אין אותי
– שוב קנית את השטויות האלה? – גדי הניח את השקית על השולחן, משהו בפנים השמיע קול פעמון. – אמרתי כבר: לא קונים “וולור”. יקר וחסר טעם.
נעמי עמדה מול החלון והסתכלה לחצר. שם, ילדה של השכנים, בערך בת שבע, רדפה אחרי יונים. הן התרוממו בענן לבן, התפזרו, ואז שוב חזרו ונחתו על האספלט, כאילו כלום לא קרה. נעמי הסתכלה ודיברה עם עצמה בלב מתי בפעם האחרונה קניתי לעצמי משהו רק כי התחשק לי?
– זה קרם לידיים, גדי. שלוש מאות שמונים שקל.
– שלוש מאות שמונים זה שלוש מאות שמונים. שכחת לספור?
היא לא ענתה. הסתובבה, לקחה את השקית, הוציאה את הקופסה הקטנה עם המכסה הזהוב, והניחה אותה על אדן החלון, ליד הגרניום. הגרניום הפסיק לפרוח מזמן. נעמי כבר תכננה להבין מה קורה שם, אבל תמיד היה משהו אחר.
– נעמי, אני מדבר איתך.
– אני שומעת אותך, גדי.
היא יצאה למטבח, פתחה את המקרר והתחילה לחשוב על ארוחת הערב. מאחוריה שמעה את הצעדים שלו, כבדים, ואחריהם את טריקת הדלת לחדר העבודה. נעמי נשפה אוויר.
היא הייתה בת חמישים ושמונה. גרה בחולון, בדירה של שלושה חדרים ברחוב קוגל, נשואה לגדי פיינגולד כבר עשרים ותשע שנה. יש לה בן גדול, איתמר, שגר בירושלים, מתקשר בימי ראשון, לפעמים מדלג. יש להם דירת נופש ליד זכרון יעקב, מכונית שגדי נוהג בלבד, ועבודה בספרייה העירונית נעמי הייתה שם ספרנית בכירה כבר שמונה עשרה שנה.
החיים היו. את זה אף אחד לא לקח לה.
היא הוציאה חזה עוף, הניחה על הקרש, לקחה סכין. הילדה כבר נעלמה, היונים עפו לכל עבר. החצר הייתה ריקה, אפורה, בין הסדקים באספלט צמחה עשביה ישנה.
נעמי קלטה שהיא עומדת עם הסכין, לא חותכת כלום, רק עומדת.
הניחה את הסכין, ניגשה לאדן החלון, פתחה את הקופסה של הקרם. היה לה ריח עדין, עם משהו פרחוני. מרחה על גב ידה, שפשפה. העור מיד ספג, ומיד היה לה תחושה כאילו מישהו אחז בידה לרגע.
סגרה את הקופסה וחזרה לחתוך את העוף.
הלילה עבר רגיל. גדי אכל בשקט, צפה בחדשות, הלך לישון. נעמי עוד ישבה במטבח עם כוס תה קרה ודיפדפה במגזין גינון ישן. לא ממש קראה, סתם ישבה.
בבוקר כשהגיעה לעבודה, מצאה את ליאת קרני בוכה מאחורי מדפי עיתונים.
– ליאת, מה קרה?
ליאת הייתה בת שלוש שנים יותר מנעמי, ספרנית ותיקה שידעה בעל פה כל ספר, ונעמי אף פעם לא ראתה אותה בוכה.
– כלום, עזבי, – ליאת ניפנפה יד, שלפה ממחטה. – סתם, אישי.
– רוצה לשתף?
– אין מה, – ניגבה דמעות, קיפלה את הממחטה. – אתמול הבת התקשרה. אמרה לי, אמא, את כבר ישנה מדי. ככה. ישנה.
– במה הכוונה?
– ישנה. נתתי לה עצה איך לדבר עם בן הזוג, כמו פעם, בגובה העיניים. והיא אומרת לי, אמא, את שנת אלפיים. את לא יודעת איך החיים היום. – ליאת סידרה ערימת מגזינים. – אולי היא צודקת.
– לא, – אמרה נעמי.
– מאיפה את יודעת?
נעמי לא מצאה מה לומר. עמדו יחד בשקט, עטוף בריח של נייר ועץ מדפי הספרים, והתפזרו כל אחת למקומה.
