יומן אישי תל אביב, יום קריר בחודש טבת
יש ימים שבהם החיים כותבים תסריט שאף במאי לא יעז לחלום עליו, והיום הזה היה כזה. הכול התחיל כמו עוד בוקר סתמי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, רעש מכוניות, צעקות רוכלים. עמדתי, סבתא רחל, מאחורי עגלת הבורקסים שלי, הידיים שלי רעדו כי החורף לא מרחם גם פה. האדים עלו מהתבנית וחיממו קצת את הרוח, אבל ליבי קפוא מדאגה.
פתאום אני רואה שלושה גברים מתקרבים, לבושים בחליפות כהות, כל אחד מסודר כמו שרים בממשלה. הראשון הלך מולם, עיניו בולשות, נוקשות. הכרתי את פניו מהעיתון זה היה אלדד לוי, טייקון ההייטק, אותו אחד שתמיד רואים מחייך רק לצלמים, אף פעם לא בלב.
נלחצתי. גמגמתי, כמעט בלחישה: “בבקשה… אני משלמת ארנונה, יש לי רישיון, אני רק מנסה להתפרנס בכבוד… אל תיקחו לי את המקום. זה כל מה שיש לי.” החזקתי את הסינר הקרוע שלי קרוב לחזה.
אלדד לא ענה. התקרב אל הדוכן, לקח בורקס תפוח אדמה קטן, נגס. נעמד, לא זז. מבטו ננעץ בי, חריף, כאילו מחפש מאחורי הקמטים סיפור נסתר. הייתי בטוחה שבאו לגרש אותי הרי דיברו על פינוי השוק לכבוד פרויקט נדל״ן חדש.
התחלתי לבכות. “אל תעשו לי את זה… בבקשה, זה החלום היחיד שנשאר לי…” הדמעות זלגו על הלחיים, והסתרתי את פני בידיים סדוקות וצורבות.
ואז, העוזרת של אלדד נתנה לו טלפון. על המסך תמונה דהויה, מהסוג שמוצאים באלבום ישן בבית ירושלמי. אלדד הסתכל על התמונה, ואז עליי. עיניו כאילו נפערו פתאום, והוא בחן אותי מחדש, כאילו הנפש שלי יצאה דרכן. הוא שם לב, סוף סוף, לטבעת הכסף עם חריטה של חרצית על האצבע שלי טבעת שסבא רפאל הכין לי ביד, שנים לפני שהלך.
אלדד השתנק. ידעתי הוא הבין. פתאום זרק את התיק היקר שלו על הרצפה, ירד על ברכיו בחול, בלי לחשוב על חליפה של שלוש חתיכות, אחז את היד שלי בידיו, ולחש “סבתא רחל… זו את?”
הלב שלי כמעט עמד מלכת. רעדתי. “אלדד… ילד שלי, אתה… אתה זה באמת אתה?” נגעתי בלחיו, לא מאמינה.
כל הרחוב דמם. בהרף עין, חדל להיות האיל מיליונים; הוא חזר להיות הילד ששנים חיפשתי, עוד מאז השריפה ההיא בבית הישן בפתח תקווה, כשהמשפחה קרסה וכל אחד הלך לדרכו. משירותי הרווחה אמרו לי שהוא לא שרד; לו סיפרו שאני כבר לא בין החיים.
ובכה איך שבכה “חיפשתי אותך כל חיי… הניהול, הפגישות, אלפי השעות… הכול כדי שאולי יום אחד אמצא אותך. לא דמיינתי שאת פה, כל כך קרובה”.
חיבקתי אותו, חזק, והריח שלו היה ריח של בית, של ימים אחרים.
לא מכרתי באותו יום אפילו בורקס אחד. הוא אחז בידי, הוביל אותי לרכב המפואר שלו אבל הפעם עזבתי את הדוכן בידיעה שלקחתי איתי את כל מה שחשוב באמת, המשפחה שלי.
הרחוב לא נהרס. אלדד בנה שם מרכז לקשישים, על שמי, שיהיה מקום חם לכל מי שהחיים השאירו אותם מאחור מקום שבו אף סבתא לא תרגיש בודדה או חסרת בית.
מוסר ההשכל? אל תשכח לעולם את שורשיך, ואל תשפוט בן אדם על פי המראה. לפעמים, מתחת לסינר הישן, מסתתר הלב שמחזיק לך את כל הילדות.
