הקריאה האחרונה
מהרגע שנטע התעוררה באותו בוקר, היא לא הצליחה להשתחרר מהתחושה שמשהו עומד לקרות משהו רע
היא הרימה מיד טלפון לאמא שלה, אבל מרים הבטיחה לה שהכול בסדר:
הלחץ דם מצוין, הראש לא כואב. למה את שואלת?
סתם, ליתר ביטחון… ענתה נטע. טוב, אני צריכה להתארגן לעבודה. אם יש משהו תתקשרי.
בסדר.
הייתה אמורה להירגע אחרי השיחה, אבל הדאגה לא עזבה אותה ואף נהייתה חזקה יותר. נטע ניסתה להבין אם יש סיבה אמיתית, אבל למעשה, לא קרה שום דבר יוצא דופן.
אם כי, בעבודה שלה, כל דבר יכול לקרות. במיוחד ביום שני יום לא פשוט לכולם.
היא סיימה לשתות את הקפה, הציצה בשעון חצי לשבע. נטע התלבשה במהירות, לקחה אוכל לדרך ויצאה.
*****
בכניסה למוקד מד”א פגשה את אלון, הנהג שאיתו הייתה אמורה להעביר את כל המשמרת. הוא חייך ונופף לה לשלום, בעוד היא רק הנהנה בעייפות.
נטע, למה את כזו כבדה הבוקר? קרה משהו? שאל בחיוך כשהדליק סיגריה.
לא, אלון. כלום עוד לא קרה. אבל יש לי תחושה, לא יודעת להסביר משהו לא טוב עומד לקרות, ענתה.
וואו, אל תחשבי רע מאיפה המחשבות האלו? לא ישנת מספיק?
נטע רק הרימה עיניים לשמיים הכל היה אפור, עננים מבשרים גשם חזק שבדרך.
היא אף פעם לא אהבה גשם
“אולי זו הסיבה למצב הרוח?” תהתה לעצמה וחייכה לעצמה קצת, שמחה שמצאה את התשובה. אבל המועקה חזרה מיד.
בהצלחה לכם! קראה עברית, פרמדיקית חדשה, שרצה על ידם.
אלון השתעל מהעשן והניף לעברה אגרוף ברוח טובה, והיא מיד מיהרה להתנצל:
אווף, סליחה! לגמרי שכחתי מותר להגיד בהצלחה במד”א… אמרה במבוכה.
היא עוד חדשה ולא יודעת שמאחל “יום טוב” במשמרת זה מזל רע
הנה עכשיו באמת יקרה משהו לחשה נטע בקול שבקושי נשמע.
חמסה עלייך ענה אלון, זורק את הסיגריה לאשפה.
*****
נטע נשכה שפתיים בכל פעם שהדיספצ’רית שלחה אליהם כתובת נוספת בטאבלט:
גבר, בן 35, כאב ראש חזק, נשמע חשד לשבץ.
“זה מה שחסר לי…” חשבה בלב. רופאים במד”א אמנם מוכנים להכל, אבל כל קריאה כזו נכנסת ישר ללב.
הפעם זה נגמר בטוב. האיש היה שיכור אחרי חגיגת יום הולדת ארוכה, ונטע נתנה לו כדור לראש וייעוץ.
ואם אני ישתה בירה? יעזור? שאל בתקווה.
ממש לא! זה רק יחמיר. אם אתה רוצה לחיות טוב עדיף להתרחק מאלכוהול, ענתה בחיוך.
היא יצאה מהדירה באנחת רווחה, אולי באמת רק עייפות וצפיפות רגשות מוציאים ממנה חרדה.
היא כבר כמעט נרגעה ואז הקפיצה הדיספצרית שלחה אותם לבית העלמין
לאן? הופתע אלון.
כן לבית העלמין, לחשה נטע.
שם, קברו היום אמן מפורסם מהעיר. הרבה אנשים צעירים ומבוגרים, נשים וגברים חלק עמדו בשתיקה עם שושנים, חלק בכו. אף אחד לא נזקק לעזרתם, תודה לא-ל.
אחר כך הגיעו עוד קריאות, אך רגילות, שעוברת כל משמרת.
כך, בלי ששמה לב, נעלמו להן שתים עשרה שעות.
עוד עשר דקות, והיא כבר מתכננת את המקלחת החמה בסוף יום, קצת אוכל ושינה מתוקה.
כשהייתה בדרך חזרה, מהססת, התקשרה בפעם העשירית לאמא.
הכל מצוין, אמרה מרים. אני אוכלת עכשיו, אחר כך אצפה קצת בטלוויזיה.
מה אמא אמרה? שאל אלון כשנטע הכניסה את הנייד לכיס.
הכל טוב.
רואה? אמרתי לך! שום דבר לא יקרה היום. צריך להפסיק לתת לרגשות לנהל אותנו
עדיין מרגישה לא טוב, אלון, פלטה נטע. לא ברור לי למה אני ככה.
למה שלא תאמצי חיה? חיות מרגיעות מעולה, תאמיני לי!
עם המשמרת שלי? מי ישמור עליה כשאני במשמרת? אתה לפחות נשוי, יש ילדים, אני לבד.
היא רצתה להמשיך, אבל קולה של הדיספצ’רית קטע אותה:
נטע, עדיין יש לך קריאה אחרונה. רחוב ביאליק 17, דירה… רגע
לא דירה 6 במקרה?
כן! את מכירה?
