תמר, אני חייב לספר לך משהו. אני חושב על זה כבר יותר מדי זמן.
תמר לוין עמדה ליד הכיריים וערבבה מרק. מרק רגיל. תפוח אדמה, גזר, קצת סלרי. היא לא הסתובבה מיד. הקול של בעלה, גדי, היה שונה הפעם. לא כמו כשהוא מדבר על חשבון הבנק או מתלונן על העבודה. משהו כבד, חשבוני.
אני מקשיבה, היא אמרה, עדיין בערבוב.
את לא מקשיבה. תסתובבי.
היא כיבתה את הגז, הניחה לאט את הכף. הסתובבה.
גדי לוין עמד בפתח המטבח. בן חמישים ושתיים, גבוה, היו לו פסים כסופים ברקות שאהבה פעם. הוא החזיק טלפון, אבל לא הסתכל עליו.
אני עוזב, הוא אמר.
תמר הרגישה משהו מתכווץ לה בצד שמאל. לא כאב, איזו הכנה לכאב.
לאן? שאלה, אפילו שהיא ידעה שלא תהיה תשובה נכונה. פשוט לא מצאה משהו יותר חכם לשאול.
לתמיד. כבר ארזתי. המזוודה במסדרון.
גדי.
תמר, חבל. אני לא רוצה דרמות.
אני לא הולכת לעשות סצנה. היא היתה מופתעת מהשליטה שלה בעצמה תסביר לי בבקשה. מגיע לי הסבר.
הוא שתק, העביר את הטלפון מיד ליד.
אני לא יכול להמשיך ככה, אמר בסוף. אני לא מוכן לחיות עם נכה.
השתיקה היתה כמעט מוחשית. מבחוץ נשמע רכב ומישהו טרק דלת, הצנרת דפקה פתאום, אבל במטבח היה רק שקט. תמר שמעה את הנשימות של עצמה.
סליחה? היא אמרה ממש חלש.
אני יודע שזה נשמע אכזרי. אבל שאלת. אני לא מוכן להעביר את שארית חיי עם הצלקת שלך, התרופות, האישפוזים. את השתנית, תמר. אחרי הניתוח, את לא אותה אחת.
תרמתי לך כליה.
אני יודע.
תרמתי לך את הכליה שלי, כדי שתחיה.
אני יודע. הוא לא הוריד ממנה את המבט, וזה הכי כאב. הוא לא התחמק אפילו. ואני אסיר תודה. הצלת אותי. אף פעם לא אשכח. אבל אני לא יכול מתוך תודה לבלות איתך את כל השנים שנשארו עם מישהי ש…
שמה?
שכבר לא מי שהיית.
תמר התרחקה צעד קטן. מבעד לחלון ראתה את נובמבר האפור, העצים מתים והאספלט מלא שלוליות. היא ניסתה לחשוב מה לעשות עם הגוף שלה עכשיו. לבכות? להתפרק? להתמוטט?
יש לך מישהי אחרת, אמרה, לא שאלה, רק קבעה.
הפאוזה היתה מספיק ארוכה כדי להסגיר.
יש.
הרבה זמן?
כמה חודשים.
היא הנהנה. הסתכלה החוצה.
איך קוראים לה?
תמר, זה לא חשוב.
איך קוראים לה? חזרה.
אילת.
בת כמה היא?
שלושים ואחת.
עוד הנהון. הכול הסתדר: איחורים, בושם חדש, זה שהוא לא שואל יותר איך היא מרגישה.
תלך עכשיו? שאלה.
כן.
טוב.
היא שמעה את הצליל המוכר של הגלגלים על הפרקט, חריקת הדלת. קליק חד.
תמר נשארה ליד החלון איזה חמש דקות. אחר כך חזרה לסיר, הדליקה שוב את הגז, וחזרה לערבב.
יש מרק לסיים.
***
לפני שלוש שנים, כשהרופאים הודיעו לגדי על אי ספיקת כליות סופנית, תמר בכלל לא היססה. ישר הציעה, עברה כל בדיקה, ובאביב לפני שנתיים נכנסו שניהם לאיכילוב, חדרים צמודים. היא תרמה לו כליה שמאלית. התאוששה לאט, נשאר לה צלקת ארוכה בבטן שרק הלכה ודהתה. התרגלת לכאב ולעייפות, לדיאטה, לבדיקות קבועות.