בצהריים יצאה החוצה. אפריל קריר היה, אבל שמשי. הגיעה לגן, התיישבה על ספסל, עצמה עיניים. הרגישה אור כתום. חשבה על ליאת, על הבת שלה, על המילה “ישנה”.
ואז חשבה על עצמה.
נעמי בת רינה, במקור שוסטק, נולדה בתל אביב ב-1966. למדה בסמינר למורים, מגמת ספרות. נישאה מאוחר, בגיל עשרים ותשע, יחסית לזמן ההוא. גדי היה מהנדס, רציני, היה נדמה לה שהוא יציב. שנה אחרי כן, נולד איתמר. נעמי יצאה לחופשת לידה, אחר כך חזרה רק בדקות, אחר כך הביאה את אמא שלה שגרה איתה עד שנפטרה ואז שוב חזרה לעבוד. החיים הסתדרו. שקט, בלי דרמות.
בתוך כל הסדר הזה, משהו הלך לאיבוד. משהו שאין לו שם. היא הרגישה שאיבדה חלק בעצמה, ואין אותו כבר.
היא פקחה עיניים. מול הספסל פרחה שזיף, לבנה, עדינה. נעמי חשבה, “מתי ציירתי בכלל לאחרונה?” פעם, באוניברסיטה, ציירה בשביל עצמה. בפסטל. אחר כך לא היה זמן, אחר כך הרגישה טיפשה, ואז נשכח.
הוציאה טלפון, התקשרה לאיתמר. הוא ענה אחרי שלושה צלצולים, נשמע עסוק.
– אמא, מה נשמע?
– הכל בסדר. פשוט התקשרתי.
– אני עוד רגע נכנס לישיבה, אתקשר לך בערב?
– בטח, תתקשר.
הוא לא התקשר. זה כבר לא מפתיע.
נעמי חזרה לספריה, סיימה עד שש, בדרך קנתה לחם, הלכה הביתה, חושבת על המסלול הזה שהיא הולכת כבר שמונה עשרה שנה, כל יום, מכירה כל שקע, כל סיבוב.
גדי כבר היה בבית. ישב מול המחשב, לא שם לב אליה. היא התפשטה, נכנסה למטבח.
– אתה אוכל?
– אחר כך.
הרתיחה מים, מצאה את שאריות המרק במקרר. בזמן שחיממה, נעצרה שוב מול הקרם שעל החלון. צנצנת קטנה, יפה. נעמי חשבה שגדי צודק. שלוש מאות שמונים שקלים. בשביל מה.
ואז חשבה, וואלה, אולי הריח היה שווה את זה.
והשאירה את הקופסה לעמוד.
עברו שבועיים. הכל באותו קצב. ואז, לספריה הגיעה איילת.
נעמי שמה לב אליה מיד. אישה בערך בת ארבעים וחמש, במעיל דובדבן, תספורת קצרה, זקופה. היא באה לדלפק, אמרה שהיא רוצה כרטיס מנוי, מתעניינת בספרי פסיכולוגיה ואולי גם משהו על ציור באקוורל.
– אקוורל? – נעמי שאלה.
– כן. פעם קצת ציירתי, רוצה לנסות שוב.
נעמי הנפיקה לה כרטיס, הראתה לה את המדפים. איילת הסתובבה בביטחון, לקחה ספרים, דפדפה, הניחה, חיפשה שוב. נעמי הביטה בה מהצד יש בה משהו שלם כזה, לא תלוי, כאילו היא מספיקה לעצמה.
כעבור חצי שעה, איילת חזרה עם שני ספרים ושאלה:
– את בעצמך קוראת את אלה?
רפרפה על מדף הפסיכולוגיה.
– לפעמים.
– את כאן הרבה זמן?
– שמונה עשרה שנה.
איילת הביטה בה בלי שיפוטיות, משהו אחר. אוזן מקשיבה.
– זה הרבה, – אמרה.
– נכון.
– את אוהבת?
נעמי שתקה רגע. שאלה פשוטה, לא פשוטה לענות.
– אוהבת, – אמרה. ואז הוסיפה, – אוהבת ספרים, אנשים. המקום הוא כבר הרגל.
– הרגל, – חזרה איילת, כאילו טועמת את המילה. – מבינה.
לקחה ספרים והלכה.
