנגבת נעליים כמו בטקס.
הדס, את חרוצה, תשגיחי לעלמה ביקשה דודה לאה, אמא של עלמה.
בנערות, הן התרחקו. עלמה חזרה מוקדם, עם סיפורי מסיבות. הדס למדה בסמינר, המשיכה לאוניברסיטה, והחיים הלכו שקט. נפגשו רק בחגים, סביב שולחן עמוס דודים.
כשדודה לאה נפטרה, הכול התפזר. ריבים, פנים עייפות, טינות ישנות. אז שוב ישבו שתיים עד שלוש בלילה, שותות תה וממרות את האבל.
הבית הלך עם אמא, אמרה עלמה איך עובדים עכשיו?
הדס, שכבר חיה ארבע שנים בלי אמא, ענתה:
זה פשוט הולך אחרת. לא יותר גרוע, לא טוב. שונה.
מאז שוחחו יותר קודם על סידורים, אחר-כך “סתם, מה נשמע”.
עם הזמן, עלמה שמה את הדס בפנים כמו עלה נסחף בזרם.
אנחנו משפחה, לא נחיה חיים מקבילים! הכריזה. אני אצלך, את אצלי.
אבל הדס אל עלמה כמעט ולא הגיעה עייפות, תאיר, העבודה מה שתרצי. עלמה, לעומת זאת תדיר.
***
עם הזמן, “אצל הדס” הפך פתרון אוטומטי.
ברור, אצל הדס! ספרה עלמה בלו”ז. לא אגיע אלי, המטבח שלי כמו מחסן, הדס סלון!
איפה חוגגים ראש השנה? אצל הדס! עם גפילטע, בלונים וחמין מרשים.
פסח? אצל הדס.
יומולדת של טוהר? אצל הדס, תעמידי את העוגה בסטייל.
סתם ערב של “יין וכיף”? ברור, הדס מאכילה הכי טעים.
בהתחלה זה החמיא להדס.
הבית הפך מרחב חיים, אנשים הגיעו. נהנתה לקנות מפיות חדשות, להפתיע בסלטים, לנסות מתכונים. אהבה לראות איך החברות של עלמה מתלהבות מהכלים הלבנים. והמשפטים:
הדס, את כמו במגזין!
לאט-לאט, נהיה דחוס. כבר לא רק אורחות של עלמה.
הדס, כאן לירון, הייתי אצלך ואתמול, אני ויערה קופצות, עלמה עסוקה בספא. את בבית?
פעם אחת, דפיקה שלישית בשבוע הדס פתחה. בדלת מישהי מזמן הישן.
נעמי. חברה של עלמה, שפגע בה פעם, הקימה עליה ריב פומבי. מאז אף מפגש.
אה, היי נעמי מגומגמת. עלמה אמרה שיש ערב אצלך, אפשר לבוא לעזור…
הדס עמדה, הלב צף מבושה ישן. רצתה לומר: “טעות, לא מחכה לאף אחת”. ובכל זאת פינתה לה מקום.
כנסי, אמרה תה תרצי?
המטלית בידיים נלחצה כמו חבל.
***
המרד הראשון הכי ילדותי.
רוצה לקלקל לכולן את החג? קני עוגיות גרועות צחקה לעצמה פעם.
הדס קונה תמיד עוגות משובחות אצל “ברזילי בלחם”. הפעם סתם עוגיות בסופר, קופסה כחולה, נופלות, לעוסות.
שיראו שלא הכול אצל הדס כמו מסעדה, הניחה בקערה במרדנות.
המסיבה כצפוי עלתה על גדותיה. בנות עלמה לעסו עוגיות גרועות לצד חדשות טובות. מישהי הביאה גבינות, שנייה זיתים, עלמה פתחה “סלט עגבניות נמסות”.
יום אחר, מצאה שרשרת חרוזי פלסטיק שמישהי תלתה על הדלת ויצאה בלי כשכבר עמדה להכניס לשקית “מציאות”, עלמה נכנסה, קלטה וצחקה:
הדס, אפילו לידית דלת שלך חגיגה!
רצתה לומר זה לא חגיגה, זה בלגן. אבל הקול של עלמה הצחיק.
חגיגה…
החגיגה לא הלכה לשום מקום.
***
מיוחד במיוחד היה ערב “רווקות על קלפים” שעלמה הכתירה “ערב נבואות”.