גדי התאושש מהר. התאדם, עלה במשקל, התחיל ללכת לחדר כושר. אחרי כמה חודשים חליפה חדשה, אחר כך בושם. חשבה שהתחדשות מהחיים, שהוא רוצה לחגוג את כל מה שפיספס. היתה שמחה בשבילו.
היום היא יודעת שהיא היתה תמימה.
***
שבועיים אחרי שהלך רק עבדה. זה היה הדבר היחיד שאפשר היה לעשות על אוטומט. היא פרילנסרית תרגום אנגלית וגרמנית חוזים, רפואי, ספרות לפעמים. ישבה שעות מול מחשב, שמתרגמת מילים של אחרים. טוב שכך, כי את המילים שלה לא יכלה למצוא.
בערבים אכלה משהו על הדרך. לא באמת בישלה, לפעמים רק לחם עם גבינה, ביצה קשה. הלכה לישון מוקדם כי הדירה נהייתה שקטה ומעיקה. קמה בארבע, שוכבת בחושך עד שיעלה אור.
חברה שלה, רחלי, התקשרה כל יום.
תמר, אכלת היום כמו שצריך?
כן.
מה אכלת?
נו, רחלי…
רק תגידי מה אכלת.
סנדוויץ’.
זה לא אוכל. אני באה מחר.
אל תבואי.
אמרתי שאני באה.
רחלי, מהאוניברסיטה, בת חמישים, רופאת משפחה והגרסה הכי דוגרית שיש. היא הגיעה, הסתכלה במקרר הדל.
וואי, תמר… אמרה כמעט בשקט, ברגע שראתה מדפים ריקים. את בקושי נוגעת באוכל בכלל.
אני אוכלת.
מה?
נו… כל מיני.
כל מיני… היא סגרה את הדלת, נעמדה מולה. את נראית כאילו מישהו לחץ מחק עליך. אין לך צבע בפנים.
תודה…
זה לא מחמאה. תמר, אני מבינה שזה קשה. זה אפילו בסדר שזה קשה. אבל אסור להיעלם ככה.
אני לא נעלמת.
את נעלמת. היא התיישבה מולה. ספרי לי מה קרה. מהתחלה.
תמר נפלה לכיסא, הסתכלה על השיש.
הוא לא רצה להישאר עם נכה, אמרה לבסוף. זה הכול.
רחלי שתקה הרבה זמן, ואז רק אמרה:
איזה אפס.
לא, תמר נדה בראשה. לא רוצה שתקראי לו שמות. זה לא עוזר.
את צריכה לכעוס. זה יותר בריא.
ניסיתי למצוא כעס. אין שם כלום, רק ריק וקור.
רחלי רק קמה להעמיד מים, הוציאה גריסים מארון, ולא שאלה, רק בישלה, כמו כל החיים.
ואז תמר בכתה. בפעם הראשונה מאז שעזב. לא יפה, לא בשקט יבבות ברוטו מכל הלב.
רחלי לא חיבקה, לא הבטיחה כלום. רק סימנה לה מגבת נייר.
תבכי קצת, זה בריא.
***
דצמבר נגמר בערפל. ינואר עבר קצת ברור יותר. עבודה עוזרת. לתרגם אחרים כשהמילים שלך עדיין נמחקות.
בפברואר רחלי התחילה להתעקש על קופת חולים ומנוחה.
תמר, את צריכה לנפוש.
איפה?
במלונית. מצאתי משהו בצפון, מלון “עין גלים” ליד טבריה. שיקום, פיזיותרפיה, נוף.
רחלי, אני לא נכה.
את צריכה מנוחה, נקודה. את ארבעה חודשים בדירה הזאת. תתחילי לדבר עם הקירות.
כבר התחלתי.
רחלי הסתכלה.
זו בדיחה? תמר חייכה.
בערך.
את נוסעת. הכל סגור, יש גם תכנית של הבראה. אחרי השתלות מגיע שיקום. באמת.
את סתם אומרת.
תבדקי בגוגל.
היא לא בדקה. ידעה שהיא צודקת. שהיא טובעת לאט בדירה הזאת. שצריך משהו לשנות.
בסדר, ניסע.
***
“עין גלים” זה באמת מה שדמיינה. מבנה ישן, משופץ, גינה של אורנים ורחבה שמול הכנרת. מהחלון רואים מים, במרץ עוד עם פס לבן של שרידים של חורף.
