תפוח
את בדיוק כמו אמא שלך!
כמו מה, סבתא? שאלתי בלי משים וכמעט עמדתי על המשמר, אבל מהר הורדתי את היד. ממי בכלל אני מתגוננת?
עקשנית! עקשנית תמיד! אמא שלך אף פעם לא הקשיבה לאף אחד! וגם את הולכת בעקבותיה!
ומה אני אמורה לשמוע?
אותי, כמובן! את צריכה להקשיב לי! ולכבד! כי אני מבוגרת ומבינה קצת יותר מהחיים! את שומעת?
הסתכלתי מופתעת על סבתא שלי, אישה שיער קצר, לחייה סמוקות מהכעס, שמנערת אצבע באוויר כאילו היא מורה לי.
כמה מוזר. למה היא חושבת שיש לה זכות שיקשיבו לה?! הופיעה לה פתאום ולא מצליחה להעלים אותה מהחיים.
בתוך הידיים שלי הרגשתי דגדוג כאילו אני עוד מחזיקה עיפרון ומוחקת דברים. כמה הייתי רוצה לתקן את היום הזה, לטשטש קצת את הצללים שם, להבהיר פה… פשוט לא אוהבת את הכבד הזה צעקות, וויכוחים, טונים גבוהים. אמא שלי בחיים לא דיברה אליי ככה. תמיד הייתה אומרת: אנשים הגונים יודעים להקשיב וגם לשמוע.
פותחים אוזניים, דנהלה, ומקשיבים טוב-טוב! כמו ארנב! את יודעת למה ארנב כזה מקשיב טוב? כי השועל מגיע על קצות האצבעות… ואם הוא לא ישים לב, אז השועל יופ! בולע אותו.
לאאא! ככה הייתי נצמדת לאמא מהפחד.
ברור שלא, חמודה. בגלל זה הארנב חכם. מקשיב טוב-טוב ובורח מהר. אף אחד לא תופס אותו!
זה היה מזמן. אני כבר כמעט בוגרת, אבל הסיפורים והלקחים של אמא שלי עדיין שזורים איתי בכל יום ויום.
כמה זה מוזר… כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שהיא מגזימה. היום אני מגלה עד כמה היא צדקה.
קחו לדוגמה את ה”סבתא” הזאת, לא הכרתי אותה בכלל עד לפני שנה. גרתי עם אמא בקריית ים, גן ילדים, ריבים טיפשיים עם מלי ורותם, ואז פיוס וריצה לחוף לקנות ארטיק קטן בטיילת. ואחר כך בית הספר, אורי, נשיקות ראשונות על החוף מול השקיעה.
ותמיד הייתה לי אמא.
בשקט ידיי ליטפו את החרוז הגדול בשרשרת הטורקיז המזויפת שאמא עשתה לי בידיים.
מה זה משנה מזויף? תראי איזה יפה! את יודעת, דנה, לפעמים האמיתי והנכון הוא גם מר. ולא תמיד מחמם את הלב. ומתחליף? לא בהכרח רע…
איך?
רגע, נזכרת בריב ההוא עם מלי?
היא אמרה שאנחנו עניים, ולכן את לא קנית לי נעלי ספורט מקוריות, אלא מזויפות. היא טענה שהיא יודעת איך אמורות להיראות נעלי מותג.
נכון. צדקה מלי. הנעליים שלך ידיד של אמא, עודד, הכין לך אותן. אבל אף אחד לא אמר שמדובר בנעליים ממותגות, נכון?
נכון.
ועם כל זאת, העור היה מצוין, והן היו מושקעות ויפות, בגלל שעשו אותן באהבה. את אהבת את הנעליים ההן?
ברור!
ומה זה משנה איזה מותג? אלה רק אנשים שהחליטו שדברים חיצוניים מקנים מעמד. זה מה שיהפוך את כולנו לטובים יותר?
ממש לא.
בדיוק! הכי חשוב שבפנים נהיה אמיתיים, כל השאר… יש מי שחשוב לו את התווית על האריג, ויש מי שמראה שמח במה שיש לו. ואני יודעת שמי שמבין שהחיים לא נמדדים בתוויות הוא זה שבאמת מאושר.
הפנמתי. לקח לי מלא זמן, הספקתי לשטוף את כל הרצפה בחדר שלי ובחדר של אמא, ואז נכנסתי למטבח ואמא עמדה ובחשה ריבת משמש לכבודי.
