יומן אישי 18 במאי
השכנה שלי גונבת לי את הערימה של הקומפוסט כבר שבועות. בלילות, בסתר, עם שקים שחורים ידעה בדיוק מתי לצעוד דרך החור בגדר. אתמול החלטתי שנמאס: שפכתי פנימה עוד חצי חבילת שמרים יבשים, שיהיה לה לבריאות.
את שוב לקחת עם דליים מהערימה שלי? זו לא הייתה שאלה, רק ציון עובדה.
נעמי, השכנה שממול, לא זזה אפילו גבה. עמדה באמצע הערוגות, סמוכה למעדר, ומביטה בי כאילו סתם העללתי עליה עלילה נוראית.
רותם, מה את מתעצבנת? יש לך שם הר שלם! מה, קשה לתת קצת לידידה מהילדות?
זו לא “נדיבות”, נעמי. זה שתי אלף שקל למשאית עם ההובלה הראיתי לה בראש על הערימה שהצטמצמה במפתיע. וזו פרנסה שלי, בכל זאת.
אויש, תחנקי נעמי התיזה, מסובבת עיניים. סך הכול דליים, לרענן את המלפפונים. הפנסיה שלי לא מספיקה למשהו מעבר לזה לא כולן מזמינות משאיות, רותם.
היא תמיד ידעה ללחוץ לי על העצבים. כל העולם לא בסדר, היא תמיד במצוקה: המועצה, מזג האוויר, השמש, וגם אני העגבניות שלי מבשילות קודם. כל פעם תפקיד אחר בדרמה שלה.
חזרתי פנימה, הדופק עולה. לא הכסף, לא הדליים זו החוצפה שמרתיחה אותי, ההרגשה שחושבים אותי לפרייארית.
כל לילה, כמעט בשתיים, אותו חריקה לא שק, אלא כמה בבת אחת. נעמי לא משחקת בקטנות: היא אורזת בשקים שחורים ומעלימה כמו מפקדה שמצטיידת למלחמה.
נדב יושב במטבח, פותר תשבץ, לוגם טוסט.
שוב גררה? מרים עיניים, חצי מבט.
שוב. עוד צעקה עליי שאני קמצנית.
אז תשימי לה מלכודת.
כן, ואז תסבירי למה נשארה בלי רגל. צריך ראש ולא כוח.
עומדת מול החלון, בוהה בחממה הנוצצת שלה. נעמי מתגאה תמיד ש”יש לה יד קלה לזן המיוחד”, ואני חושבת קלילה באמת, יש לה יד קלה גם לערימות של אחרים.
בלילה אין שינה. כלב נובח רחוק, צרצרים, ופתאום שוב החריקה. שקים, חפירה. טיפחתי את הערימה, כיסיתי, שמרתי והיא, באה ולוקחת לעצמה.
בבוקר, כשיצאתי למרפסת, נעמי כבר חורשת בגינה, קורנת מאושר.
בוקר טוב, רותמי! שרה. ראיתי שהקישואים אצלך קצת מצהיבים, מה קורה איתם?
מספיק מבט כדי להבין הלילה נעלמו לפחות שלושה שקים.
בוקר, נעמי, לא קיבלת מספיק?
סובבתי לכיוון המחסן, ובעיניי קפצה המדף של חומרי הגנן: זרעים, דשנים, וחבילת שמרים יבשים לצמחי תותים. מיד עלה רעיון.
אני יודעת כיצד נעמי עושה: מסדרת את השקיות הנגנבות בחממה, שהחום והלחות יעשו עבודה. באותו רגע הברק הבהב לי הקומפוסט עם שמרים, קצת סוכר ומים חמים והשמחה מעלי.
בלילה, השכונה שקטה. בעודי מתגנבת לצד השני של הגדר, דרך הפרצה, שפכתי פנימה את התערובת. ערבבתי היטב. קחי לעצמך ממני באהבה.
חזרתי, שטפתי ידיים, ונדב במיטה, שואל מתוך שינה:
מה מצחיק אותך?
הולכת לישון רגועה…
הלילה עבר בשקט שקט מוזר, בלי רעשים, בלי שקיות נגררות. אבל הבוקר וואו. לא קפה ולא ציפורים, אלא צרחה קורעת מהחממה החדשה של נעמי.
נדב קם לפניי, רץ תחתונים אל החלון, מנגב את העיניים.
התעטפתי בחלוק בחוץ, אור בוקר קריר והאוויר מלא ריח חמצמץ מוזר. נראה לי שכל הרחוב קלט.
נעמי, בתחנת חממת הפלסטיק שלה, נראית כאילו ערסל נפל עליה, כולה מלאה כתמים חומים כאילו מישהו צבע אותה באקראיות מזעזעת.
נעמי, מה קרה? צינור התפוצץ?
היא מסתובבת אליי, מבועתת, מעוטרת בכתמים.
זה… זה התפוצץ! רותם! זה חי!
הצצתי פנימה החממה נראתה כמו אחרי מלחמה: שקים בכל מקום, הכול מצופה בדשן, הפלסטיק דבוק, הערוגות שלה הרוסות. באמצע, נעמי עומדת.
מה התפוצץ?
השקים! נכנסתי לבדוק פתאום הראשון התפוצץ, ואז עוד אחד! רותם, מה שמת בפנים?!
אני? הפלאתי בתמימות. זו הערימה שלי ואני לא נוגעת בה. באיזה אופן היא עברה אלייך, אני לא יודעת.
נעמי קפאה קולטת את ההסתבכות. תודה שזה שלי תודה שזה גנוב. תודה שזה שלך תודה שהרסת הכול בעצמך. היא פשוט נעמדת ומטפטפת תרתי משמע.
זו מזימה! את הרעלת אותי!
עם דשן טבעי? אולי פשוט יש אצלך אווירה לא טובה. פעם אמרת שאת במזל נטו.
נדב לא עומד בזה משתנק צחוק ובורח הביתה. נעמי רצה עם צינור, מנסה לשטוף את עצמה מהכתמים החממה לא שבה לעצמה שבועות.
כל היום סיפורים בשכונה מהפיצוצים אצל נעמי. יש שאומרים שבישלה ערק, אחרים מדברים על נפילת לוויין. נעמי שותקת, משפשפת גג חממה ערבים שלמים.
הייתה חייבת להוציא את כל השתילים, להחליף את הקרקע הכול הרוס מדיי גם לצמחים הכי עמידים. בערב, אפילו לא יושבת ברגיל לתה.
שבוע עבר, שוב באה משאית קומפוסט. הפעם הלילה שקט גמור לא שקים, לא חפירות, לא נעמי.
בבוקר חלפה על פני הגדר, בלי מבט אחד לעברי. החלה לרכוש דשן בשקיות צבעוניות, בקופה שלה.
נעמי! איך הולכים הפלפלים?
נעצרה, הביטה בי. לא חרטה רק פחד. פחד מחימר וממעשים לא צפויים.
גדלים מלמלה. בלי הטובות שלך.
יופי, את המתכון יש לך אם תרצי.
ירקה בהפגנתיות, רצה הביתה. אני חזרתי, אפיתי לי תה שחור.
בלב שלווה. לא שמחה לאיד, לא ניצחון פשוט הכול במקום.
למדתי שהגבול הוא לא בגובה הגדר אלא שתחושת ההגינות חייבת להיות ברורה. מי שמתעסק במה שלא שלו, מקבל תגובה לא תמיד מצופה.
ועל המדף, יחכה עוד שקית שמרים למקרה שיגיע עוד “חרק קולורדו” לבדוק את רמת הנדיבות שלי…