יומיים היתה שקופה, רק טיפולים, אוכל, חדר. קצת ספרים, תרגומים קטנים. ביום השלישי יצאה לטייל קצת.
הפנוי בשבילים, כמה קשישים, סוג של נשים עושות הליכה מהירה, גבר עם כלב.
היא התיישבה מול הכנרת, מביטה בשחפים.
מפריע אם אשב לידך?
מסתכלת, גבר חמישים בקירוב, נמוך ורחב. מביט גם הוא על המים.
בבקשה, זזה, היתה עוד המון מקום.
יושבים דקה. הוא פותח.
יפה פה. הכנרת יפה כל הזמן.
נכון.
במרץ, אבל מים קרים. שנה שעברה כבר לפני פורים היו שחיינים. אני פה פעם שנייה. ראשונה היתה בסתיו.
היא לא שאלה מה הביא אותו לכאן, לא מנומס. הלא כל הנופשים כאן יודעים לא באנו בגלל סיבות שמחות.
הגעת מזמן? הוא שואל.
שלושה ימים.
אני מאתמול. הוא שולף רגל שמאל קדימה, בזהירות. הרגל עוד לא כמו פעם. מבטיחים לי פיזיותרפיה.
היא רואה שהוא יושב טיפה לא ישר, כאילו יש חוסר איזון.
טראומה? יודעת שזה לא מנומס, יוצא לה ככה בכל זאת.
כן. שרובר בגב בספטמבר. שבר חוליה. לא משהו דרמטי, אני די רגיל. רק עוד לא הכל במקום.
סליחה.
על מה? את לא הפסת אותי.
לא, פשוט… זה קשה בטח.
כן, אבל לפעמים זו הזדמנות לחשוב. הוא מחייך טיפה.
היא מחזירה חיוך קטן. לא רגיל, אבל קורה.
אני שרון, הוא מושיט יד.
תמר.
לחיצת יד מהירה.
אלך להמשיך להסתובב, אמרו ארבעים דקות הליכה ביום, משימה לא פשוטה.
בהצלחה.
גם לך.
הוא מתרחק, למרות הצעידה האטית, נשאר זקוף.
היא מביטה שוב לכנרת. אחרי הרבה זמן, פתאום פשוט קל. לא שמחה, לא כאב, פשוט קל.
***
למחרת הגיע לארוחת הבוקר אחרי, והיא ישבה. קרצה לו.
אם בא לך, לשבת פה.
תודה.
לא דיברו הרבה, הוא התעסק בטלפון, היא הסתכלה החוצה. כשסיים, שאל:
את מתרגמת, נכון?
איך ניחשת?
אתמול ראיתי שאת עם מילון גרמני אמיתי, זה לא רגיל.
שמתי לב.
אני שם לב. סתם עובדה, לא התרברבות מה את מתרגמת?
בעיקר משפטי ורפואי. לפעמים סיפורת.
מעניין. אני מתכנן, אדריכל בעצם. עכשיו לא ממש אדריכל, אבל מקווה לחזור.
למה לא בטוח?
הידיים בסדר, אבל הגב… נראה.
את לא יכולה שפשוט לא תעבדי? תשבי לנוח?
לא יכולה. זה לא רק העבודה, זה המוח. את מחשבת דרך מרחב, הכל נהיה אחר. זה חסר.
מכירה. בתרגום זה אותו עיקרון.
השתיקה נחה ביניהם בטבעיות.
לכמה זמן אתם כאן? הוא שואל.
שלושה שבועות.
גם אני. אז ניפגש בעוד.
כנראה.
***
בזמן שתמר ישבה בפארק מול הכנרת מדברת עם גבר זר על מילונים ואדריכלות, גדי לוין היה חיים לגמרי אחרים.
הוא לא בדיוק הבין איך הפך כל כך מלא שמחה אחרי שלוש שנות מחלה. פתאום הגוף עבד. לקום בבוקר בלי לחשוב על תרופות, לשתות כוס יין בלי לחשב כל תופעת לוואי קטנה (כמעט). אילת, החברה, היתה החלק המרכזי בחיים החדשים האלה.
גדי, תראה מה מצאתי, הראתה לו תמונות בטלפון טרקים בארץ היין בצפון ספרד. אתה איתי?
בטח, ענה, כי באמת היה בסדר. שנה אחורה לא דמיין שייסע ככה.
אילת עברה לגור איתו, שינתה וילונות, הביאה כמה קופסאות. גדי לא התנגד, הכול וילונות חדשים.
