המלכה

אמא, רק אל תתרגשי, טוב? פשוט משנה הבאה עלולות להיות לנו בעיות, איך לומר כלכליות. למרות שאני לא דואגת, לא נמות מרעב.

נועה, תפסיקי עם ההשקות האלה, את יודעת שאני לא אוהבת סיפורים ארוכים.

יודעת, אמא. אז בקיצור התפטרתי מהעבודה. זהו.

מה? פיטרו אותך או התפטרת לבד?

לבד. אני אוהבת להחליט לבד.

מכירה את זה, כולה כמו אבא שלך. מתה לדעת מה הוא היה אומר עכשיו, אם היה כאן.

אמא, תראי, תראי כמה דררות צבעוניות עפות מעל השדרה מול החלון אבא בטח היה אומר “לא המקום עושה את האדם”.

כל כך שמחתי בשבילך, נועה, ממש התגאיתי שהגעת כזה רחוק. מנהלת מחלקת התרבות של עיר שלמה, הופעות בטלוויזיה, כולם התייחסו אליך כמו מלכה, כיבדו, העריכו. תמיד היית יפה, זקופה, אצילית.

אמא, נו, את עוד שנייה בוכה. אל תדאגי, היופי שלי לא הולך לשום מקום.

לפחות תספרי מה קרה, למה התפטרת ככה? זוזי מהחלון, יתפוס לך הצוואר. שבתי לידי.

תראי, העולם שלי שונה מזה של ההנהלה. להם אכפת רק מדו”חות, מדברים על אנשים רק מעל הדוכן. לא רוצה להיות חלק מזה. כמו שאומרים בבית הדין לא התאמנו באופי.

נועה, ככה זה בכל מקום עבודה שרוצים מספרים ותוצאות. ואת לא תלכי לאירועים שארגנת? מה עם חגיגות החורף שלך?

דווקא אלך, אמא. רק אוכל להיות צופה הפעם, ממש מגניב.

מגניב אה? מלכת התרבות עומדת ליד עץ חג מולד קחי אותי איתך לפחות, אהיה תמיכה.

חשבתי שנמאסו עלייך עץ האשוחים של הגנים להורים, לילדים, לסניפים

שכחת את האירועים לבית הילדים מאחורי השכונה. את יודעת שגם לנו יש יעדים כמה ילדים חשופים לתרבות לנועה, לתרבות! אבל לאירוע המשפחתי שלך בפארק המרכזי אשמח לבוא. את עושה אירועים לכל המשפחות, ואת לבד. ועכשיו גם בלי עבודה. נועה! את עוד רגע בת 40! מה, עוד לא שכחת את עידו? עידו הראשון! והוא גם האחרון! הוא הרי אף פעם לא עזב את העיר, למרות שתמיד רצה לנגן בווינה סקסופוניסט כזה

סקסופוניסט, אמא. אדולף סקס הבלגי המציא את הכלי הזה כמעט לפני 200 שנה.

את מזכירה לי, למוזיקלית? נועה! את הסקסופוניסט שלך אני לא סולחת שבר לך את הלב, לא נתן לך לראות אף אחד אחר. את מתבגרת, נועה, המלכה שלי. אמא ניגבה דמעה, מלכה עכשיו בלי כתר! מלכה מזדקנת ורווקה! מה היה אומר אבא?

אבא היה אומר שאישה כמו יין עם הגיל רק משתבחת. אל תבכי, אמא. יהיה בסדר, מבטיחה.

אבא אהב נשים

אבל את הוא אהב יותר מכולם. עד הרגע האחרון לא עזב את היד שלך, אמא.

יודעת, נועה, כמעט שלא סיפרתי לו כמה אהבתי אותו. זה הרגיש מובן מאליו.

הוא הרגיש, אמא. וכששרת לו היה בוהה בך.