אמא, אז זה אומר שמלי לא חברה טובה? אם היא פעם מחמיאה לי ואח”כ טק! אומרת לי דברים מעליבים? הרי אני יודעת שהיא ממש אהבה את הנעליים. היא פשוט לא רצתה להודות.
מאיפה את יודעת?
רותם סיפרה. היא ראתה איך מלי רב עם אמא שלה, ודרשה נעליים ‘יותר טובות’ משלי.
או, דנה… אמא נשמה עמוק, הורידה את כף העץ וחיבקה אותי. אל תכעסי בבום. גם מלי עוד ילדה, כמוך…
אני לא ילדה.
הסתכלתי לה בעיניים ברוגז. אבל אמא שלי ידעה שאני באמת כועסת על עצמי שאמרתי לחברה משהו רע.
בשבילי את תמיד תישארי הילדה שלי… חייכה, ליטפה לי את הראש. כולנו לפעמים רוצים להיות שוב קטנים. שיחבקו אותנו, שירגיעו… אין מי שיעשה את זה עבורי.
היא נאנחה נושקת לי לראש.
טוב… אבל לגבי מלי… דנה, תהיי סבלנית. תזכרי איך הביאה אותך הביתה כשנפלת מהמתקן? היא נבהלה בשבילך יותר מאשר בשביל עצמה!. גם היא שרטה את הברכיים, ועדיין דאגה רק לך.
כן…
ואיך הבא לך את טושים החדשים שהביא לה אבא, רק כי היית חולה ואני לא הסכמתי שתבוא? רק נתנה וביקשה שיציירי לה ציור יפה.
ממש זוכרת…
יפה. אז לא כל דבר צריך לשבור אותו בגלל נעליים… יום אחד תגדלו ותשכחו את השטויות האלו. רק תדאגי לא לאבד דברים יקרים באמת.
היא כבר באה לבקש סליחה.
ומה ענית?
שעדיף שלא תבוא ושהיא טועה, ואנחנו לא עניים!
כעסת?
מאוד!
ועכשיו?
עוד קצת… אבל פחות
תני לזה לעבור לפני שתעשי צעד, אם תלכי עכשיו עוד תמשיכי לשמור טינה. ברגע שתהיי רגועה שלמי.
כמה הייתי צריכה את אמא שלי עכשיו. רק היא ידעה בדיוק מה להגיד. במיוחד עכשיו, כשהסבתא הופיעה…
סבתא שלי הופיעה פתאום.
עד אז לא ידעתי שאמא לא מרגישה כל-כך טוב, ולא שהיא פנתה לאמא של אבא שלי וביקשה שתבוא.
שלום, מירית! כמעט שכחתי איך את נראית! אמרה האישה הגדולה, מזיעה מהחום, שטרקה את השער ונשענה להתאוורר. חם פה נורא! איך אתן גרות ככה?!
שלום, חנה.
הבטתי על אמא, והרגשתי שמשהו שונה בקול שלה.
זאת דנה? חנה בחנה אותי. אין שום דמיון! את בטוחה שהיא של יואב?
את נשארת בדיוק כמו תמיד…
עכשיו כבר היה לאמא טיפ-טיפה חיוך, נרגעתי. אז לא כל-כך נורא… “נראה מה יהיה”, הייתה אמא תמיד אומרת.
לא אהבתי את סבתא. קולנית, עצבנית, דורסת. מיד הפכה את הבית לסופת רוח ולדאגות טפלות.
תמיד בלאגן כאן! קשה לסדר קצת, מירית?! ילדה בבית! ועוד בת! ככה היא תלמד בעלה? הוא יגירש אותה ביום הראשון, ובצדק!
לא הבנתי למה אמא שתקה, אפילו חייכה לעצמה בשקט, כשחנה השתוללה והפכה את הכול. רק הביטה בה בשקט, לא ענתה ולא עצרה.
החתולים התפזרו לכל פינה, אפילו הכלב לוי, שנתן לי עודד במתנה, יצא לחצר, שכב בצל הבוסתן, ונהם בשקט כל פעם שחנה צעקה.
הנה, הכלב היחיד עם שכל בבית הזה! מבין שאין פה מה לחפש! חיות לא שייכות לבית.
ושני החתולים, כששמעו את זה וראו מטאטא בידה, התנפצו החוצה.
בדיוק אז, בפעם הראשונה, הרשיתי לעצמי להתעמת. תפסתי את החתול שלי, בייגלה, והלכתי איתו בהתגרות ישר לחדר שלי.
מה זה חייב להיות?! דנה! חנה הרימה עליי קול, ולוי בחוץ נבח.