לפעמים, באקראי, חשב על תמר. לא עם חרטה אולי רק אי-נוחות כבדה, משהו שהוא לא הסכים לקרוא לו “אשמה”. היא עשתה משהו ענק. הוא לא רצה להימשך למטה שוב. עכשיו הוא במרוץ שלהרבה זמן חשב שאבד לו.
המשרד שיבח אותו “גדי, נהיית בן אדם אחר”, החברים אמרו, והוא הסכים החיים חזרו. בספרד היו בנובמבר, במרוקו באפריל. כל חודש המקום הבא. פחד להאט.
***
ותמר בינתיים מתרגלת שוב לשגרה של שיקום. בבקרים בריכת טיפולים, אחר כך טיול רגלי. קריאה, קצת תרגומים. שרון נהיה כבר בן לוויה בטיולים, כל בוקר אחרי ארוחה.
יצא לי שלושים ושש דקות, הוא אומר אחרי הליכה יומית.
הגעת קרוב לנורמה.
התעייפתי… אני כועס על עצמי.
חבל. אתה מחלים משבר בגב. מותר.
הוא מסתכל עליה.
את מדברת רפואי, ברור. בלי לייפות. רוב האנשים מגזימים או “כל הכבוד” או “זה יעבור”. את פשוט אומרת עובדה.
אני לא יודעת אם יהיה בסדר, אני לא הרופאה שלך.
בדיוק. כנות. זה נדיר.
היא חושבת שהוא צודק. בחודשים האחרונים שמעה הרבה “יהיה בסדר”, “את חזקה”, אבל מעטים היו אמיתיים.
איך נפצעת? שואלת, מיד מוסיפה אל תענה אם קשה.
אתר בנייה, החלקתי מגובה, שלוש קומות.
וניצלת.
כן. מעניין, לגלות… מענין להבין מה קורה. קודם הבנת שחיים, אחר כך שכואב, אחר כך מתמודדים.
זה היה ארוך?
כן. אבל התפנה לי זמן לחשוב.
על מה חשבת?
על בתים שבניתי כל החיים, ואולי אף פעם לא טיפחתי את הבית שלי באמת. על הבן שלי, שזר לי כבר שנתיים. אולי זה טוב, שקרה מה שקרה טריגר.
דרמטי למדי.
אין לחיים דרך יותר אלגנטית.
היא צחקה. מופתעת מהצליל.
הרבה זמן לא שמעת אותי מחייכת, נכון? היא מעירה.
שלושה ימים ואפס חיוך.
אין תגובה. אבל בלב היא מתחממת לראשונה מזה הרבה זמן.
היית נשוי? הוא שואל, ישירות.
כן, עד לפני ארבעה חודשים. הוא עזב אחרי…
היא בולעת רוק, ואז אומרת:
לפני שלוש שנים תרמתי לבעלי כליה. ואז הוא הלך, כי “לא רוצה לחיות עם נכה”.
שרון שותק ארוך.
זה כואב.
כן.
***
מקיץ את שארית השלוליות, והמים בכנרת מתחילים להתבהר. תמר ושרון מבלים יחד במסלולים, השיחות גדלות השגרה משתנה.
הם מדברים על הכול עבודה, מרחב, איך הגוף משתנה. היא מספרת על הצלקת שלה. גם הוא משתף.
הגוף תמיד מגיב. הוא לא מתכחש. אומר שרון.
אתה מסתכל על הצלקת שלך?
בגב, אז לא ממש. אבל מרגיש הכול.
מה זה אומר בשבילך?
שאני פה. מספיק.
בלילה, במיטה, תמר חושבת על זה. מספיקה.
גדי תמיד רצה להתחיל מחדש, לשכוח שפעם היה חולה. אבל שרון פשוט להיות, לא צריך כלום חוץ מזה.
***
בערבים מתחילים לשתות תה בלובי. היא מביאה עוגיות שרחלי שלחה, הוא משלם במכונה.
ספר על הבן, היא מבקשת.
דניאל. בן עשרים ושש, עובד בהיי-טק בתל אביב. התחתן לא מזמן. בקושי מדברים. תמיד הייתי עסוק.
אחרי הפציעה התקשרת אליו?
הוא בא לבית חולים. ישב לידי. צריך משבר כדי לדבר.
הבת שלי, שירה, בת עשרים ושלוש. כשהכל התפוצץ עם גדי רצתה לשבת איתי, לא הסכמתי.