שבוע אחרי, באה שוב, החזירה אחד מהספרים, ביקשה עוד משהו על אקוורל. נעמי מצאה לה אלבום דק עם רפרודוקציות, נתנה לה. איילת פתאום שאלה:
– תרצי לנסות?
– לנסות מה?
– לצייר. אני הולכת למפגש אקוורל בשבתות. קבוצה קטנה. תבואי?
נעמי מיד רצתה לענות “לא”. אפילו פתחה את הפה, אבל יצא לה:
– איפה?
איילת כתבה על פתק סטודיו “אור לבן”, רחוב סוקולוב. שבת ב-11.
כל הערב בהתה בפתק בהתחלה בכיס, אחר כך על החלון ליד הקרם. גדי אפילו לא שאל מה זה. הוא כבר מזמן לא שואל אותה שום דבר, חוץ מאוכל וכסף.
בערב שישי, אמרה לו בארוחה:
– מחר בבוקר אני הולכת לסדנת ציור.
גדי הרים עיניים מהצלחת.
– לאן?
– לסוקולוב. אקוורל. הכירה אותי מישהי מהספריה.
– מישהי חדשה?
– קוראת.
שוב שקט, לעס, הניח מזלג.
– וזה עולה?
– עוד לא ביררתי.
– טוב, לכי, אם אין לך עבודה.
נעמי הסתכלה עליו. הוא כבר לא הסתכל עליה. “אם אין לך עבודה”. עשרים ותשע שנה אני שומעת אותו: שוב את, למה, כמה זה עולה, אין לך מה לעשות.
– טוב, – אמרה. – הולכת.
בבוקר קמה בשמונה, רחצה פנים, לבשה סוודר אפור ומכנס כחול כהה. הסתכלה במראה. מזמן לא עצרה להסתכל. בדרך כלל חולפת. עכשיו עצרה. הפנים לא צעירות, אבל לא רעות. עיניים אפורות, עדיין חיות. שיער עם שיבה, אבל מלא. העבירה יד בשיער, אספה אחרת. פתחה את הקרם, מרחה על הידיים, טיפה על הצוואר.
יצאה בתשע, לאט.
הסטודיו “אור לבן” היה בקומה שנייה בבית ישן, מבחוץ רגיל, בפנים קירות לבנים, רצפת עץ, חלונות גדולים. נעמי עלתה במדרגות, פתחה דלת.
איילת כבר הייתה שם. עוד ארבע נשים בגילים שונים, וגבר אחד, חמישים כזה, שמנמן. כולם ישבו סביב שולחן ארוך, עם מים ודפים.
– נעמי! – איילת קרצה לה. – איזה יופי שבאת!
נעמי התיישבה לידה. המנחה, זואי, צעירה, הסבירה שמציירים היום ענף שושנה. נעמי אחזה מכחול, ידה רעדה מעט, לא מהתרגשות, פשוט כי שכחה את התחושה.
– אל תנסי לעשות יפה, – אמרה זואי. – רק על צבע ומים, על כל השאר אל תחשבי.
נעמי משכה קו ראשון. צבע סגלגל נפרש במים, התערבב בכחול. עוד קו, עוד אחד. ראתה איך הצבע זורם למקומות לא צפויים, וזה היה סקרן. איילת ריכזה עיניים, הגבר בקושי הסתדר והצטופף עם מברשת דקה.
אחרי שעה, נעמי בדקה את הציור שלה. זה לא דמה לענף שושנה שמנמן, מטושטש, אך חי במשהו. משהו שם היה שלה.
– יפה, – אמרה אישה מבוגרת ממול, גלי שמה.
– לא בטוח, – ענתה נעמי.
– אני חושבת שכן. יש בזה מצב רוח.
נעמי בחנה שוב. אולי. אולי כן.
אחרי הסדנה, איילת הזמינה קפה ליד. ישבו, הזמינו. איילת שאלה ישר:
– נהנית?
– מפתיע, אבל כן.
– ידעתי. – אחזה כוס בשתי ידיים. – לפעמים יש לך מבט… כאילו את רואה משהו, אבל לא מסתכלת באמת.
נעמי שתקה. ואז שאלה:
– את זמן רב בחולון?
– שלוש שנים. באתי מחיפה אחרי גירושים.
– מבינה.