ואמא שרה, תוך שהיא מנגבת דמעה:

הגשם יורד, הגשם יורד,
וכל העולם מצפה למשהו.
עם הגשם השקט הזה,
רוצה לומר בקול:
האדם הכי חשוב בחיי
הבט בי עכשיו,
הוא נקי כמו מה שאיני אומרת,
אבל כל כך רוצה

אמא, השיר הזה תמיד מרגש אותי. כל שנה אני מפנטזת שביום ההולדת שלי, בסוף אפריל, פתאום ירד שלג, ושמישהו ישיר לי ככה

נועה, ומה עם העבודה שלך?! יש לך כאלה כישורים! למה ככה?

אעבוד כנהגת אוטובוס, אמא.

נו, די, תפסיקי לצחוק. אולי תדברי עם יעל מהקומה שמעלינו יש לה קשרים בעירייה, במס הכנסה, ברווחה

לא צוחקת. החלטתי. אני אנהג, אמכור כרטיסים, ממש ככה.

נועה, את כמעט לא נוסעת באוטובוסים, לא?

לא הרבה, אבל כן.

ומה את חושבת על הכרטיסנים/נהגים שם?

מה אני חושבת? כלום. אין מראה, אין תרבות צועקים: “זורמים אחורה, משלמים לנהג, מהר!”. זה כל הכישרון שלהם. עבודה “יצירתית”

חח, בדיוק! “משלמים לנהג!” אפילו האינטונציה שלך מדויקת זוכרת שאבא חזר פעם שיכור מהעבודה? הוא סיפר את הבדיחה על הנהג באוטובוס בכלל לא ידעתי שהוא כזה מצחיק כשהוא שתוי

איזה בדיחה?

גבר שיכור נכנס לאוטובוס, מתנדנד, מתקשה להחזיק במעקה. נהג האוטובוס צועק: “תשלום!” האיש מצביע באצבעות כאילו זה כוס, אומר חגיגית: “לחיים! על הנהיגה!”

אמא, הייתי כל כך מחזירה את אבא רק לעוד בדיחה אחת

הוא תמיד איתנו, נועה. כל הזמן אני שומעת בראש “הכל בראש שלך, ילדה. תחליפי דיסק בראש והחיים ירקדו לך איזה שיר שתרצי!”.

נועה, למה לא החלפת עידו את “הדיסק”? תקוע על אותו שיר שנים. לא נאה לו שהיית מלכה, והוא “מוזיקאי חצר”. בדיוק “גבריאלה” מהסרט ההוא. בסרט יש סוף טוב לפחות נו, אבל עכשיו באמת איפה תעבדי?

נהגת אוטובוס, אמא. מיד אחרי החגים אני על קו 7.

נועה, זה לא קורה! את תמיד היית מיוחדת, קצת משוגעת אבל כרטיסנית? כל העיר מכירה אותך! שנים היית בטלוויזיה מה, מה היה אומר אבא?

אמא, דווקא הולכת לפי צוואתו. זוכרת מה כתב לי ביומולדת 18? יודעת בעל פה: “תזכרי אף אחד לא יחליט בשבילך. את חייבת לבחור את דרכך. אחרת תחיי תמיד ליד, ותפספסי את החיים”.

אז את באמת תנהגי בעיר?!

כן. ובדיוק זה אתגר בשביל עצמי, אמא! המנהל התרבותי שלי עף עליי שאוריד את הכתר, שאיבדתי קשר עם העם הוא שכח שבשבועיים לפני החג, כשהנהג שלי שבר רגל, נסעתי כל יום באוטובוס ופגשתי את כל העיר!

הו, נועה, היית חולמת בתרבות ועכשיו תהיי נהגת?!

אביא תרבות גם לאוטובוס העירוני, לנהגים ולנוסעים!

אמא נשכבה על הספה, מחזיקה את הרקות.

נועה, הרגת אותי עם ההפתעה שלך. ממש מכת תרבות בערב חג.