בנות, היום בודקים עתיד! הכריזה בקבוצה, ודחפה פנימה את הדס. הדס, את האורקל שלנו. אפילו הקומקום מדבר בביתך!
הדס הרימה גבה האורקל, כן-כן מבעד לקומקום הישן עם אבנית.
אחת האורחות, לירון, הגיעה עם כל הציוד טארוט, נר גדול, מראת עץ קטנה.
לא סתם ערב סיאנס! מדברות עם רוחות.
הדס חנקה צחוק.
איזה רוחות? פה הרוח היחידה זו של מרק עוף!
לא קשור! קרצה עלמה. הדס, זורמות, משחק.
כיבו אורות, הדליקו נר. החדר התמלא צללים. בובה החתולה זינקה לחלון, עם זנב כפול.
לירון פרסה קלפים, שמה מראה.
עכשיו שואלות את היקום, לחשה.
הדס ישבה בקצה הספה, זרה בריבוע משלה. שמעה עתיד-אהבה-כסף אלה שאלות שנתקעות סביבה, לא עליה.
פתאום, אורות הבית ריצדו. מנורה, שניה, ואז כיבוי מלא.
הא! מישהי נבהלה.
זה סימן! לחשה לירון. כל הבנות צווחות.
הדס שלפה טלפון, הפעילה פנס. ואז משהו שחור חגג ברגליים בובה, בייאוש, זינקה לארון.
סימן בטוח שהרוחות כאן חנוקות, חרחרה הדס.
האור חזר בעוד דקות השכן הדליק רתכת. בובה נשארה בארון עד למחרת. הדס שמעה ממנה רק “מיאו” מתוצרת תכריכים.
כשהחתולה סוף-סוף זחלה החוצה, הדס גירדה לה “יחד נתחבא…”
החתולה עיווה חוטם וכשנעלמה למטבח, על הרצפה חיכו עוד נצנצים אבודים.
***
הדס לא אזרה אומץ מיד.
ישבה מול טלפון, שדה ריק של הודעה חדשה, קו דקיק מהבהב.
האצבעות הקלידו: “עלמה, פעם הבאה תחגגו אצלך”. מחקה.
ניסתה: “עלמה, איני יכולה עוד”
“עלמה, בואי נוריד את ההילוך אצלי נגמר לי”.
כל משפט או מדי רך, או נביחתני. הד כוכביות “הדס, את הרי טובה”, “לא מסובך לך”.
נשמה עמוק, שמה טלפון והלכה למראה. המנורה ריצדה. הדס הרימה מברשת, ופונה להשתקפות:
עלמה, תחגגו אצלך.
הקול חרק טון מתנצל. שמעה בראש את תאיר: בלי הסברים.
הדס הזדקפה, נשימה עמוקה.
עלמה, אמרה מול המראה. אני שמחה שהמפגשים, אבל עייפתי. הבאה אצלך.
הקול שוב הסתבך באשמה.
בלי אבל, ענתה לעצמה. די להתנצלות.
חזרה לטלפון, הקלידה לאט:
“עלמה, עייפתי. בפעם הבאה נבוא אלייך, טוב? צריכה לנוח מקהל”.
האצבע רעדה על שלח. הלב התכווץ. פחד לאבד, להעליב.
שלחה, הניחה טלפון בצד.
עכשיו חייבות לדבר, לחשה. פנים מול פנים.
חזרה למראה, תרגלת:
עלמה, זה הבית שלי. קשה כשכולם פה…
עלמה, את אחותי, אני לא חייבת עוד להיות מגרש…
עלמה, נקבע גבולות.
בכל פעם שהגיעה ל”גבולות” הקול התדלדל, בגרונה מחסום.
אבל, אחרי ה”חזרה החמישית”, מבטה התקשה. לא זעם, לא עייפות עמידות. שקטה אבל עיקשת.
קדימה, אמרה למראה. אליה. לא אלי.
***
לבית עלמה הדס בחרה להגיע בלי להודיע.
“אם היא יכולה להופיע אצלי פתאום, חשבה גם לי מגיע להתדפק. לא כמארחת מלכה, רק בתור עדה”.
הבניין ישן בתל אביב, קירות סדוקים, הריח חומצי. בעבר הדס אהבה דירות ישנות. עכשיו הריח טחב וסיגריות.
ללא מעלית, הרגליים נגררות במדרגות משופשפות. בקומה השלישית, ריח של מטהר אוויר זול עם תבשיל יבש.