בשביל החתולים! סובבתי אליה בחצי עייפות החתולים נשארים בבית. וגם לוי! הם היו כאן הרבה לפניך. את רוצה סדר? אז תכבדו את הסדר פה, זה הבית שלנו! את אורחת! בבית שלך תעשי מה שאת רוצה!
דנה! אמא רק הצליחה להחניק קריאת הפתעה, שלא שמעה עליי מדברת ככה עם מבוגרים.
אבל, להפתעתי, חנה לא כעסה. הציצה עלי, חייכה, ואמרה:
דם זה דם, מה לעשות. תפוח לא נופל רחוק מהעץ… מירית! היית יכולה לחנך אותה קצת יותר!
מאז כבר לא נגעה בחתולים שלי. רק נזהרה לא לדרוך עליהם, ולא גירשה אותם.
בכל מקרה, כולנו היינו עסוקים בדברים אחרים לגמרי. הכול התגלגל כל-כך מהר, שהסתכלתי על השעון העתיק מעל הקומודה בסלון וניסיתי, כמעט נואשות, לעצור אותו.
למה הזמן חייב למהר כל-כך? למה?! אמא עוד כזאת צעירה! אני עוד כל-כך זקוקה לה! זה לא הוגן!
הזמן לא הספר להקשיב. המשיך להתקתק, דקה אחרי דקה, לא עוצר לרגע, לא משאיר שום תקווה אפילו להשהות.
רופאים, תרופות, בית חולים…
אמא שלי עזבה אותי בוקר אחד, באביב.
יום לפני זה, לראשונה פתחתי את החלונות ופגש את הרוח מהים, ולחשתי לה:
אמא, עוד רגע העץ הדובדבן שלך פורח! ממש תיכף…
אשתדל, דנה… אני מאוד רוצה לראות אותו…
כשהבנתי שאמא שלי איננה, בכיתי ושברתי את הענף שהתפתל לצד החלון שלה. למי בכלל זה חשוב, אם כבר אף אחד לא יסתכל…
חנה לא התחילה להיות עדינה. חיבקה אותי בכל כוחה, שלפה מהכיס מטפחת גדולה, ממש כמו סדין, וציוותה:
תבכי! תצעקי! תוציאי הכול אין בזה טעם להשאיר! לא יכלת לעשות כלום… לכל אחד יש את הזמן שלו…
מאיפה היא הביאה את המילים האלו? מאיפה היא יודעת מה קורה לי בנשמה? הרי צדקה. באמת הייתי בטוחה שזה קשור אליי. שאמא עבדה יותר מדי, לא נחה, רק בשבילי… רצתה שאלמד טוב, שאגיע לאוניברסיטה, שאהיה משהו…
ואני? הסתובבתי עם אורי והבנות, במקום לשבת עם ספרים ומכחולים. אפילו ירדתי בציונים, למרות שידעתי שהסוף של התיכון כבר קרוב. התחלתי להתעשת, אבל לא הספקתי להגיד לה לאמא. לא רציתי להדאיג…
את המכתב שנתנה אמא שלי לחנה בשבילי, היא הביאה לי רק בסיום הארבעים.
הנה, עכשיו מותר. תקראי טוב. היא כותבת לך.
למה המעטפה פתוחה? הסתכלתי על המעטפה הלבנה הסתמית.
“דנה” זה מה שהיה כתוב בכתב היד הרחב של אמא שלי.
מה נראה לך, שאקרא? בסדר, לא חייבת לאהוב אותי, אבל לקרוא מכתבים של אחרים? מה פתאום. לכי, אין לי זמן אלייך. המון ניקיונות על הראש. רוצה, תעזרי.
היא נעלבה. ישר קלטתי. לא צעקה, לא התווכחה. רק נשמה חזק ונעלמה למטבח. ניגשתי לדלת, נשענתי עם מצח על המשקוף, ששמתי עליו כבר פלאי עיפרון שאמא עשתה כשהייתי קטנה.
וואו, דנה פתאום גדלה! איזה ילדה גדולה!
שמעתי אותה בראש, כל-כך ברור, שזזתי מהדלת.
גדולה… אם הייתי באמת גדולה, גם הייתי חכמה. לא פוגעת באנשים סתם כך. אמא בטח לא הייתה מרוצה מההתנהגות שלי.
סגרתי את הדלת, התיישבתי על הרצפה, והשארתי את המעטפה על הברכיים, לא מצליחה לפתוח.