את יודעת, מישהי חכמה אמרה רק כשאלוהים מפיל אותנו לרצפה, אנחנו נזכרים להסתכל לשמיים תראי איזה אור בחוץ פתאום ילדים שמים אוכל לדררות ופתאום טיפות גשם

נועה שרה: “הגשם יורד, הגשם יורד”

נועה המשוגעת שלי כרטיסן-נהג מרוויח רבע ממה שהרווחת. תכריחי אותי לפנות לאליעזר מהקומה השנייה שיסייע לנו

אמא, הוא דווקא אחלה בחור. קצין לשעבר, אלמן, נדיב מאד. יודעת, אבא היה יחיד ואין שני לו. אבל אבא לא איתנו כבר כמעט עשור, אמא

יעל! לא עליי עכשיו, עלייך מדברים! יהיה לך משעמם כל כך בעבודה הזאת, נועה אין שום יצירתיות! למרות שאבא תמיד אמר לא משנה מה תעבדי, תמצאי ערך. אולי תסעי שבוע לדובאי בנופש מהפיצויים?

אולי ניסע לסיני או לאילת על פיצויים?

הטלפון צלצל. אמא התקרבה לשמוע:

כן, אשלם רביעי בינואר, המסמכים שלי כבר אצלכם. תודה.

אמא, סליחה אין דובאי ואין אילת. מתחילה לעבוד מיד אחרי החג.

*******

קו 7 סיים את הסיבוב הראשון של היום עד סביבות מרכז חולון מזרח. זה קו פופולרי, תמיד עמוס. תחנה סופית.

יוסי! אפשר להשתמש במיקרופון שלך? כזה, כמו מדריכת טיולים.

שוב המצאות? כבר קישטת את האוטובוס, החלפת שלטים, תלתלת “משפטי היום” במקום הכי בולט. מה היום כתוב שם?

“יפה הדרך שבחרת בעצמך!” יוסי.

וואלה, מעניין איתך, נועה! זכיתי כרטיסנית הכי לא רגילה בעיר. ושימי לב, גם עמית שלי, חיים, נשארתי פעור פה כשהבאת לו תיק מסודר עם הסמל הלאומי אמר שמתחילה “תקופה חדשה”. אשתו כבר הזמינה לו חולצות עם דגל אנחנו משננים משפטים שלך כמו פילוסופים.

*****

יוסי! אתם האפלטונים שלנו! תראו איזה מוסר יש לנהגים מהשורה בוא, אשמיע לך ציטוטים שכתבתם:

“בנייד מדברים שקט או מעניין!” יוסי כהן, נהג קו 7.

“אם לא תקום לזקנה, אני אקום!” חיים שמואלי, נהג קו 7.

פשוט פילוסופיה, יוסי

נועה, אפשר לפנות אלייך בלשון את? אנחנו מצטטים אותך “הכל בראש. תחליף דיסק ותשיר שיר אחר”.

זה של אבא שלי. תמיד ככה אמר.

אבא שלך כבר לא פה?

נפטר, היה קבלן למופת, בנה בתי ספר, גשרים נהרג באתר. מת בידי אמא, בבית החולים.

רק מזל, נועה. אמא שלך חיה?

חיה. עובדת כרכזת מוזיקלית בגן. אני רוצה להביא מוסיקה לאוטובוס. להרים לאנשים.

נועה, לא כולם ירצו, אחד ירצה שקט, אחר לא סובל מוזיקה

בדקתי, יוסי. אין שום איסור על מוזיקה. ודווקא מוזיקה מרימה מצב רוח תאמין לי, זה הכי ישראלי בעולם אבחר שירים שיתאימו לרוב. וגם אעדכן במיקרופון המלצות, אבל לא בשיא הלחץ, שלא יפריע.

האוטובוס יצא, נוסעים עלו, שילמו, התמקמו אני ליד הנהג, מיקרופון ביד. “שלום נוסעים יקרים! אנחנו על קו 7 הקו הכי ארוך בעיר, מתחיל ברחוב האורנים. שם הכי ירוק ונעים, משפחות שלמות עולות אליו בסופי שבוע. בעוד 15 תחנות נגיע למרכז שם תחנת ‘רחוב השמש’, התחנה הכי מוארת, במיוחד בחורף עם מנורות החג. בואו ליריד החג, הצגות ילדים בתיאטרון בובות ממש ליד, רדו תחנה לפני המרכז. אורחים מחוץ לעיר מוזמנים לבקר במוזיאון הבנייה המיוחד ברחוב הנגר. והכי חשוב בואו לעץ המשפחתי בפארק המרכזי ברחוב הפרדס. ממליצה בחום!”.

