היום אני יושבת לכתוב ביומן, מנסה לעשות סדר במה שקרה. בעלי התחיל ללכת כל יום לבית הכנסת. חשבתי שאולי עבר תהליך רוחני. הסתבר שלא התפילה משכה אותו לשם.
כל יום ב-17:30 הוא היה יוצא מהבית. אמר שהוא הולך לתפילה מנחה וערבית. “איזה שינוי,” חשבתי. “אנשים משתנים אחרי גיל חמישים.” לא עלה בדעתי שתפילה זו בסך הכול מסווה.
בהתחלה זה היה נראה תמים. מאז פסח הוא דיבר המון על אמונה, סיפר שקשה לו, שצריך להתנקות, להירגע.
הנחתי שזה משבר גיל העמידה. הוא אף פעם לא היה דתי במיוחד, אבל אם התפילה מרגיעה אותו למה לא? בישלתי ארוחת ערב, הוא היה יוצא וחוזר אחרי שעה וחצי, רגוע יותר. היה לי נדמה שבאמת השאיר משהו מאחוריו.
לאט לאט שמתי לב לשינויים קטנים. חולצה מגוהצת, שיער מסודר, קצת בושם. אמר שזה “מתוך כבוד לבית הכנסת”. ש”הקב”ה גם ראוי להופעה נאה”. זה היה נשמע לי מצחיק, אבל לא הגבתי. הוא לא שתה, לא צעק, לא היה על המחשב כל היום בסך הכל בית כנסת.
ביום ראשון הכל התהפך. חזרנו מאירוח אצל אחותו. בבלבול, לקחתי בטעות את המעיל שלו. חיפשתי את המפתחות והיד שלי נתקלה בקבלה מקפה ליד בית הכנסת. שתי קפה, שני עוגות. יום חמישי, 18:05. אבל הרי ביום חמישי הוא היה “בשיעור”.
שמרתי את זה לעצמי. למחרת החלטתי לעקוב אחריו. נכנסתי לאולם וישבתי בספסל האחורי. התפילה התחילה, בעלי אכן הגיע. לבד. ראיתי אותו מתפלל. אחרי קדיש, היה הראשון שיצא. יצאתי אחריו וראיתי אותה. מחכה לו בקרן רחוב, מחייכת, לבושה כאילו לדייט. הם התחבקו והתנשקו. לא כמו ידידים.
חזרתי הביתה רועדת. הלב שלי פעמון. לא כעסתי, אפילו לא נשברתי פשוט התביישתי. איך לא שמתי לב? איך הייתי עיוורת?
למחרת שאלתי אותו ישירות:
– איך קוראים לה?
הוא כפה את עצמו. לא שיחק משחקים. נשם עמוק וענה:
– עדינה. הכרתי אותה בבית הכנסת, היא עוזרת בארגון שיעורים.
– וגם אתה “עזרת” לה?
הוא שתק. הדממה אמרה יותר מאלף מילים.
לא צעקתי. לא גירשתי אותו. אמרתי בלי כעס:
– אם כל כך התאהבת בתפילה, תתפלל שימצא לך דירה. כי מהבית הזה אתה יוצא.
הוא עבר לגור אצלה שבוע אחרי כן. “החברה מבית הכנסת”. הילדים שלנו היו בשוק, אבל בוגרים הבינו. הבת שלי אמרה לי אחר כך:
– אמא, עדיף עכשיו מאשר בעוד עשר שנים, כשתהיי בת שבעים ויהיו לך רק דמעות.
בהתחלה זה כאב. הרגשתי נבגדת, כישלון, פחדתי להישאר לבד, חששתי שלא תהיה לי אהבה יותר. אבל עם הזמן, הבנתי שהבדידות הזו עדיפה על חיים באשליה.
היום עברו שישה חודשים. לפעמים אני רואה אותם יחד היא מחזיקה לו את היד, הוא נראה כאדם שאיבד את עצמו. לפעמים נדמה לי שיחזור. אבל אז עולה ריח הבושם הזר שנדף ממנו, והמבט בעיניו כשפגש אותה אחרי התפילה.
אז אני יודעת: אני לא רוצה לחיות עם מי שצריך את קירות בית הכנסת כדי להסתתר מאחורי מסכות. אני בוחרת אמת. אפילו אם לפעמים היא כואבת.