הייתי רוצה להגיד לאמא שלי כל-כך הרבה. היה כל-כך הרבה שלא שמתי לב אליו.
המעטפה הייתה תפוחה, מלאה בדפים קטנים מקרועים מִמחברת משובצת, כתובים בכתב ידה הצפוף של אמא. חיבקתי את בייגלה שהתעגל לי לידה, והתחלתי לקרוא.
“דנה! תפסיקי לבכות מיד! את הרי ילדה חזקה! אז למה הדמעות? החיים כל-כך יפים! ויש בהם כל-כך הרבה טוב! תלמדי להעריך אותם. אל תבזבזי זמן, אפילו לא על הצטערויות שאין להן תקנה. את תגידי לא הספקנו להיות יחד די זמן. ואני אומרת לך ההפך. היה לנו כל-כך הרבה זמן יחד! יותר ממה שאת מתארת! ואולי את לא מבינה עדיין… אז אני אספר לך מהתחלה. מגיע לך לדעת. זאת הרי הסיפור שלך.
מאיפה להתחיל… מההיכרות עם אבא שלך, אולי. את יודעת, הוא היה מדהים… איך שראיתי אותו פעם ראשונה פשוט התאהבתי בו, למרות שצחקו עליי “איך את יכולה? הוא ג’ינג’י!” לא הבינו איזה יפה הוא. כמו שמש קטנה, חם. דומה לו, גם אם זה לא נראה לעין קיבלת ממנו את הנמשים, העיניים והאף. השאר שלי. הוא כולו בחן אותך שנולדת, חלם שיהיו לך תלתלים כמו לאמא שלו, חנה.
דנה, היא אישה טובה מאוד! אל תקחי ללב את הרעש והרגשות הגדולים שלה. תמיד הייתה ככה קולנית, דורסת, אבל גם מאוד טובה ונאמנה.
אולי תשאלי, איך לא הכרת אותה כל השנים? למה לא נפגשתם? זה אשמתי. הייתי צעירה וטיפשה. לא הבנתי אותה.
סליחה על זה!
רבתי איתה חזק כשהיית קטנה. עם אבא שלך היה לי טוב, עד שמצא אהבה אחרת… זה קורה, דנה…
לא כי הוא לא אהב אותי או אותך. פשוט פגש אישה שעבורה הייתה העולם…
אבל מה קורה עם העולם שהיה לו עד אז? הוא נעלם. כנראה אהבתי אותו קצת יותר. נשאר איתי בזכותך, כשכבר לא אהב. כשראה את ההיא, הפסיק לשקר. תמיד היה ישר.
היום אני מבינה, אז לא הייתי מסוגלת לנשום מכאב. וחנה הופיעה.
היום אני יודעת שבאה לנסות להחזיר את הבן. להציל את המשפחה. לא הבינה מה קורה. כצפוי, התחילה בצעקות על סדר וניקיון, ואני נשברתי. רבנו, ועלבוּנו. עד שבסוף אפילו אמרתי שאת לא הנכדה שלה…
השם ישמור כמה מטומטמת הייתי. כמה קל לטעות, וכמה קשה להודות.
הייתי צריכה לזכור איך כשהייתי בהריון קשה והרופאים אמרו שלא בטוח שתיוולדי, חנה השאירה הכול ובאה לחיות איתנו חודש. האכילה אותי קציצות מאודות, עשתה פה סדר כזה שלא ידעתי איפה כלום, והסכימה לחזור רק שהרופאים היו רגועים ואת לא בסכנה.
לא ידעתי שנפגשה עם אותה אישה. ניסתה להסביר, הבינה, וקיבלה אותה. גם את הילדים שילדה לה היא אוהבת כמו שאת. כן, דנה. יש לך אח ואחות. אם תרצי, סבתא תכיר לך אותם. דיברנו על זה. לא טוב להיות לבד. שהמשפחה לצדך, זה רק עוזר. לי יהיה שקט, תביני.
קחי את זה לתשומת לבך.