למה?
לא רציתי שתראה אותי לא חזקה. שתדע שאני אמא שאפשר לרחם עליה.
תני לה.
למה?
כי זו אהבה, לא רחמים. זה חשוב. אני דחיתי את דניאל עד שבא זה עזר.
תמר מהנהנת.
היא באה בשבוע הבא.
***
באותו זמן, גדי חושב לטפס על הר בגואטמלה, אילת מתלהבת, הוא כבר מתכנן, אבל פתאום מופיעה כאב צד ימין, הטמפרטורה עולה, הוא מתעלם. בחזרה לארץ עובר קצת, אבל משהו בבטן נשאר לא רגוע.
***
שירה באה למלונית. גבוהה כמו גדי, הפנים של תמר. חיבוק ארוך.
יושבות לשתות תה, שירה מספרת על הדירה בתל אביב, על החיים.
איך את? היא שואלת, ישירות.
יותר טוב. באמת.
כאן טוב?
כן. שקט, יפה.
הכרת מישהו?
תמר מחייכת. הכרתי אדריכל, שעובר שיקום. נחמד.
אני שמחה.
שרון מצטרף לשלוחן, שירה כבר מחייכת אליו.
***
השבוע האחרון עוברים לאט. שלוליות מתייבשות. הפארק מתמלא ירוק, והריח משתנה, כאילו אביב בדרך.
כבר שעה וחצי הליכה, בלי כמעט לעצור, מודיע שרון.
יפה.
פיזיותרפיסט אמר שעוד כמה חודשים אחזור לשגרה.
חדשות טובות.
רוצה לנסוע לבן שלי סתם, בלי תירוץ.
תיסע.
את צדקת לגבי שירה. זה באמת מאהבה.
אתה איש של רווחים בין הדברים, אני רואה.
זו העבודה להסתכל על מה שבין, לא על הדבר עצמו.
זה יפה.
זה פרקטי.
הם נעצרים. שרון שואל:
אפשר את המספר כשנחזור?
אפשר, אומרת תמר.
***
חוזרת הביתה. אותה דירה, משהו החדשה בה השתנה.
פותחת חלונות, מכינה רשימת קניות, מבשלת משהו מושקע. רחלי מתקשרת הקול שלה שומע שמשהו השתנה.
הכרת מישהו?
כן.
הוא יתקשר?
אמר שכן.
למחרת מתקשר באמת.
***
הם נפגשים. לאט, פעם בשבוע, יוצאים למסעדה קטנה סטייל תל אביב, טיילת, מגישים לעצמם זמן, בלי לחץ.
אני איטי, אומר שרון. גם עכשיו יותר איטי.
גם אני לא ממהרת לשום מקום, עונה.
שמתי לב. איך הלכת, במלון.
אתה אוהב ללכת לאט. היא מחייכת.
זה טוב.
***
מאז נפגשים יותר. פעם אפילו מחכים אחד לשני בחוץ אחרי תור לרופא.
במאי הוא מזמין אותה לתערוכה של אדריכלות, מראה לה בית שהוא עיצב.
רוצה לבוא איתי בסתיו לראות איך בונים?
בטח.
מעבר לשיח הרשמי לגוף שני, יש תחושה היום שמתחיל משהו אחר.
***
בקיץ גדי מתחיל להרגיש דברים מוזרים.
הנפרולוג מתקשר בעצמו משהו במדדים מדאיג.
יש סימנים של דחייה קלה. אתה חייב לשמור על משטר, בלי עומסים, בלי כאבים.
גדי מספר טיולים, טיסות, חום. הרופא שותק.
אתה לא בריא, אתה פשוט מתפקד. זה הבדל מהותי.
יוצא מהמרפאה, מרגיש איך שניים צעירים צוחקים, עובר משהו לא נעים בלב.
***
אילת רגישה, בהתחלה, אחר כך כבר כעסה. לא עלתה לבקר מדי פעם, מצאה תירוץ להיעלם.
גדי, אני צריכה שתתאפס, היא אומרת יום אחד לי עכשיו לא מתאים ככה. אני לא יודעת מה חשבתי שיהיה.
הוא פתאום חושב על תמר. על הקול שלה ביציבות, על האופן שבו ניהלה את שגרת התרופות בקופסת פלסטיק, על השקט שגם כואב בו.