פתאום, קול ציני של נער: “ומה בסינמה סיטי יש?” עניתי: “לא תוכל להגיע לסינמה סיטי בקו שלנו, תעבור לאוטובוס 1 במרכז, 10 תחנות פנימה. היום שם קומדיה ‘חגיגות 15’. ממליצה דווקא על קולנוע ‘כוכב’ בקו שלנו שלושה אולמות ואפשרויות שונות”.

החזרתי את המיקרופון, יוסי לחש בחיוך: “אני ואשתי נבוא לעץ בפארק. באמת יהיה יין חם?”.

“בטח”, עניתי. יוסי צחק “מרגיש לי, תמציאי לנו עוד משהו”. סיפרתי “חולמת על מוזיקה חיה באוטובוס, לפחות בחג. אולי נביא שלישיית כלי נגינה, שיבצעו שירי חג. ויש לי חבר שינגן לנו שירי נעמי שמר בשבוע שלה”.

שיחת טלפון: “אמא, סליחה, לא אהיה בעץ המשפחתי. עובדת כפול בגלל מחסור נהגים. לכי עם אליעזר מהקומה גם את תהני! אוהבת, יוצאים לדרך”.

לאורך הזמן, נועה הפכה את קו 7 לאוטובוס של תרבות. בכל נסיעה, ביקשה מיקרופון, עדכנה המלצות, נתנה המלצות חמות על תערוכות, הצגות וירידים. תמיד בנעימות ובאהבה. אחרי חודש כולם כבר הכירו אותה: קראו לה “מלכת האוטובוס” דברו עליה בכל העיר.

***
אחרי שלושה חודשים השמועה הגיעה עד ההנהלה.

נועה בנימיני, פנה אליה המנהל, נראה לי שהתבלבלת. את אמורה למכור כרטיסים. מה זה כל העניין עם התרבות, השירים והחיוכים?

גדי, כבודו. שמחה לדון איתך בשירות הציבורי בתחבורה. תודה על הנהגים המעולים. אני רואה בהפצת תרבות מיזם חדשני של התחבורה.

המנהל, גדי, החוויר והתקשה, ניגב זיעה, קם, התיישב, מלמל:

תראי, תוכן הכספים בקו 7 דווקא עלה, טוב. אבל לא כולם אוהבים רעש, לא כולם מוזיקה את מעבירה הופעות באוטובוס! לא כתוב בתקנון

אבל גם לא אסור, גדי. ויש שכתוב: על הנהג והכרטיסן לדאוג לא רק לכרטיסים אלא גם לנוחות ובטיחות הנוסעים.

אבל הכרטיסנים מתלוננים עלייך!

אף אחד מהם לא מכיר אותי עובדת כפול, לא פוגשת אף אחד. יש כאן דיבור שאני “מלכה”, יושבת לנהג, עושה סיורים, לא מתקרבת לאנשים

היא שרה בשקט: “עוד לא מאוחר לעצור”. הסתכלה על גדי האיש ישב מאותגר, אבל חייכה:

גדי, זכור הכרטיסן לא אמור לדרוש מהנוסע לשלם. תפקידו להציע כרטיסים למעוניינים. אצלנו עולים בדלת הקדמית משלמים לי ישר; אם עמוס מעבירים כסף או רב-קו דרך הנוסעים. אני מעדכנת במיקרופון שזה בטוח ויש מצלמות, כך שלאף אחד לא כדאי לחשוב אפילו לגנוב!

אבל אין לנו מצלמות! את משקרת?

אני פשוט יוצרת אווירה. כנראה הגיע הזמן להתקין מצלמות.

אז את בכלל לא מסתובבת באוטובוס?

בעצם כן עוזרת לזקנה לצאת, לאמא עם עגלה, מעבירה מגבונים, ובין לבין באים אלי, סקרנים לראות את “המלכה”, ובסוף משלמים.

נועה, אוהבת את העיר שלנו?

מאוד. למה לא לספר לקהל מה התחדש, לאן שווה ללכת? לכו לדיקלה בדרמה “גירושים בסגנון גברי”. קומדיה נפלאה.