ועכשיו לעתיד. דנה, תלמדי! אני כל-כך רוצה שיהיה לך עתיד. אבל רק שתקבלי החלטות בעצמך! תבחרי לבד, בלי שאף אחד יכוון אותך! דיברנו על זה גם שאיפה תלמדי, איך תשתמשי במה שקיבלת ממני. את כישרונית, ילדה שלי! תלכי עם זה! לא כל אחד מקבל את זה. אם כבר קיבלת תנצלי! זה לא יהיה קל. אבל חנה תעזור לך, ביקשתי ממנה. יש לי חיסכון בשבילך. אולי לא המון, כי הכול חשבנו, אבל לשנה שנתיים יספיק. הלאה כבר תסתדרי לבד. תמיד הצלחת לעבוד את הציורים על התיקים שמכרת לשכנים ולתיירים תמיד אהבו. בתל אביב ובירושלים עוד יותר קל למכור. רק אל תוותרי על החלום! תעשי אותו אמיתי! אני מאמינה שיום אחד תעשי תערוכה גדולה ותהיי מאושרת. ואני, גם אם לא אהיה עלייך אמשיך לשמוח ולגור בגאווה בלב.
אני אוהבת אותך! דואגת, אבל בוטחת בך! חזקה ואמיצה שלי.
תנגבי את הדמעות, בבקשה.
אמא”.
סגרתי את המכתב וישבתי זמן ארוך, הראש למטה, מנסה לא לבכות, כי אמא אמרה לא לבכות.
בייגלה כבר נרדם לידי על השטיח, רק עוויתות קטנות בשינה, ואני עוד יושבת ושואלת את עצמי מה עכשיו.
התשובה הופיעה בצורת סבתא חנה, שנכנסה לחדר, הדליקה אור וציוותה:
קומי! מספיק חושך. בואי, אשקה אותך תה ונשב לדבר. צריך לעשות, לא להצטער!
ה”חוּלמות” שלי לא מצאו חן בעיניה. כעסה ולימדה שעדיף שאהיה עם “מקצוע ביד”, כלכלנית, משפטנית. אבל לא הסכמתי לשמוע. ואז, אמרה לי שגם אני עקשנית כמו חמור, ומזכירה לה את מי שכל השנים לא הצליחה להודות במילה אחת בדיוק יכולה להרוס חיים ולנתק משפחות.
שנים לא שמעתי מכם! חיפשתי אתכם בכל קופת-חולים ומרשם! מאיפה היה לי לדעת שאמא שלך שינתה את השם שלך וגם שם המשפחה? אפילו לא את שם נעוריה, שם לא קשור! איך זה קרה?
עודד עזר לאמא.
את עודד עוד אשיג חשבון! שלא העזתי בכלל…
אל תעשי! הוא עזר לנו המון! והפציר באמא להתחתן איתו.
והיא?
לא הסכימה. פעם לא ידעתי שאבא חי. ידעתי, אולי הייתי משכנעת שתסכים.
חבל, אה? חנה הניחה בצלחת מולי חתיכת עוגה. תאכלי, תחשבי מה שאמרתי! מה זה המקצוע הזה ציירת? חשבונאית, הנה זה מקצוע! תמיד מלא עבודה ומשכורת.
סבתא, די! זה לא אני…
אז תלמדי, חכמה שלי! צחקה פתאום ועשתה לי סימן באצבעות, שסימלו את הברית הסודית שלנו מאז שהייתי בגן.
נו, טוב. אני אבוא איתך לתל אביב. אשמור שתהיי ציירת מוצלחת כמו שהבטלתי לאמא שלך. יאללה תאכלי, התה מתקרר!
והשנים עברו ואחרי זמן, בגלרייה הקטנה בנחלת בנימין, הסתובבנו בחבורה הכי מצחיקה בעולם.
אישה ג’ינג’ית, מלאה וקצת פרועה, בחור גבוה במשקפיים ואף משונה, ואני עם עומר הקטן שלי בידיים.
נו? אעיז לשאול, גם אחרי שהבטחתי לעצמי שלא אצפה ממנה לשום אישור.
חנה תשאיר רגע אחד, תחייך, תיקח ממני את עומר, תנגב לו את האף, ותיתן לו להניח ראש על הכתף שלה.
יפה מאוד! וגם המסגרות יפות. רק תפסיקי לבזבז צבע, כן? ובסדנה שלך סוף סוף תעשי סדר! בוקר עברתי אי אפשר לדעת אפילו איפה עומדים! דני, אתה שומע? פנתה לבחור בשרשרת.
מה קורה, חנה?
יש לה שקיות מתחת לעיניים! לא ישנה בלילות! אני לוקחת את עומר! ואתם תשנו, תנוחו ותחזרו רק אחרי שבת! סיכמנו? קדימה, קטן.
ובהולכתה, תעצור רגע אחד, תלטף לי את הלחי, ותלחוש:
אמא שלך מאוד גאה בך, ילדה שלי. וגם אני. נכון שאת יודעת את זה?
ותגיד את התפוח שלי…