– לא קל, – חייכה איילת בהתחלה קשה. ואז נהיה קל. אז נהיה מעניין.
– מעניין?
– לחיות לבד. גיליתי על עצמי הרבה דברים שלא ידעתי, – חייכה, בלי ציניות. – את נשואה?
– עשרים ותשע שנה.
– טוב?
נעמי ערבבה קפה שלא היה צריך ערבוב.
– תלוי, – ענתה.
איילת הנהנה, לא שאלה עוד. זו הייתה גם הסיבה שטוב איתה.
נעמי חזרה אחרי אחת, גדי צפה בכדורגל, לא שאל איך היה. חיממה לעצמה מרק, אכלה לבד. הוציאה את הציור, חיברה לקיר ליד הגרניום.
הגרניום נראה פתאום חי יותר. נעמי התקרבה. ניצן אדום קטן הופיע, לא שמה לב אליו קודם.
בשבת שאחר-כך שוב הלכה. ואז שוב. איילת תמיד הייתה. לאט-לאט התחילו לדבר גם אחרי הסדנה, בהתחלה חצי שעה, אחר כך שעה. נעמי סיפרה על הספריה, איילת סיפרה על עבודתה כרואת חשבון, על חיפה, על הבת שנשארה אצל האב ולומדת אנגלית.
פעם שאלה נעמי:
– לא בודד לך פה?
– לפעמים. אבל זה בדידות אחרת. לא מה שהכרתי קודם.
– מה זה אחרת?
איילת הרהרה, קיפלה ידיים.
– קודם הייתי ליד מישהו ועדיין לבד. זו הבדידות הכי גרועה. עכשיו אני לבד, אבל לא בודדה. מבינה את ההבדל?
נעמי הבינה. לא אמרה בקול, אבל משהו בתוכה זז. כמו קרח שנשבר באביב, לאט אבל בטוח.
במאי הכריזו על אירוע בספריה. העירייה רצתה ערב תרבות. המנהלת, מרים, אספה את הצוות:
– רעיונות?
כולם שתקו, גם נעמי, אבל לה כבר קפץ רעיון בראש.
– אפשר ערב נשים, – אמרה.
הסתכלו עליה.
– מה הכוונה?
– סיפורים אמיתיים של נשים. לא ספרותיים. כל אחת בתושבות, בגיל אחר, שתספר על החיים שלה. איך היה, איך השתנה. בלי הצגות. אפשר גם להראות עבודות יד שלהן, יצירות, ציורים.
silence.
– מעניין, – אמרה מרים.
– לפחות חי.
– מי תרכז?
– אני, – אמרה נעמי. והופתעה מעצמה.
– טוב, ננסה.
יצאה מהפגישה והתקשרה לאיילת. היא שמעה ופרצה בצחוק.
– זו את?
– אני. לא יודעת למה. פשוט יצא לי.
– הכי אמיתי. אני בפנים. נשאל גם את גלי, זוכרת מהסדנה? היא עושה קרמיקה.
גלי הייתה בת שישים ושתיים, בפנסיה, עושה פסלי חימר ומוכרת בירידים. הסכימה מיד, רק ביקשה ש”לא יכריחו אותה לדבר יותר מדיּ”.
נעמי התחילה לכתוב תוכנית. כתבה בערבים על שולחן המטבח, כשגדי הלך לחדר עבודה. פינסה, מחקה, כתבה שוב. זה היה שונה ליצור מאפס, לא לתחזק, ליצור.
פעם יצא גדי למטבח, ראה אותה בכתיבה.
– מה את עושה?
– עבודה. מכינה ערב.
– שוב ספריה.
– כן, ספריה.
מזג מים, עמד.
– כל הזמן את עסוקה.
– זה לא טוב?
משך כתפיים.
– החימום היה קר הפעם.
– סליחה. אחמם בפעם הבאה.
הלך. נעמי הסתכלה אחריו. דיבר רק על חימום הארוחה. לא על זה שהיא יותר חיה. לא על משהו מעניין. על מרק קר.
חזרה לכתיבה.
האירוע התקיים בסוף יוני. נעמי סיכמה עם ארבע נשים כולל איילת וגלי. חמישית הייתה רבקה, מורה לפנסיה שמחברת שירים ואף פעם לא הקראה. שישית זואי, המנחה של אקוורל, הכי צעירה.
