שלושים שנה עבדתי במפעל במעלה אדומים, כדי שלילדים שלי יהיה טוב יותר. ביום הולדתי השבעים קנו לי סל פרחים לבן של משלוחים, עם כרטיס צבעוני. עמדתי בדירה הריקה שלי בירושלים עם הסל ביד ובכיתי. אילו הייתי יודעת לפני ארבעים שנה שביום הולדתי השבעים אעמוד כך, הייתי חושבת שמישהו מתלוצץ איתי בנבזות. אבל לחיים חוש הומור עקום והם אף פעם לא שואלים אם את מוכנה לסיום.
באותו בוקר חמישי התעוררתי בשש, למרות שלא היה לאן למהר. הרגלים ישנים שלא עוזבים שלושים שנה קמתי לפני הזריחה, להספיק לאוטובוס הראשון למפעל.
תפרתי מדים, סרבלים, סינרים ונעליים בטח. אז היו כמה מפעלים כאלה בירושלים ולכל אחד מהן היו חדרים מלאים נשים כפופות למכונות, אצבעות מחטבות ותפילה פנימית שילדיהן יגדלו למשהו טוב. כי בשביל מי כל זה, אם לא בשבילם?
שלומי בעלי, עליו השלום, עבד ברכבת ישראל. יחד סחבנו את הבית. לא התלוננתי היה לנו מספיק. דירת שותפים בקריית יובל, אחר כך שדרוג לדירה עם שני חדרים ומרפסת בנוה יעקב.
חימום מרכזי, מרפסת שמש שפונה לחניה. הילדים תמיד חבשו בגדים מכובסים, קיבלו אוכל חם וספרים לבית הספר. נדב הלך לשיעורים פרטיים באנגלית, אילה נרשמה לחוג מחשבים. שלומי עשה שעות נוספות ואני עבדתי בערבים, תיקנתי וילונות או תפרתי שמלות כלה לשכונה.
וזה הצליח היה שווה. נדב סיים משפטים, היום יש לו משרד במרכז תל אביב. אילה מנהלת חברת שיווק דיגיטלי בחיפה, עד היום אינני מבינה מה בדיוק היא עושה, אבל משלמים לה טוב. אני באמת גאה בהם. רק שבתקופה האחרונה, הגאווה מרגישה כמו תה בלי נענע חסר משהו.
שלומי נפרד מהחיים לפני שמונה שנים. לפתע, בלי פרידה הלך לישון בלילה, התעורר כבר לא. בשנה הראשונה הילדים התקשרו כל ערב. בשנייה פעם בשבוע. היום נדב מתקשר ביום ראשון, אם לא שוכח.
אילה שולחת סמס קצר, כמו מברק: “אמא, מה שלומך? נשיקות.” עונה לה: “הכל בסדר, בת שלי.” מה עוד אכתוב? שבערב אני מדברת עם הערוץ הרוסי? שבשבת היחיד ששוחח איתי היה הקופאית בסופר יודה?
ליום ההולדת התכוננתי שבוע. אפיתי עוגת גבינה של אמא שלי על בצק פריך. קניתי מפה חדשה. הוצאתי את ערכת הפורצלן מהחתונה, ההיא שלעולם לא משתמשים בה ביומיום. הנחתי ארבעה סטים. כי נדב אמר “אנסה לקפוץ” ואילה כתבה “נראה לפי הלוז”.
בבוקר צלצל נדב. קול עייף, נשמע כאילו לא ישן. “אמא, אני לא אצליח, יש לי דיון, הזיזו לי מחר להיום, מה אני אעשה. אבל בשבת אבוא בטוח, טוב?”
שעה אחריו הגיעה הודעה מאילה. אפילו לא התקשרה. “אמא, יש כנס בחיפה, לא אספיק, אוהבת אותך, נפצה על זה בסוף שבוע!!!” שלושה סימני קריאה. כאילו הכמות מחפה על החסרון במפגש.
עמדתי במטבח ובהיתי בארבעה הצלחות האלה. עוגת הגבינה. המפה החדשה עם חמניות שקניתי כי חשבתי שזה שמח. אחרי כמה רגעים התחלתי לאסוף הכל. הצלחות לארון, מפה מקופלת, עוגה מתחת למטלית.
בשלוש צלצל האינטרקום. שליח פרחים, בחור צעיר, אולי בן עשרים. עמד עם סלסילה ענק ורדים, שושנים, אולי גם חרציות וניחוח לא מוכר, ומעטפה. בפנים: “אמא היקרה, בריאות ואושר! נדב ואילה”.
שליח חייך, “מזל טוב גברת! מישהו מאוד אוהב אותך.”
לקחתי את הסל. הוא היה כבד. הנחתי אותו במסדרון וסגרתי דלת. ישבתי על הכיסא מול הקולב למעילים, אולי חמש דקות, אולי עשרים. הפרחים הדיפו ריח כבד מדי, חזק עד בחילה, בחלל הקטן.
בערב התקשרה תמרה השכנה היחידה שאני עוד מדברת איתה. בת שבעים וחמש, גרה קומה למטה, גם היא לבד. “יונה, יום הולדת, בואי אלי לתה. אפיתי עוגת תפוחים.” הלכתי. ישבנו עד עשר במטבח שלה. תמרה לא שאלה על הילדים. היא הבינה.
בשבת נדב בא. לבד, בלי אישה ובלי הנכדים. שלוש שעות, שעה מהן שיחה בטלפון במרפסת. השאיר מעטפה עם שטרות בארון במסדרון. אילה ביטלה תכניות “משהו דחוף, אמא, אבל בחנוכה אגיע בטוח”.
ושם, ברגע אחד, הבנתי. לא שמדובר בזה שהילדים לא אוהבים אוהבים מאוד. בדרכם, בלוז שלהם, בין דיונים לכנסים. הם אוהבים אותי כמו שאני אהבתי את התפירה ביושר, אבל תמיד עם עין על המחט, יד על השעון. שלושים שנה עבדתי עבורם, הייתי גאה שהם לא צריכים לעבוד כמוני. אף אחד לא אמר לי, שהמחיר לכך יהיה דירה ריקה בשבת.
את עוגת הגבינה גמרנו אני ותמרה. הפרחים עמדו שבוע ונבלו. המעטפה של נדב הוכנסה למגירה שבה שמר שלומי את הניירות של הרכבת.
אתמול קניתי כרטיס לטיול לאזור הערבה. אוטובוס, יומיים, מועדון גמלאים. תמרה באה איתי. כשסיפרתי לאילה בטלפון, נשמעה מופתעת. “מאיפה את נוסעת, אמא? מאז מתי את מטיילת?”
“מהיום הולדת השבעים, ילדה שלי,” עניתי.
היה שקט על הקו שלוש שניות. אחר כך אילה אמרה “מגניב, אמא” ועברה נושא. אבל שלוש השניות ההן שוות יותר ממאה קריאות שמחה או לבבות בוואטסאפ שלה. יום אחד היא תבין. אולי כשהיא עצמה תשב ליד כיסא ריק בשבת. אבל אני לא אשב ואחכה לזה.
אני בת שבעים. הרגליים שלי הולכות, יש לי כרטיס לאוטובוס ושכנה עם עוגת תפוחים. שלומי היה אומר: “יונה, אל תתלונני, סעִי”. אז אני יוצאת לדרך.