נועה, אני במילא חייב לסיים, יש לי ישיבה. אבל אם תזמיני אותי להצגה לא אכעס.

***
המיזם קו מלכת האוטובוס נמשך גם במרץ, גם באפריל. נועה אף קיבלה בונוס ליום האישה, והחזירה הזמנה לכרטיס זוגי. לא יכלה בעצמה השאירה הכל לעבודה.

רוב הקולגות אמרו שיש לה “שריטה”, שסביר שיש לה עשרות תורמים הרי עם משכורת כזו לבוא לעבוד בכיף? ומה שלא ידעו התורם שלי ושל אמא היה אליעזר מהקומה.

********

28 באפריל. יום ההולדת של נועה. אמא הציעה לה יום חופשי, היא דווקא בחרה לעבוד בקו 7 מקום שכל הנוסעים כבר כמו משפחה. מוקדם בחורף זה היה עדיין קר אבל פתאום, פתיתי שלג לבנים עפו מעלה, ונחתו על התסרוקת החגיגית שלה. מגיל קטן היא פינטזה על שלג באפריל!

האוטובוס קושט עבורה בשלגי נייר, חיים ויוסי הביאו לה שוקולדים ומיקרופון חדש עם שלט: “למלכת האוטובוס הכל הכי יפה!”. היא, בתמורה, הביאה להם בקבוק טייבס וברכת “לבריאות”.

האוטובוס התמלא ואז, בתחנה הראשונה, עלה האיש ההוא. עיניה נצצו פתאום, ליבה דפק. זה עידו, היחיד שלה, עם כלי נגינה ביד. ולרגע שכחה הכול, קראה: “משלמים לנהג! יש מצלמות!” קמה, התקדמה, ואז הוא פתח נרתיק, ניגן סקסופון, ומוזיקה של “הגשם יורד” מלא באוויר
ברגע אחד השתתק האוטובוס כולו. עידו עמד באמצע המעבר וכל הנוסעים הביטו בו היו שזיהו מיד את המנגינה. נועה חייכה אליו, עיניה מלאות דמעות ושפתיה רועדות מהתרגשות. עידו ניגן, ולב כל מי שישב, עמד פתאום דום.
הטיפות הלבנות של שלג הנייר ריחפו סביבם, והצלילים עטפו את כולם כאילו הזמן עצמו עצר לנשום. כשהוא סיים, מחא יוסי כפיים ראשון, ואז כל האוטובוס הצטרף מחיאות כפיים חמות שהדהדו דרך החלונות.

נועה שלפה מיקרופון, לקחה נשימה ואמרה בקול יציב ולבבי:
חברים, איזה מזל שאתם איתנו על האוטובוס הזה, ביום הכי חגיגי שלי, עם המנגינה שלנו. תבחרו תמיד לנסוע בדרך שלכם, ולקחת את אלה שאתם אוהבים לכל נסיעה. כי כל יום, גם אם הוא שגרתי, יכול להפוך להרפתקה ולחגיגה אם רק תידחף לו קצת לב.

עידו הוריד את הסקסופון, התקרב אליה, לחש:
נועה, אף פעם לא מאוחר להמשיך לכתוב שירים אפילו בדרך לעבודה.
היא הביטה בו, האור בעיניים שלה מבהיק כמו שלג על שמש.
בוא, נשיר יחד, היא אמרה, ושניהם, מוקפים בחיוכים, פצחו בשיר שהצטלל מעל המנוע והפך את קו 7 למסע שלא נשכח.

תחנת הבית התקרבה, והגשם הפעם אמיתי התחיל לרדת על שמשות האוטובוס, שוטף הכול, מחדש ומרענן כמו התחלה. בחוץ, רחוב האורנים הפך לשדרה של אורות רכים. נועה הסתכלה על הנוסעים, על עידו, על השמים, ולחשה:
מזל שאבא צדק דרכים חדשות מתחילות בלב פתוח.

האוטובוס עצר. הדלתות נפתחו לרווחה. נועה ירדה ראשונה, שלג הנייר נדבק לה לשער, עידו בעקבותיה. כל העיר הריעה, כי בכל סוף יש תמיד התחלה יפה.