נעמי הכינה מודעה, תלתה בשכונה ופרסמה בעיתון המקומי. דאגה שלא יבואו. אבל באותו ערב, הגיעו מעל שלושים, בעיקר נשים, מגילאי עשרים וחמש ועד מבוגרת שצעדה עם בתה.
נעמי הנחתה, דיברה כמה מילים התכנסנו כדי לשמוע אחת את השנייה, וזה העיקר. גלי פתחה.
גלי סיפרה איך יצאה לפנסיה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. הכינה חימר, פתאום התחברה ליידיים, “גיליתי שיש לי ידיים”, צחקה, והקהל צחק איתה, בחום.
איילת סיפרה על המעבר, על הפחד מהחדש, וגילתה שפחדה בכלל מהרגיל. “גיליתי שפחדתי מההרגל, לא מהלא נודע.” נעמי זכרה את המשפט הזה.
רבקה הקריאה שני שירים, בקול רעד, אשר התייצב. אחרי שגמרה, אישה בשורה שלישית מחאה כפיים, כולן הצטרפו.
אחרי הערב נשארו לסדר. ליאת אמרה לה:
– יצא טוב, נעמי.
– הפתעת אותי.
– אותך לא צריך להפתיע תמיד ידעת עם אנשים, רק לא נתת לזה מקום.
נעמי הביטה בה.
– את חושבת?
– בטוחה. שמונה עשרה שנה.
היא תלתה צעיף שנשכח בכניסה, חשבה שליאת צודקת וזה טוב, וגם כואב קצת. איך לא קרה עד עכשיו?
בדירה גדי ישן כבר. היא הלכה בשקט למטבח, שתתה כוס מים. על החלון הקרם, הציור של שושנה, הגרניום כולו בפריחה.
נעמי משחה קרם לאט, מביטה על הגרניום חשבה על איילת. “לא פחדתי מהחדש, פחדתי מההרגל”.
בבוקר גדי שאל:
– היה ערב?
– כן. היה מלא.
– אכלת שם?
– הייתה תה.
– תה זה לא אוכל. – נשאב לטלפון שלו.
נעמי מזגה לעצמה קפה, יצאה למרפסת. בוקר מוקדם, חצר ריקה, ריח עצי תות ותפוז. חשבה לעצמה גדי דואג, כנראה. זו הדרך שלו. עשרים ותשע שנה התרגלתי לחשוב שזה כל מה שחשוב. אבל בפנים אני כבר יודעת שזה אחרת.
עוד לא ידעתי לאן רק שמתחילה סוף סוף להסתכל באמת.
ביולי איתמר התקשר לא בראשון, באמצע השבוע. מוזר.
– מה נשמע אמא?
– הכל טוב, מתוק. מה קרה?
– כלום, כלום, פשוט… איילת כתבה לי.
נעמי נעצרה ליד המקרר.
– מי איילת?
– החברה שלך מהספריה. כתבה בפייסבוק אמרה שאת עושה דברים מדהימים עם קבוצות נשים. לא ידעתי.
– לא שאלת אף פעם.
שקט.
– אמא, סליחה. באמת לא שאלתי. ספרי לי.
ונעמי סיפרה. על הסדנה, על גלי והציפורים מחימר, על רבקה והשירים, על האולם המלא. איתמר הקשיב, לא קטע. אחר כך אמר:
– את תותחית. באמת.
– תודה.
– את עושה את זה מזמן?
– זו פעם ראשונה.
– חבל שלא לפני.
– נכון, – אמרה.
היה שקט. איתמר שאל:
– אמא, הכל בסדר אצלכם?
נעמי ניגשה לחלון. החצר נמלאה אור יולי. שני בנים שיחקו כדורגל.
– רגיל, – אמרה.
– זה טוב או רע?
– עוד לא יודעת.
איתמר לא לחץ. אמר שיבוא באוגוסט. ניתקו. נעמי עמדה הרבה ליד החלון.
באוגוסט איתמר בא לארבעה ימים. דומה פיזית לגדי, אבל בנפש משהו משלה. הייתה לו הקשבה אמיתית. הוא ישב איתה במטבח והקשיב.
פעם אחת, כשגדי נסע לדירה בזכרון, ישבו במטבח ואיתמר אמר:
– השתנית.
– מה זאת אומרת?
