שלושים וחמש שנה הייתי יושבת ראש ועדת הנכות בתל אביב, ובלי רחמים שללתי קצבאות ממי שלדעתי מסוגל לעבוד. הייתי גאה בעצמי, שומרת קפדנית על כספי המדינה. אבל כשבעלי קיבל שבץ מוחי, ועמיתיי אותם אנשים שטיפחתי סירבו לו בחיוך להעניק טיטולים, בטענה ש”נו, לפחות הוא עוד מזיז יד אחת”, פתאום הבנתי: כל החיים הייתי כלב השמירה הנאמן של מערכת ששונאת זקנה וחולשה.
אצלנו במדינה, נכות לא מקבלים צריך להיאבק עליה בציפורניים, להוכיח שאתה כמעט כבר לא בין החיים. ואני, הייתי אותה החומה שכולם נשברו עליה.
שמי דפנה שטרן. בת שישים ושמונה, עד שנה שעברה עמדה בראש ועדת נכות בלשכת הבריאות בתל אביב. אלפי אנשים עברו במשרדי: קטועי רגליים, עיוורים, חולי סרטן, סוכרתיים.
צברתי מוניטין של “ברזל”. הכרתי כל תרגיל, כל זיוף. הייתי רואה ישר מבעד ללבוש, מי בא כדי לסחוט הנחה בארנונה, או לקבל תוספת פנסיה.
התפקיד, כך הנחו מלמעלה, היה פשוט: לצמצם את התקציב. פחות נכים יותר בונוסים למנהלים. על זה לא דיברנו, אבל כולם ידעו.
שללתי קצבאות מאנשים בלי אצבעות. הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי:
יש לך יד שנייה. תהיי שומרת בכניסה, תעני לטלפון, המדינה לא חייבת להאכיל אותך. אנחנו מדרדרים אותך מהקצבה הגבוהה לשלישית, הקטנה וה”עובדת”. הבא בתור!
סירבתי לאמהות לילדי CP לקצר להם כיסאות גלגלים חדשים ויקרים תמיד הייתי נותנת את הגרסה הישראלית, שממנה הילדים צווחים מכאב. אמרתי:
תקנים זה תקנים, ייצור כחול־לבן לא פחות טוב. צריך להחזיק מעמד.
ישנתי מצוין. הרגשתי שאני משרתת ציבור, מגינה בפני נצלנים. המשכורת? מצוינת. כבוד מהדרגים, רכב מהעבודה, וילה ברמת גן.
עד שהאסון דפק אצלי בדלת.
בום.
בעלי, אלעד, בן שישים ותשע, תמיד היה עמוד התווך, מהנדס חרוץ במפעל תכננו לצאת לפנסיה, לקנות בית קטן במושב, לשחק עם הנכדים.
הכול התרסק בשנייה, בבוקר יולי, כשהיינו בחצר במושב. שבץ איסכמי קטלני.
כשנכנסתי לאיכילוב, הרופא לא העז להביט לי בעיניים.
דפנה, את יודעת. צד ימין משותק, בליעה לא תקינה, לא מסוגל לדבר. זה מצב של נכות קשה מאוד.
לקחתי את אלעד הביתה, חלף חודש. האיש החזק שלי הפך לילד חסר אונים בגוף של גבר גדול. שוכב, בוהה בתקרה, רוק נוזל מפה אחד.
גיהינום. כל אישה שמטפלת בבעלה מכירה: להסתובב כל שעתיים כדי למנוע פצעי לחץ. להחליף טיטולים. להאכיל מרק מרוסק משלוף מזרק. בתוך חודשיים, ירדתי עשרה קילו, גמרתי את הגב, לא זוכרת מה זה שינה רצופה.
הכסף נגמר. הפנסיה שלו נעלמה על מטפלת ותרופות. אבל היינו חייבים לקבל דרגת נכות ראשונה, ולתפוס את תוכנית השיקום שתאפשר לקבל טיטולים חינם, מזרן נגד פצעי לחץ ומיטה רפואית אמיתית.
אספתי מסמכים, וניגשתי לוועדה כן, לוועדה שבעצמי עמדתי בראשה ממש לחדר ליד.
עברתי לצד השני של השולחן.
מי ניהלה אותה? סיגל, הסגנית שטיפחתי להיות קשוחה.
גלגלתי את אלעד, כולו שחוח על כיסא גלגלים מושאל מרשימת “יד שרה”.
סיגל שמה משקפיים על קצה האף, מסתכלת עלינו בלי רגש, כמו שהייתי עושה בעצמי במשך כל השנים.
הרגישה את הדופק ביד של אלעד הוא הזיז אותה, רועד, ממש בקושי.
