איזה תשלום לא שולם בזמן? אתם בטח טועים, אין לנו בכלל הלוואות כן, משפחת יודלביץ’, זה הכתובת שלנו, אבל כמה? אין מצב. על שם מי רשומה ההלוואה? התפלאה יעל.
על שם אילן אריאל יודלביץ’, ענו לה.
כן, זה בעלי. אבל איך הוא יכול היה לעשות את זה? ולמה? יעל הייתה ממש המומה.
אני מצטער, הקול מהעבר השני התרכך אבל הכללים חלים על כולם: פיגור בתשלומים, היום זו תזכורת, מחר זה עיקול.
יעל לא זכרה איך נכנסה לסלון והתיישבה מול המחשב: כנראה ההלם עשה את שלו. לא, קודם כל אני חייבת לברר מהיכן צץ החוב הזה.
כרטיס אשראי לא היה אצל אילן מעולם, כלומר אילו כספים שלא מיועדים למשפחה. מה קורה פה? כל הריכוז בעבודה התפוגג, המחשבות עסקו רק בשיחה המשונה. יעל חיכתה בקוצר רוח שאילן יחזור הביתה:
בשביל מי כל הכסף הזה? מי ביקש ממך לקחת הלוואה?
לא הספקתי להגיד לך, בסוף כבר התקשרו, רטן אילן בעצבנות. כשראה שכשל במילים, תקף מה את מסתכלת ככה? לאמא, לאמא! היא ביקשה עזרה, לבד בבית
ולמה היא צריכה סכום כזה? אנחנו מסתדרים עם פחות, ושנינו עובדים
היא נוסעת לנופש, ברור?
לאן? לאיי סיישל או לאיחוד האמירויות?
אמא גידלה אותי לבד, זה מגיע לה. ולא ציפיתי ממך להתנהגות כזו…
אילן נכנס לחדר, השליך עצמו בכעס על הכורסה ופנה אל הקיר. הוא תמיד עשה זאת כשרצה להפעיל עליה לחץ רגשי. אבל הפעם התנהגותו לא פעלה על יעל.
יעל פשוט חדלה מלדבר. חמותה תמיד לקחה חלק גדול מדי בנישואיהם, כמו שאומרים יותר מדי מהכל. רווית יודלביץ’ תמיד ידעה לדרוש. זה התחיל מיד כשהכירה את יעל. ברגע שראתה את עגילי הזהב של יעל, נדהמה ושאלה אם אלו יהלומים אמיתיים או “סתם חיקוי”.
כאשר הבינה שיעל לא עונדת חיקויים, מיד נאנחה:
ולמה צריך לבזבז סכומים כאלה? עדיף שהיית קונה משהו לבית
זה מתנה, הסבירה יעל, לא מאמינה לחוצפה.
אה, אז בסדר נרגעה מיד רווית, אז החמות לעתיד.
שבוע לאחר מכן אילן ביקש מיעל במבוכה לא לעטות עגילים ליד אמו. “היא פשוט מתקשה, שאין לה כזה תכשיט, ואני לא יכול ולא רוצה לקנות לה”, אמר.
כבר אז עלו מחשבות מוזרות על ההתנהלות הזאת, אבל יעל, שעדיין הייתה מאוהבת לחלוטין, ניסתה לדחוק אותן בשקט. אח”כ נערכה החתונה. רווית נראתה זוהרת באירוע, מתנה יפה, שמלה יוקרתית. רק אחר-כך נודע ליעל שהכול נקנה ע”י אילן. רווית איימה שלא תופיע אחרת.
זה לא נגמר: פעם דרשה טלוויזיה חדשה “כמו של השכנה”, פעם מייבש שיער “דווקא כמו של אחותה”, פעם טיפולים בספא ותמיד, הכל בדחיפות, עכשיו. אחרת מיד היו באות בכי ומרמור, תלונות על הבריאות. אילן לא עמד בבכי של אמא ומיד היה רץ לספק כל גחמה:
זו אימא, איך אפשר אחרת!
אבל עכשיו הייתה לו גם משפחה משלו, ולעיתים לא היו להם מספיק כדי לסגור את החודש. יעל תמהה: איך שניהם עובדים היטב, ועדיין לא מספיק לכלום? אילן רק הרים ידיו בחוסר אונים:
יעלי, פשוט את עוד לא למדת ניהול תקציב… היה כדאי ללמוד מאמא שלי.
אבל יעל הבינה מהר מאוד לא הייתה מוכנה ללמוד ממנה. כבר מההתחלה לא נוצרו ביניהן יחסים טובים. הטיפוס הזה היה מוכר מדי ליעל, והיא בכל מקרה, העדיפה להתרחק מאנשים כאלה.
ואז הקש האחרון: אמא דרשה מימון לחופשה. והסכום שאילן לקח בשבילה, הדהים את יעל. באותו כסף היו יכולים לסגור שלושה תשלומים של המשכנתה ועוד לקנות סלון חדש, מכשירי חשמל, ועוד היה נשאר כסף למסיבה במסעדה הכי טובה בעיר.
נראה שאילן לא מתכוון להפסיק את ההרגל: תמיד קודם לאמא. יעל אולי עוד הייתה מסוגלת להשלים עם זה, בכל זאת זו אמא, וגם היא עצמה הייתה הולכת רחוק בשביל שלה. אבל לקחת הלוואה, מאחורי גבה, בלי מילה? ואם היה קורה משהו? ועל מי הייתה נופלת החוב? עליה. רווית, כמובן, לא הייתה נושאת באחריות.