– לא יודע להסביר. כאילו יש בך יותר מקום. – חייך, – נשמע מצחיק.
– ברור. הבנתי אותך.
– את שמחה?
נעמי אחזה את הספל בין ידיים. הקפה חם.
– כן, – אמרה. – וקצת מפחיד.
– למה מפחיד?
– כשרואים את עצמך באמת, רואים גם הכל יותר ברור. זה לא תמיד נעים.
איתמר הנהן. היה שקט.
– אבא שם לב?
– אבא שם לב לארוחה קרה, – פלטה. הבינה שאמרה דבר שלא מתאים. – סליחה, לא לעניין.
– אולי כן, – הביט בה. – דיברת איתו?
– על מה?
– על מה שאת צריכה?
נעמי הביטה בחלון. בחוץ אוגוסט, קצוות הדשא צהובים.
– לא יודעת איך, – לחשה.
– תנסי.
איתמר נסע. נעמי סידרה את המצעים שלו, חושבת על “תנסי”. עשרים ותשע שנה לא ניסיתי באמת. דיברתי, אבל לא על העיקר. תמיד שתקתי על מה שחשוב. כי נוח. כי בטוח. כי גדי ידע לכבות שיחה במבט.
בספטמבר, מרים קראה לה העירייה רצתה ערב נשים במחוז שלם, שוב בנעמי אחראית.
– זו כבר עבודה ממש, ומגיעה אולי תוספת למשכורת.
– מסכימה.
מרים חייכה קלות.
– את לא אותו בן אדם מאז הקיץ. שלא תיעלבי.
– לא.
– עדיף. חיה יותר.
נעמי יצאה, הלכה למדף שלה. קיבלה קורא שביקש מתח, רשמה אותו, החזירה ספרים. אחר כך עמדה באולם, רואה שורות מדפים, שולחנות קריאה, חלון עם אור ספטמבר נכנס.
שמונה עשרה שנה. רק עכשיו מרגישה שזה שלה, לא רק מקום שהייתה בו.
בבית השתנה משהו דק. גדי שם לב שהיא חוזרת יותר מאוחר, שלשבתות נעלמת. שפתאום יש לה “חברות חדשות”.
– מי זו איילת?
– חברה שלי.
– איך נהייתה לך פתאום חברה?
– הכרתי בפברואר, מהספריה.
– וכל שבת?
– כמעט.
גדי הביט בה. משהו בעיניים אחרות לא עצבני, לא בזלזול, אלא… מבולבל.
– לא אוסר, – אמר. – פשוט לא רגיל.
– למה?
– שתמיד היית פה, עכשיו כל הזמן בחוץ.
– אני עדיין פה, גדי.
– פה, אבל אחרת.
נעמי הסתכלה לו בגב. שכם רחבה, כפופה, בן שישים ושתיים. גם הוא נהיה זקן מבלי ששמה לב.
– גדי, מתי דיברנו אחד עם השני, לא על אוכל או רכב? באמת דיברנו?
הסתובב.
– נו, מדברים…
– על מה?
שקט.
– נכון, – אמרה בשקט.
נובמבר הגיע, ויחד איתו ערב הנשים הגדול. נעמי התכוננה שלושה שבועות, עבודת צוות. איילת עזרה, נפגשו כמעט כל יום. טיילו יחד על הטיילת של בת ים, כשפנוי.
פעם אחת אמרה:
– אני לא מבינה איך חייתי קודם.
– חיית, – ענתה איילת.
– אבל הרגשתי כאילו אני עמוק בעצמי, שותקת. למה?
– אין למה. זה מה שיש.
– אבל אפשר אחרת.
– כן. – עמדה והביטה בים האפור של נובמבר. – אחרת מתחיל ברגע שמתחיל.
– אני בת חמישים ושמונה.
– אכפת לי?
– הרבה…
– תקשיבי, – איילת הביטה לה בעיניים, – אני מכירה נשים שבגיל שלושים וחמש קברו את עצמן כבר. ואת מתחילה עכשיו. זה הכי לא הרבה. זה בדיוק הזמן.
נעמי הסתכלה לים. רצו גלים.
– את יודעת, – אמרה אני מציירת עכשיו כל שבוע. כבר תשעה חודשים.
– יודעת.
– והיום כתבתי בעצמי טקסט לאירוע. לבד. בלי דף.
– קראת לי.