הדלת מודבקת עליה זר דפנה פלסטיק, שלט עקום: “כאן גרים ניסים”.
פעם נראתה להדס חמודה. היום טיפה עצובה.
נוקשת. שקט. דוחפת פעמון, צלצול מעצבן, ממתינה. צעדים מעומעמים, קול מחוספס:
מי זה?
אני, אומרת הדס הדס.
הבריח מגרגר, הדלת נפתחת.
עלמה, בטרנינג ישן, רגל אחת עם גרב, שניה ביד. שיער מרושל, עיניים טרוטות.
הדס? באמת מופתעת. למה בלי להגיד?
את באה אלי בלי, לא?
לרגע מהוססת, ואז פותחת.
הדירה היכתה את העיניים לא בעיצוב, בעצב.
אין “ברוכה הבאה” לא שטיחון, לא מתלה. מטאטא נשען, זוג נעליים, נעל בודדה. על רצפה כתם יבש.
הדס התקדמה, לבה מתכווץ.
בחדר עמדה ספה ישנה, ירוקה, דהויה לאפרפר. ערימת בגדים שמלות, ג’ינסים, טריקו בערבוביה.
על הרצפה בקבוקי יין ריקים, פחית רד-בול, מגזין קרוע. מחשב על שרפרף, פחית סיגריות, מאפרה.
שתי כוסות על הרצפה. אחת הפוכה, ייבשה; שניה עם קפה מצופה באפר.
“קפה שיכור”, נזכרה כינוי של תאיר לכזה. נשארים בודדים כשבעליו טרוד מדי לסדר.
על חלון לא פרחים. כוסות פלסטיק ריקים, שקית צ’יפס, לימון יבש.
הדס הרגישה איך הכול מתהפך.
לא סתם בלאגן חיים מטושטשים.
***
אל תביטי כך, קטעה עלמה. לא ניקיתי מאז מאז הכל.
מאז מה? שאלה הדס.
מאז אמא, מאז עבודה, מאז… כלום.
עלמה התיישבה במטבח היטב בגודל של “קיטון”. שולחן יחיד, מקרר ישן, כיור עם כלים ישנים. מחבת עם תפוחי אדמה שרופים. פח בחדרון, מלא.
רציתי להתקשר, אמרה, מניחה קומקום חלוד. אבל כלום.
הדס עמדה, מחזיקה את התיק. מולה צצו תמונות שלה בבית שלה: מטבח, מפה, עוגות, נצנצים. וכאן שקט, לכלוך.
פתאום הבינה עבור עלמה, הבית שלה הוא לא רק מקום נוח. אלא מרחב מילוט.
באת לפה סיבה? שאלה עלמה. או ביקורת?
גם וגם, ענתה הדס.
***
פחדתי שתכעסי. עלמה התיישבה פתאום בכבדות.
כועסת, הודתה הדס. מספיק. שלשום היה הקש האחרון.
הניחה את התיק, דוחה אריזות.
אבל גם, פלטה רציתי להבין.
עלמה ניגבה דמעות, מרחה אייליינר.
מה להבין?
למה פה ככה. ולמה אצל הדס כן בית.
עלמה גיחכה מרירות.
כי אצלך אמיתי. אצלי תפאורה.
נשמה עמוקה, והמילים החלו לזרום.
לא חשה פה בבית, הדס. מאז שאמא הלכה זה לא שלי. גרה כמו אורחת. יש חפצים, אין שורשים.
הדס נדמה לה שמבינה לראשונה, איך כשהאם שלה מתה, היא תיקנה, סידרה, תפרה וילון חדש.
ואצלך המשיכה עלמה, כשאני באה הכול ברור. שמיכה, סלים, בובה ישנה על החלון. את יודעת איפה הכול. את הרי יודעת להיות בעלת בית.
נאנחה.
אצלי אצלך לא מפחדת. לא בודדה.
הדס חשה בלב מתחמם.
ואני גיחכה עלמה חשבתי שאת אוהבת מלא אורחים כי את מסדרת כה יפה.
אגרפה אצבעות.
חשבתי שאת שמחה עם הידיים המלאות חיים, שלא תהיי בודדה. לא רציתי לראות את זה הצביעה לבלגן. רק חיפשתי אצלך אחד לבית שהיה לי פעם.
הדס בלעה רוק.
אז בגלל זה, אמרה בשקט הבית שלי נהיה המשך של בלגאן?
עלמה הסתתרה בכפות ידיים.