כנראה הגיע הזמן לעשות שיחה רצינית עם אילן. שיסביר מי חשוב יותר, או שלפחות יבהיר לאמא מתי להוריד פרופיל עם הדרישות. השיחה לא צלחה: אילן האשים את יעל בחוסר רגישות ובחומרנות:
החזרתי את החוב, אשלם הכול, אבל את חופרת! וכן, אמא לא רוצה בתי הארחה זולים, מגיע לה חמישה כוכבים! הרי היא הביאה אותי לעולם, הכול עשתה בשבילי! ולא אוכל לדאוג לה לחופשה?
ומה עם זה שהיא פשוט קוברת אותנו כלכלית? אולי צריך להסביר לה שזה לא אפשרי?
אני אסביר לך: אמא זה קודש…
יעל הבינה: כלום לא ישתנה. ואת הקנאה של רווית בה יעל למדה לזהות: אמא מתקשרת כל יום, מתחננת ש”איילוש” יבוא, שהיא כל כך מתגעגעת… והוא, כמובן, עוזב הכול וטס אליה לצד השני של העיר.
אחרי מריבה קשה, לא דיברו וכל אחד יצא לעבודה כעוס. לקראת צהריים יעל הרגישה לא טוב.
בעבודה דרשו ממנה לבקר את הרופא בדחיפות. שם, קיבלה את הידיעה שהיא בהריון. סוף סוף בשורה טובה, הזדמנות לדבר מחדש על התקציב.
שמחתי, אבל לא לזמן רב. אילן היה נסער: “לא הייתי מוכן. אולי תדחי את זה? את חייבת לחשוב על הפלה.” אחריו החלה רווית להתקשר. היא, בניגוד לבנה, לא התחננה אלא דרשה:
אני לא מתכוונת להיות סבתא! מה את חושבת לעצמך? ככה את רוצה להחזיק אותו? זה לא יעזור! הוא יעזוב, את לא תצליחי לשמור אותו
לאן הוא ילך? על מה את מדברת?
אני מכירה את הבן שלי. הוא כבר מזמן רוצה להתרחק ממישהי כמוך. תעשי כמו שאילן אמר, גם ככה לא תקבלי גרוש מזונות.
יעל הרגישה שמתהפך לה העולם. כשהתעוררה, הייתה כבר בבית החולים.
יעלי, חזרת אלינו, שמעה קול מוכר. היא פתחה את עיניה: לידה, רופאה מהשכונה, רותי אושרוביץ’.
רותי! מלמלה יעל לא ידעתי שאת כאן
הלוואי שלא היית יודעת, חייכה רותי. חשבתי שתצטרכי להחליט את או התינוק.
מה?!
הכול בסדר, תירגעי. עכשיו, ספרי לי מה שבר אותך ככה?
אחרי ששמעה את הסיפור, פניה של רותי קדרו. ואז אמרה:
עזבי אותם, יעל, אילן לא ישתנה, ואמו תחנק כל אישה שתהיה לידו. היא בטוחה שהבן שלה חייב לה הכול. הרגה את בעלה בדרישות, ועכשיו עוברת לבן. אילן, כולו בצל שלה לא יסכים אף פעם למשהו נגדה.
אבל הוא הרי התחתן…
האמת? אני לא מבינה איך בכלל זה קרה. עשרות בנות ברחו בפגישות הראשונות עם רווית! את תחליטי. אגב, מה אילן חושב על האבהות?
אחרי תשובת יעל, מלמלה רותי קללה חרישית על חשבונו של “ילד של אמא”. ומשום מה, משהו בדבריה חיזק את החלטתה של יעל. היא תסתדר לבד. אילן את הבחירה שלו כבר עשה, גם אם לא בכוונה.
יעל פתחה בהליך גירושין כמעט מיד שחזרה לעבודה. אילן לא ניסה למנוע. היא לא סיפרה לו שהתינוק שרד.
שנה חלפה מאז קיבלה את חירותה. יעל טיילה ברוגע עם בתה בפארק ליד הבית.
הו, איזה מפגש! קראה קול שלא יכלה לשכוח למה את לא נותנת לי לראות את הנכדה שלי?
כי זו לא הנכדה שלך. ענתה יעל בשקט. ההריון ההוא… כמו שאת ואילן המלצתם, לא החזקתי בו. הילדה הזו רק שלי, ורק שלי. ולסבתא אמיתית כבר יש לה.
איך את מעיזה…
מעזה ועוד איך. כל כך חסר לך להיות סבתא? תמצאי לאילן אישה מתאימה אחרת.
יעל הלכה משם מחייכת, לא מקשיבה לקריאות ולעלבונות שמאחוריה. היא ידעה שהשאירה את הבעל התלותי ואת החמות חסרת המעצורים מאחור. והיא לא הצטערה לרגעיעל עצרה לרגע, נשמה עמוק והביטה בבתה הקטנה, שצחקה בעגלתה אל יונה שנחתה על הספסל ממול. היא רכנה אליה, ליטפה את שערה והתמלאה שלווה חדשה שלא הכירה מעולם. הרוח נשבה קלות, ושמש של אחר הצהריים האירה את פני השתיים כאילו כל העולם שייך להן, ורק להן.
אישה מבוגרת ניגשה אליהן, חייכה ברוך ונתנה לילדה פרח קטן. “יש לה אמא אמיצה,” אמרה לי על הדרך, “רואים עלייך.” יעל סידרה את השמיכה הקטנה, הרימה את מבטה ואמרה בלב שלם: “הפעם, אני כבר לא אוותר על עצמי.”
ושם, בצלו של עץ ביר park מוצף אור, ידעה יעל שלמרות הכולחיים חדשים באמת מתחילים ברגע שמחליטים לבחור בעצמך.