דפנה, רואה? תראי, יד שמאל עובדת, יש תגובה! אמרה סיגל בעליזות קרירה.
סיגל, הוא עושה את צרכיו במיטה! הוא לא מדבר! זו “דינמיקה חיובית”? אנחנו צריכים קצבה מלאה ומיטה, יש לו פצעי לחץ!
סיגל מצחקקת בזלזול, בדיוק כמו שצחקתי פעם בעצמי.
דפנה, תקנון משרד הבריאות חד משמעי: דרגת נכות ראשונה רק אם אין יכולת תפקוד מוחלטת. אלעד עוד מסוגל להרים כפית, כלומר, עדיין יש שמץ תפקוד עצמי. מגיע לו רק דרגה שנייה.
ומה עם הטיטולים? אני מגמגמת.
בתקנה כתוב שלושה טיטולים ביממה לדרגה שנייה. ומזרן בינתיים לא תדאגי להפוך אותו בזמן! התקציב לא גומי, דפנה. את לימדת אותי
בומרנג.
יצאתי למסדרון עם אלעד.
שם יושבים עשרות: קשישים עם מקלות הליכה, נשים חסרות שיער אחרי כימותרפיה, אמהות לילדים בעגלות מיוחדות. יושבים שעתיים, מזיעים, מחכים להגיד לעוד פקידה בחלוק לבן שכואב להם, שהם עוד רוצים טיפת חיים.
נזכרתי בכולם.
נזכרתי באותו ניצול שואה קטוע רגל, שסירבתי להפנות אותו לפרוטזיס טוב מגרמניה “אתה כבר מבוגר מספיק, תסתפק בציוד הארץ”. הוא בכה במשרד שלי.
נזכרתי בגברת צעירה עם סרטן שד שלב רביעי, שנתתי לה “דרגה עובדת”. אמרתי לה: “את תופרת, אפשר לעבוד מהבית, היום סרטן זה כלום”. היא מתה אחרי חודשיים.
הבנתי שכל השנים לא חִסכתי “כספי מדינה”. גזלתי מהזקנים את הזכות לכבוד. הייתי ברגים במכונה רעה, שגורמת לחולים להרגיש שהם אשמים שהם חולים.
עכשיו, המכונה הזאת לועסת אותי באותה קלות.
כרעתי ליד הכיסא של אלעד. האיש שלי, פעם גבר יפהפה שהרים אותי על הידיים, יושב ומרייר, לא יכול אפילו לדבר. אבל עין אחת עוד חיה, וממנה זולגת דמעה בודדה ומרה. הוא מבין מבין שסימנו עליו “וי”. שכל מה ששילם לביטוח לאומי ארבעים שנה, לא שווים אפילו טיטול אחד נוסף.
תסלח לי, אלעד שלי, בכיתי לתוך ברכיו, באמצע המסדרון הזה. תסלחו לי כולכם. אלוהים, תסלח לי.
למחרת כתבתי מכתב פיטורים, ויתרתי על פנסיית השירות, הלכתי בסערה.
מכרתי את הרכב, קניתי לאלעד מיטה חשמלית ומזרן גרמני שאין בארץ. טיטולים? אני קונה לו בעצמי.
ועשיתי עוד משהו.
היום אני מתנדבת. עו”ד (כן, למדתי בלילה) שמלווה חולים לוועדות.
כל יום אני יוצאת עם אנשים להוציא את הצדק. מכירה כל תקנה, כל פרצה של משרד הבריאות, כל סעיף של תקצוב שאצלם מתחבא קטן־קטן בסוף המסמך.
כשהוועדה קוראת לי “חביבה, לא מגיע טיטולים”, אני שמה להם תקנות על השולחן “תנסו רק” ומאיימת בפנייה לבית המשפט, ומביאה למטופלים שלי מה שמגיע להם באמת.
אלעד לא קם מהמיטה. הרופאים אומרים, הסוף קרוב.
אבל בכל פעם שאני משיגה לקשיש אחר את מה שראו לו, אני חוזרת, יושבת ליד המיטה, מחזיקה בידו ואומרת:
היום הצלת עוד אחד, אלעד.
ואני יודעת שהוא מחייך.
אנחנו חיים במדינה שלא סובלת זקנים או חלשים. יום אחד הפעמון יצלצל גם עבורכם. לא תפקיד, לא קשרים, לא פרוטקציה כלום לא יעזור כשמחלה דופקת.
ואם היום אתה מתכחש לחלש, אל תתפלא שאותה מערכת תדרוך עליך מחר.
גם לכם קרה להיתקל באטימות הביורוקרטיה סביב הנכות? למה אנחנו, ברגע שנותנים לנו טיפה כוח, מאבדים צלם אנוש? זה באמת אנחנו או שמא זאת פשוט המערכת?