– טוב?
– חי. זה מספיק.
הערב היה מוצלח. באו מעל שבעים. כמה עמדו. נעמי פתחה, הקריאה. דיברה על כל אחת שיש לה בפנים משהו שרק חיכה שמישהו יראה. על גיל כספתח, לא כסוף. לא מטיפה ככה, ממי שזה קלטה על עצמה.
כשנגמר, באה אליה אישה מבוגרת חווה, בת שמונים ושלוש.
– מתוקה, – החזיקה יד, – דיברת עליי, נכון?
– על כולנו, – ענתה נעמי.
– לא לא. עליי. שמתי לב. רקמתי פעם. עזבתי. אמרתי בשביל מה. אולי עכשיו זמן לנסות שוב? מצחיק, לא?
– בכלל לא.
– בטוחה?
– בטוחה.
חווה הלכה. בתה תמכה בה, צעדו לאט. אבל לא אילמות עם משהו ביד.
דצמבר נכנס בשקט. נעמי פותחת עכשיו חוג קריאה קטן שש, שבע בנות, קוראות, מדברות, לפעמים מתווכחות.
בבית מתוח. לא ריבים רמים. פשוט כל אחד בשלו. גדי לא מדבר. נעמי לא מחכה שיתחיל.
באמצע דצמבר, יום ראשון בלילה, נכנסה לחדר עבודה:
– גדי, אני צריכה לדבר.
– דברי.
– לא ככה, – סגרה דלת, התיישבה לידו. – באמת.
הוא סגר ספר, הביט בה.
– מה?
– כלום נוראי. רק לא אמרתי לך משהו שנים. או בכלל.
הוא שתק. פניו מתוחות.
– הרבה זמן לא חייתי ממש, רק בישלתי, עבדתי, נסעתי, עשיתי מה שצריך. בפנים כמעט לא הייתי. חלק זה עליי. חלק עלינו. האופן שבו אנחנו חיים יחד.
גדי הסתכל על השולחן.
– את רוצה להתגרש?
– אני לא יודעת. רק רוצה שננסה לדבר. באמת. שתרצה לראות אותי לא את האוכל, לא בגדים, אותי.
שותקים. בחוץ שלג.
– אני לא יודע, – לחש. – אף פעם לא לימדו אותי.
– אני יודעת, – התבוננה בידיו. לא כועסת. רוצה, אולי לנסות אחרת. רוצה לדעת רוצה גם.
לא ענה מיד. הביט בחלון, ואז בה והנה, שוב המבט ההוא מבולבל, אנושי.
– השתנית השנה.
– כן.
– לא תמיד מבין.
– גם לי קשה.
– אבל אני לא רוצה… – חיפש מילה, – לא רוצה שתלכי. מפה, מהבית, בכלל.
נעמי ראתה אותו באור חדש. שישה עשורים, גב כפוף, מישהו שמפחד לשנות.
– אז ננסה, – אמרה. – לא מבטיחה, אבל ננסה.
ינואר הגיע בקור ואור נקי. נעמי הלכה לעבודה, הנחתה, ציירה. צבורים של ציורים חלק אצל איילת, חלק ניצבים במטבח, ליד הגרניום. הגרניום פרח, סוף סוף העבירה אותו לגינה גדולה יותר, האירה יומו.
פחות ראתה את איילת לה היה לחץ בעבודה, אבל נשארו בקשר.
פעם איילת התקשרה:
– חשבת על עוד אירועים באביב?
– בהחלט. רוצה משהו גדול, כמו פסטיבל קטן. כמה ימים.
– הרבה עבודה.
– נכון. – נעמי חייכה. – אוהבת עבודה גדולה.
איילת צחקה.
– מי היה מאמין בשנה שעברה.
– מי היה.
עם גדי עדיין לא פשוט. אפילו מדברים יותר, אי-פעם. לפעמים טבעי, לפעמים חוזרים למתח. נעמי לא לוחצת. יש לה חיים עכשיו.
בפברואר, אחד הערבים, מאוחר, גדי פתאום:
– הייתי אצל רופא שבוע שעבר, עשיתי בדיקות.
– היה משהו?
– סתם, לחץ דם, שגרה. שיחק במזלג הכל בסדר. טבליות.
– טוב שהלכת.
– את לא שואלת למה לא אמרתי?
