המעריצה של יובל היא בעלת יופי נדיר. אפילו אילו הייתה גבר, הוא היה בוחר בה בטבעיות. יש נשים שמודעות לערכן, הולכות זקופות, לבושן מכובד, מביטות בעיניים ישר, מקשיבות עד הסוף. הן אינן ממהרות, תנועותיהן רגועות, אינן מרגישות צורך לחשוף כתפיים או להרים חזה כדי להתבלט; הן שומרות על שקט מלכותי ואינן נוטות לאבד שליטה.
והיא הייתה בוחרת בו, אולי בדיוק משום שהיא ההפכה שלו. הוא עצמו הוא כזאת: תמיד בורח, מרים קולו כלפי הילדים או האישה, משחרר דברים מידיו, לא מצליח להתמקד במשהו, בעבודה הוא תמיד מאחור, הממונים עליו מתלוננים תדיר. הוא לובש רק מכנסיים וחולצות או סווטשירטים, כי למי יש זמן ללבוש שמלה או חולצה? כמעט ולא זוכר מתי איפה מגהץ ריבועים או תחרה; רק מייבש הבגדים המודרני חוסך לו את צמאון הגיהוץ.
מעריצה של יובל, לעומת זאת, מושלמת. הגוף, הדרך שבה היא מהלכת, רגליים ארוכות, שיער עבה, עיניים צלולות, פנים יפות היא תופסת את העיניים מיד. מאז שראה אותה, הוא לא מצליח לשאוף לשקט. הכל קורה אחרי פגישה בעבודה בשכונת רמת רם בירושלים. עייפה ורעבה, היא נכנסת במקרה לבית קפה “קפה ירוק”. המקום מלא, רק פינה אחת פנויה. היא מתיישבת, מרימה מבט אל תפריט ולא רואה כלום שונה. פתאום מזהה את האיש מאחוריה יובל ולידו עומדת אורית, המעריצה.
הוא מניח ידיים על פני קולה, מנשק באיטיות את אצבעותיה. כמו ציור, האצבעות מריחות בזיליקום. הוא מנסה להסתכל עליה, אבל מודע שהאישה שלו שונה לגמרי.
מתפשטת בו תחושה מוזרה, כמו תחושת כוויה רואים סימני אדום על העור ויודעים שבזמן קצר יכאיב, אך עד אז מחכים לכאב. מנסים לנשום עמוק כדי להקל על הפצעים שבאופק.
הוא צריך להרגיש כאב, אך בפנים מרגיש רק ריק. אין דבר נוסף.
יובל חוזר הביתה בזמן. הוא שקט ומאוזן, בעוד היא זוהרה תמיד נוהגת להתלהב, לחפז, לפעול באימפולסיביות. הוא סנג’יו מתון, בעל חוש הומור נעים, סדרן במלואו ההפך ממנה.
היא רוצה לשאול אותו ישירות: “אז איך זה עם האהובה? ראיתי אותה אתמול ב’קפה ירוק’, היא נראית מדהימה, אני מבינה, אף אחד מאיתנו לא היה מייחל למצב הזה.” היא מתארת איך הוא מזיע, אדום ופועל לשמור על רוגע.
היא ממשיכה: “טוב, ומה הלאה? האם הילדים יפגשו אותה? האם נזדווג עם אמא חדשה? האם תזוז למגורים משלה או נעביר אותה אלינו?” היא לא משיבה לו דבר. יובל מחבק אותה ונרדם לצידה.
אולי אפילו לא הגיעו לרגע המין, היא חושבת, מתעה בצד המיטה וצוחקת במחשבה. היא מדמיינת איך היא רואה את ההונאה בעיניים, וממשיכה להתעקש שהיא הייתה ברורה.
אולי זה היה רק בתחילת הפיתוי, במבט, בפעימות הלב המתואמות. יובל יודע איך לשמור על תנועותיו, לא להראות דבר.
היא מתעוררת בלילה, קמה בחלקים, חולמת על פרחים צבעוניים ומעריצות בלבוש אדום בלתי מוכר.
בבוקר היא מתכוננת למטה כבד, נעה באיטיות, מכינה את הילדים לבית הספר ברוגע.
היום כולו היא תוהה מה לעשות. מה עושים בדרך כלל נשים שמגלות שבעלה נמצא עם אחרת? לחפש בגוגל? החיפוש אינו נותן תשובה. אין לה תוכנית. האם להמשיך לחיות? היא לא מרגישה צורך לנסות. החיים ממשיכים כפי שהיו: אותו נוהל, יובל חוזר הביתה בזמן, ללא ריח בושם זר, הילדים שמחים ורתוקים, סרט בקולנוע ביום ראשון. אותו קצב של שניים של שלושה רומנים בשבוע, אם היא מקפידה על פרטים.
אולי הייתה טעות בקפיטרה? היא מתקשרת בצהריים, לא מקבלת מענה. היא עולה במונית וחוזרת לבית הקפה. נותנת למוני נסיעה תירוץ: “מחכה לחבילה חשובה לעבודה”. רכבו של יובל חונה מול קפה. היא רואה אותם יוצאים ומקפצים למכונית יחד.
היא מתלבשת, מבקשת בקבוק מים מהמונאי, מדמה שיחה בטלפון ומצעקת: “בבואה תתביישו עם חבילה שלכם! אני לא עומדת כאן, אני הולכת לעבודה!” אפילו אז היא לא מודאגת מדעת המונאי.
כאשר מתגלה שיש למעריצה, החיים מתהפכים. האם להגיש לגט? אולי. איך לחיות אחרת? לסבול? למען מי, ולמי?
היא נזכרת בזוג חברים, שבו המצב היה דומה הוא עם מדליקה, הוא שכח, היא גילתה לבסוף. היה סקרנות, הוא ניסה להצדיק, עד שהוכחו ההודעות בטלפון. הם טענו שהפריצה הייתה של מתחרים קנאים.
באותו הזמן, בעלת החבר חיזקה: “אף פעם לא אשקר. אם אתה עושה משהו, אתה חייב להודות. או לשבור עם המעריצה ולשמור על המשפחה, או לעזוב ולהיות אחראי על ילדיך.”
היא חשבה שזה מרשים: מי עומד לצידה! נכון, להציע עצות מהצד זה קל, בלי להיות מעורב. כשחיים מציבים אותך במרכז, כשאחרים מצפים ממך החלטה ושיווי משקל, האומץ והאיזון נעלמים ברגע.
היא חודרת לאותו קפה, מתיישבת במקומו שלהם. האורית מרים מבט מופתע. יובל קפא, ואז מרקיד ידיו מתחת לשולחן. שקט. היא צופה בו. האורית מבינה מיד מי היא או אולי כבר ידעה.
יובל רוצה לדבר, היא חוסמת אותו בכף יד: “לא כאילו לא שמתי לב, נכון?” היא אומרת ברוגע: “זה לא משהו חריג, קורה. אבל בבקשה, תחשבו איך תפתרו יש לנו ילדים, דירה משותפת, הורים מבוגרים. אתם אנשים בוגרים, תדעו להתמודד.”
היא קמה. השמלה החדשה, הריחה של חולצה מכופרת, מרגישה נוח. חבל שלא לבשה משהו כזה מזמן.
לפעמים, אומץ הוא לומר את האמת, ולהמשיך בגאווה, גם כשקשה. והגאווה של האישה אינה נמדדת בנעליים או בשמלות מגוהצות, אלא בשקט שבו, בסוף, היא יודעת איך לאסוף את כוחותיה ולחיות את חייה.
