היום זה היום האחרון של הכלב שלי, והוא יושב מולי ובוכה חרישית. הוא על הספה שבה הוא תמיד מתיישב. זו אמורה להיות הספה שלי, אבל בערך לפני תשע שנים ויתרתי על וויכוחים עם פיטבול ששוקל שלושים קילו לגבי זכויות על רהיטים… ומאז זו הפכה להיות הספה שלו.
קוראים לו סמל. בחרתי את השם הזה כי לא הצלחתי לשחרר את הצבא אפילו אחרי שהצבא שחרר אותי.
מחר בבוקר בשעה עשר, ד”ר בן-דוד תבוא אלינו הביתה. אני אחבק אותו בזמן שהיא תעזור לו להירדם. ואז, היצור היחיד בעולם שבאמת הציל לי את החיים, כבר לא יהיה פה.
סמל לא פשוט נכנס לי לחיים. הוא הגיע בלילה הגרוע ביותר שלי. חזרתי מעזה ב-2014. שתי תעסוקות. בן שלושים ואחת. מבחוץ נראיתי בסדר. מבפנים, התפרקתי לאט.
בתחילת 2015, ניתקתי את עצמי מהעולם. לא הצלחתי לישון. כמעט לא אכלתי. לא עניתי לטלפונים. הייתי יושב על אותה ספה תריסים מוגפים, אור כבוי מנסה להחריש זיכרונות שאי אפשר להשתיק.
המשפחה ניסתה. החברים ניסו. קב”ן ניסה. דחיתי את כולם.
ואז, ערב אחד, שמעתי גירוד בדלת האחורית. זה נפסק. ואז חזר. שוב ושוב. שעתיים.
כשהחלטתי סוף סוף לפתוח את הדלת, הוא עמד שם פיטבול מנומר זקן, רזה, עיניים עייפות, כאילו גם הוא חזר ממלחמה משלו. הוא לא היסס. עבר לידי כאילו תמיד גר פה, קפץ על הספה, הסתובב פעמיים ונגמר הסיפור פשוט נשכב שם. אחר כך הסתכל עליי במבט שאמר: “הגיע הזמן”.
לא רציתי כלב. לא רציתי כלום. אבל לסמל לא היה אכפת מה אני רוצה. הוא היה רעב אז הלכתי למכולת. הוא היה צריך טיול אז פתחתי תריסים ויצאתי החוצה לאור יום. היה צריך רופא אז התקשרתי, והגעתי בזמן.
הוא לא הציל אותי במשהו דרמטי. הוא הציל אותי בצרכים הקטנים והעקשניים ביומיום. התאריך שסימנתי לעצמי עבר. הייתי עסוק מדי בלחשוב איזו אוכל יתאים לכלב זקן עם קיבה רגישה.
ככה באמת נרפאים. לא בזיקוקים. באחריות. בכלב שרוצה ארוחת ערב.
תשע שנים, הגוש המנומר והטוב הזה היה איתי. בשלושה דירות. שני מקומות עבודה. אישה מדהימה שבחרה בנו. ולידת בתי בת ארבע היום שחושבת שסמל הוא השומר האישי שלה. הוא ישן בקצה המיטה שלנו, מלווה אותה במסדרון כאילו בפטרול, וכל ערב הוא איתי על הספה, הראש שלו על הרגל שלי, בודק שאני כאן.
ואני כאן. בזכותו.
בחודש שעבר גילו אצלו גידול אלים, בלתי ניתן לניתוח. שבועות, לא חודשים. אז אנחנו חיים אחרת. טיולים קצרים יותר. עוד חטיפים. ערבים ארוכים יותר על הספה. ידי מונחת על הראש הרחב והעייף הזה, זה שיום אחד דפק בדלת וסירב לוותר.
הבת שלי נותנת לו בובות כדי “שלא יהיה לבד כשלוקח תנומה”. הוא משאיר את כולן מסביבו, לא מזיז אפילו אחת. הוא עייף עכשיו. אני רואה את זה בעיניים שלו אותן עיניים שבחרו בי לפני תשע שנים.
מחר אני צריך להיות אמיץ בשבילו. לאחוז אותו חזק. להגיד לו שהוא הכלב הכי טוב בעולם. להגיד לו תודה. ולתת לו לנוח.
הוא נתן לי תשע שנים של נאמנות, הגנה ואהבה ללא תנאי. הדבר המעט שאני יכול להציע לו זה שקט.
אם אי פעם אהבתם פיטבול… אם כלב פעם הציל אתכם כשהרגשתם שלא מגיע לכם אתם מבינים.
לילה טוב, סמל. החייל הוותיק שלי. תודה שדפקת על הדלת. תודה שהיית צריך ארוחת ערב. תודה שבחרת בי כשאני עוד לא בחרתי בעצמי.
אשאר כל חיי לנסות להיות ראוי לזה.