ברור. ישראל בן-ציון גר שם. שוב התקף לב?
שתיקה. ואז הדיספצרית אמרה:
לא, נטע הוא נפטר. מוקדם יותר בבוקר. המשטרה כבר שם, ואתם צריכים להגיע.
ידיה של נטע רעדו כשהניחה את הטאבלט על הברכיים והביטה באלון.
חבל על ישראל אבל, נטע, אל תאשימי את עצמך. הוא התעקש לא להתאשפז, לא הלך לרופא ניחם אותה אלון.
…כן.
נטע השעינה את ראשה לאחור ועצמה עיניים, מקווה להירגע.
*****
היא הכירה את ישראל בן-ציון לפני חודש וחצי, כשהתקשר למד”א עם כאבים בחזה. הפקידה אמרה:
הדלת תהיה פתוחה. אפשר להיכנס ישר.
בכניסה המתינה לה גורת כלבים קטנה. היא נבחה, התנגדה. ישראל צחק:
מצאתי אותה ברחוב. מאז היא לא עוזבת אותי.
כלבה מקסימה, חייכה נטע, הייתי שמחה לגדל אחת, אם הייתי יכולה.
למה לא?
החיים מסובכים ענתה. בוא נדבר עליך מה מציק לך ולכמה זמן?
התברר שבעיות הבריאות שלו החמירו מאז שנפטרה אשתו. הוא סירב להתפנות פעם אחר פעם בגלל הגורה, אורה שמה.
מי ישמור על אורה אם אני לא פה? חזר ואמר.
ומה יקרה אם לא תטופל? ניסתה לשכנע אותו, אך לשווא.
הוא אפילו דאג להשאיר כסף לשכנה, הדס, שתדאג לכלבה, אם יקרה משהו.
כי להיות ברחוב זו לא ברכה לכלב אמר ברצינות.
נטע הגיעה אליו שוב ושוב אל תוך שבועות, והוא סבל יותר, אך סירב להתאשפז. היא נקשרה אליו וגם לאורה החמודה.
אבל עכשיו, הקריאה האחרונה באמת האחרונה.
נטע הרגישה שאולי יכלה לשכנע אותו איכשהו אך כבר היה מאוחר מדי.
הגענו, נגע אלון בעדינות בכתפה.
למעלה בדירה פגשה את השכנה הדס, ואת קצין המשטרה.
רק הכלבה נבחה מן הבוקר, הופתעתי שישראל לא יורד לטייל איתה כמו תמיד. הבנתי שמשהו לא כשורה, סיפרה הדס.
השוטר פתח את הדלת, ישראל כבר לא היה בין החיים. נטע חתמה על המסמכים.
אבל פתאום חיפשה את הגורה אורה והיא לא בדירה.
השכנה לקחה אותה, אמר השוטר.
“ברוך ה'” נשמה נטע לרווחה, אך לא התאפקה ושאלה את הדס:
תודה שלקחת את אורה. איך היא?
איזה אורה? אה, הגורה לא, שחררתי אותה לרחוב. אין לי מה לעשות עם כלבה אם תסתדר תסתדר.
נטע רצה במדרגות, יצאה החוצה ישר אל הגשם הגובר.
נטע, תיכנסי לאמבולנס, קרא אלון.
אבל היא נעמדה לידה, עיניה נחות על הגשם.
אלון, תחזור לתחנה לבד. אני חייבת למצוא את אורה.
אשאיר אותך לבד? אין מצב. ביחד נמצא אותה.
וכך, שניהם, ולבסוף גם הקצין, עברו ושוטטו בכל השכונה בגשם ובהדרגה, הקור והגשם רק התחזקו.
מצאתי! קרא פתאום אלון.
מאחורי ספסל קטן התכופפה אורה, רועדת כולה, רטובה ומפוחדת.
נטע התקפלה לידה, מחבקת וסוחטת דמעות עם הדמעות שבפניה מי ידע אם בכי ומי גשם?
אורה מותק, אני כאן אני אדאג לך, נשבעת. בואי איתי?
אורה הביטה בה בעיניים גדולות ונאמנות והסכימה.
*****
בהתחלה חששה נטע שלא תסתדר, אבל אמא שלה, מרים, הגיעה כל משמרת לעזור מאכילה, מטיילת, מטפלת.
בכל יום חופשי בילו שלושתן נטע, מרים ואורה בפארק.
חייה של נטע התמלאו באור חדש, עם משמעות אמיתית. בדיעבד, הבינה את ישראל בן-ציון. לפעמים לכלב קטן יש כוח לרפא דאגות של גדולים.
ואחרי זמן, נוסף למשפחה עוד בן אדם אותו קצין משטרה, יואב, שנכנס לחייה באותו ערב, אחרי שחיפש איתה את אורה בגשם. אהב את נטע מהרגע הראשון.
כשהגיע לביקור ראשון, פגשה בו אורה. לאחר שסרקה אותו בעיניה, השמיעה נביחה אחת והזמינה אותו פנימה היא החליטה שהוא ראוי.
ואם אורה הסכימה, זה סימן טוב. ללב טוב וללב של כלב יש חושים חדים מאוד.
נטע למדה באותו יום שלפעמים דאגה אינה סימן לסכנה, אלא לקריאה להיות שם, עבור מישהו אחר. וכך חיים נבנים, לב אל לב, מתוך נדיבות ומבט אמיץ אפילו בגשם.