אני פוחדת להיות לבד. באמת פוחדת. בערב, כשאני לבד פה רק אמא שלי בראש. הקול שלה, הדרישות: “עשית לא נכון”. מדליקה מוזיקה, בורחת אליך, כי אצלך… שוב בית.
הדס ישבה מולה. כל הנאומים שתכננה, התפוגגו רק העיקר נותר.
עלמה, אמרה בטון רך אבל תקיף. מצטערת על הבדידות שלך. זה מחמם לדעת שאת מרגישה בית אצלי. אבל
הניחה ידים על השולחן שיפסיקו לרעוד.
לא יכולה להמשיך להיות הכרית היחידה בשביל הבריחות שלך.
עלמה השפילה מבט. הדס שחררה אוויר.
בואי ננסה אחרת.
***
“אחרת” זה מה? ביקשה עלמה, מקנחת את האף.
נגיד, הדס מביטה סביבה לא כל חגיגה “אצלי”.
מבטה נופל על קפה חצי מלא, על ספה מבולגנת, פח דוחה.
נתחיל מהעיקר: בית זה לא רק מסיבות, אלא מוסר עצמי.
עלמה גיחכה בדמע.
מוסר עצמי אין לי מזמן.
אז מתחילים כאן, הדס קמה. אם תמשיכי לגרור את כולן אצלי, פה תמיד יהיה ריק. ולי כבד.
השעינה סנטר על כף היד, מביטה לאחות.
מחזור: פעם אצלי, פעם אצלך. בלי המונים. זוגות. לא כל שבוע רק פעם בחודש.
את רצינית? כאן להיכנס?
אני מציעה לא להשתמש בבית שלי כמוקד להביא את הבית למשהו שיהיה לך שלך.
עלמה חשבה.
נתחיל קטן. אנחנו.
מה הכוונה?
הדס קיפלה שרוול.
בסה”כ: זורקות פח, שוטפות כוסות, מגבונות שולחן מטגנות לביבות. שתינו. בלי “הבנות”, בלי נצנצים, בלי סיאנסים. את ואני.
לביבות? עלמה פרצה בצחוק עייף חביתות אני עושה יותר טוב.
גם טוב.
***
התחילו לאט. הדס מצאה שקית זבל, קשרה ישנה, הניחה ליד הדלת. עלמה אספה כוסות בהיסוס. הדס במים, בספוג.
גם אני לא נולדתי עם סלון מתוקתק, הסבירה. אמא לימדה. החיים המשיכו. את בחרת דרך אחרת לשרוד.
עלמה שתקה. שטפה כוסות כאילו מבחן.
במטבח ריח שמן חם. עלמה, בידיים עסוקות פתאום חזרה להיות ילדה שובבה מהחצר. אלא שהקירות כאן קצת סדוקים.
כבר ישבו, אכלו לביבות עם ריבה, דפיקה בדלת.
מי שוב? נבהלה עלמה.
הדס הציצה וחייכה.
קרובה, אמרה.
בתוך הדלת עומדת תאיר עם תיק גב ושקית.
באתי על ריח, התנצלה שלחתי לך הודעה אמא, לא ענית, אז באתי.
עלמה מסדרת שיער במבוכה.
היכנסי, אמרה הדס. יש לנו חזרה גנרלית על הפורמט הדנדש.
תאיר מחייכת, סוקרת בית, שקל, עלמה, אמא. נצנוץ פליאה, ואחר כך שמץ עידוד.
או, הכריזה. עכשיו גם לעלמה יש נצנצים.
מה נצנצים? שאלה עלמה.
תסתכלי בתקרה, גיחכה תאיר.
הן הרימו ראש במנורה תקוע כוכב כסוף מוכר כנראה עלה מבגד של עלמה.
הדס צחקה.
הנה עכשיו שתינו נצנצות.
העיקר בהסכמה, קרצה תאיר.
הדס הרגישה משהו נכון צומח לה בחזה. עדיין כעוסה לפעמים, עדיין פוחדת ממסיבה נוספת. אבל יש לה בחירה, ולעלמה גם.
הן שלושתן במטבח הקטן אוכלות ביחד לביבות, צוחקות כשעלמה מתמלאת קמח בלחי.
כאן לא מרגישים שמישהו בולע בית של מישהי. זו חגיגה קטנה, אמיתית, בלי מלכת המזנונים ובלי “מלכת הבית”. פשוט הדס, עלמה ותאיר.