***
בדצמבר תמר כבר בטוחה שהיא שמחה. לא כמו פעם, אחרת. חיים שקטים, פגישה כמעט כל ערב, שרון מחלים בשלמות, משתעשע בזה שעדיין הולך לאט.
אחרי ראש השנה נוסעים יחד לראות את הבית ששרון תכנן.
תמר, אני רוצה שתעברי הנה, כשתרצי.
אולי, מתישהו.
זה תשובה?
זו תשובה כנה. אני לא מהירה.
גם אני לא.
***
ינואר. רחלי מתקשרת.
שמעת מגדי.
תמר מרגישה דקירה ישנה.
מה קרה?
באיכילוב, הסתבכות כלייתית. אילת עזבה.
היא מסתכלת מהחלון, שקט מוחלט. משהו מתכווץ ומתמתח באותה שניה.
טוב שאמרת לי.
את בסדר?
כן. באמת בסדר.
היא מנתקת. אחרי כמה דקות מסתכלת החוצה. משהו קורה בתוכה, לא שמחה לאיד, לא רחמים, פשוט מין שקט.
היא מתקשרת לשרון.
מה שלומך?
הכול טוב, את בסדר?
בוא אלי בערב. נכין משהו מיוחד.
מגיע.
***
גדי משתחרר בפברואר. רזה, עיניו אחרות. אילת אספה הכל, וילונות שלה עוד נשארו, אבל לא אכפת לו.
מחשבותיו עם תמר מתחילות כפעם בשבוע, נהיות עניין של שעות. הוא מוצא את המספר הישן שלה.
מתקשר.
תמר.
גדי. היי.
אפשר לבוא?
תבוא.
***
הוא בא ביום ראשון בארבע. נראית אותו בית, אותה תחושה אחרת.
יושבים, היא מביאה תה. הוא לוקח רגע, ואז פותח:
תמר, אין לי זכות לבקש, אבל אני מבין שטעיתי. מה שאמרתי, מה שעשיתי…
אין צורך לדבר, היא קוטעת.
יש. אני רוצה לבקש שוב. את חשובה לי. למדתי, אני יודע מה אני צריך עכשיו, זה את.
אתה צריך אותי, או מי שתהיה שם לטפל בך?
הוא שותק.
זה לא אותו דבר?
ממש לא. היא שקטה, יציבה. חזרת כי אתה מפחד להיות לבד. כי חיפשת מישהי שלא תברח כשתהיה חלש. זה לא אהבה.
אולי בכל זאת…
אם זו היתה אהבה, לא היית עוזב.
הוא שותק.
אני מאושרת עכשיו, אומרת. באמת. בניתי משהו חדש.
יש אחר?
יש.
מזמן?
מהאביב.
את צריכה לשנוא אותי על זה.
אני לא שונאת. היה ריק, עכשיו לא.
איך?
הזמן, אנשים שאכפת להם. אני, ושרון שצעד איתי.
אני ברחתי.
כן, כי פחדת מהכוויה. יש מי שמבין ומקבל שלא הכול פשוט. זה לא הסוף, זה חיים אחרים.
אני רוצה להתחיל מחדש.
אי אפשר, גדי. בינינו הכל נבנה מחדש, לא על ההריסות. אתה חייב לעצמך משהו חדש.
הוא קם לאט, לובש מעיל.
את מאושרת?
היא עוצרת, עונה:
כן. אחרת, אבל מאושרת.
זה טוב.
הדלת נסגרת, בלי דרמה.
***
תמר נשארה רגע, שלפה פלאפון: “הוא הלך. אני בסדר. איפה אתה?”
תוך דקה: “בנמל. בואי.”
היא מתלבשת ויוצאת.
הים קריר, פברואר עדיין. כל צעד מדויק.
שרון מחכה לה על הרציף, מביט על המים.
נסעת הרבה? היא לוחשת.
הרכבת לא היתה עמוסה. מביט אליה. איך את?
אמיתית.
והוא?
רצה להתחיל מחדש.
הסברת לו?
כן.
הם עומדים יחד על הים, יחד, כתף אל כתף, והחיים מספיקים.
זוכרת שאמרת לי במלונית, מספיק להיות כאן, זה הכול?
זוכרת.
רק עכשיו אני מבינה.
מה?
שמספיק זה ממש לא מעט, זה המון. זה חיים.
הוא מחייך אליה, לא תופס יד. אחרי דקה עושה את זה, בעדינות.
היא לא מסירה.
הים זורם מתחת, והם עומדים פשוט שם.