נעמי הניחה את הכף.
– למה?
– לא רציתי להדאיג. הרגל.
– אתה רגיל לא להדאיג אותי?
– כן. כל הזמן את עסוקה.
משהו במילים האלה היה חשוב, לא לגמרי קלטה מה.
– גדי, אני רוצה לדעת כשאתה לא מרגיש טוב. לדעת על רופא. להבין. מבין?
– מבין. – הנהן. – אגיד מעתה.
– וגם אני.
ישבו בשקט. החורף נפנף שלג, במטבח חמים, ריח של אוכל. באדן החלון הקרם, ציור חדש ענף תפוח לבן, עדין.
– ציור יפה, – אמר גדי. – שלך?
– כן.
הביט עוד פעם.
– את טובה בזה.
– אני לומדת.
סוף פברואר ליאת קרני מתקשרת. מאוחר, תשע וחצי.
– נעמי, סליחה, הבת באה.
– טוב?
– כן! השלמנו. – היא צוחקת אמרה לא הייתי צריכה לדבר על “ישנה”.
– שמחה בשבילך.
– אני רוצה לבוא לסדנת אקוורל שלך, אפשר?
– בטח. שבת אחת עשרה.
– נראה לי שלא תצא לי עץ…
– לכולם לא יוצא בהתחלה. זה הרעיון.
בשבת הגיע. אחזה מכחול בחוסר-נוחות, יצא לה כתם. ליאת התאכזבה.
– תראי, איזה מכוער.
– רואה. ואני אוהבת.
– זה לא ענף.
– זה התחלה.
– לא נעים שמנחמים.
– ליאת, לא מחמאה. אמיתי. בפעם הבאה יהיה אחר.
הציצה שוב צחקה.
– טוב, פעם הבאה.
מרץ, חמים כבר. נעמי הגישה בקשה לפסטיבל אביב, הספריה אישרה. איתמר כתב שיבוא באפריל לאירוע.
ערב אחד, כשגדי כבר הלך לישון, ישבה במטבח, כתבה רעיונות. בחוץ נמס שלג, הגרניום ירוק, שלוש פרחים אדומים וניצן אחד, נכון למחר.
הביטה בקופסה של הקרם. נגמר ממזמן קנתה אחת חדשה, אותו “וולור”, 380 ש”ח. גדי לא העיר יותר.
פתחה דף נקי, כתבה למעלה: “מה אני יודעת היום שלא ידעתי לפני שנה”. הביטה, חייכה. סגרה את המחברת. לא צריך לכתוב. זה כבר בפנים.
הטלפון צלצל. מאוחר, קרוב ל-11. איילת.
– הכל בסדר? – שאלה מיד.
– כן, אלא מה. – קולה של איילת היה אחר שמח, מתרגש. – מציעים לי עבודה בחיפה. טובה. הרבה כסף. הבת שם. אני חושבת.
נעמי שתקה שנייה.
– את רוצה לחזור?
– לא יודעת. לזה התקשרתי. תגידי לי משהו.
– מה?
– מה את חושבת.
נעמי הביטה החוצה אפריל שם, רטוב וחי.
– אני חושבת, – אמרה לאט, – שכבר החלטת. את רק מחכה להגיד לעצמך.
שתיקה קצרה.
– כנראה, – השיבה איילת. – כן.
– אז ממה את פוחדת?
– להשאיר כאן הכול. החוג, אותך, את גלי עם הציפורים, את רבקה עם השירים.
– אנחנו לא נעלמות.
– חיפה לא קרובה.
– איילת. – נעמי אחזה בעט. – את זו שאמרת לי פעם. זוכרת? טיילת, נובמבר.
– מה אמרתי?
– “אחרת מתחיל ברגע שמתחיל”.
איילת חייכה מעבר לקו, אפשר היה להרגיש.
– חכמה הייתי.
– היית. את עדיין.
– נעמי… אני שואלת את מאושרת?
נעמי הביטה על הגרניום, הקרם, הציורים, הדף הלבן.
– אני נהייתי אני, – אמרה. – אולי זה יותר חשוב.
– זה התשובה?
– נראה שכן.
שתיקה של חברים.
– שמחה בשבילך.
– ואני בשבילך.
– ואם אני אחזור לצפון?
נעמי הביטה על הדף.
– אמשיך, – אמרה.
